בלוג

הגאון החסיד רבי יצחק דוד אלתר שליט"א

בחודשים האחרונים זכו חברי אגודת 'קדושת ציון' להכנס מספר פעמים למעונו של הגאון החסיד רבי יצחק דוד אלתר שליט"א ראש כולל 'בית תלמוד להוראה' בבני ברק, ובנו של מרן בעל הפני מנחם מגור זצוק"ל. במהלך השיחות שנהלו חברי האגודה עם הגרי"ד שליט"א, הוא הביע בפנינו את הערכתו הרבה לפעילות האגודה בעניני דרישת ציון על טהרת הקודש, ואף ציין לשבח את העובדה, שהאגודה מאחדת בתוכה את בני כלל הזרמים ביהדות החרדית – חסידים וליטאים, אשכנזים וספרדים ועוד, ואמר כי לדעתו יש לאגודה שני תפקידים – התפקיד הראשון הוא לעורר על עניני ארץ ישראל, והתפקיד השני הוא להוריד את המחיצות שישנן בין הקבוצות השונות בציבור החרדי.

באחד הביקורים במעונו, זכינו שהגרי"ד שליט"א יעניק לנו ראיון נדיר על עניני השעה – מהו האופן הנכון לחנך את הילדים לחיבת ארץ ישראל, מהי ההסתכלות הנכונה על היחודיות והמורכבות של דורנו, ובמה ראוי להתחזק בתקופות הקשות בהן אנו מצויים. בהזדמנות זו אנו מביאים בפניכם את הדברים הנפלאים, הבהירים והמחזקים.

איך צריך להיות היחס שלנו למה שקורה בתקופה הזו, כאשר רוב ההרוגים בשמחת תורה אינם מציבור שומרי התורה והמצוות, ואף הצבא אינו מתנהל עדיין, לדאבוננו, על-פי חוקי התורה?

כבר אמר אחד מהגדולים, שאמנם הם היו אנשים פושעים, אבל ברגע שהם נהרגו, נאמר בהם מה שאמרו חז"ל, שהם נכנסים בגדר מלות הפסוק 'נבלת עבדיך', והם נמצאים בעולם אחר.

ביחס לצבא, אני לא מבין מה הספק. ודאי צריך להתפלל על האנשים האלו שמוסרים את נפשם למען ההגנה על היהודים. כמובן, שיש להקב"ה החשבונות שלו. כתוב במשנה באבות – "אל תעש עצמך כעורכי הדיינים, וכשיהיו בעלי דינים עומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים, וכשנפטרים מלפניך יהיו בעיניך כזכאין". בפשטות זה מדבר על אלו שהולכים לדין תורה. אבל אני חושב שיש בזה מסר לכל בן אדם. כל פעם שקורה אסון, כל אחד מיד נעשה עורך דין. הוא יודע למה הקב"ה עשה ככה. בגלל שחולדאי לא נתן לעשות מחיצות ביום כיפור – לכן פרצו את הגדרות בגבול. יש לו הסבר לכל דבר. זה היה גם באסון מירון, וזה קורה הרבה פעמים, שאנשים מחפשים בדיוק אילו עבירות גרמו לכל דבר. על זה אומרים לך חז"ל – אל תעשה חשבונות של מעלה. דוקא "כשיהיו בעלי דינים עומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים" – מה שנוגע לך אתה יכול להאשים את עצמך, אבל "כשנפטרים מלפניך יהיו בעיניך כזכאין". מה שלא נוגע אליך – אל תעשה חשבונות. זה לא הענין שלך.

איך מצליחים להנחיל לילדים את ההפרדה, שמצד אחד מתפללים על החיילים, ומצד שני מכירים בכך שהצבא אינו מתנהל על-פי התורה.

לילדים קטנים באמת יותר קשה להבין. אבל עיקר הבעיה היא שהיום הדברים לא ברורים גם אצל המבוגרים. אם אצל האבא הדברים ברורים, זה משפיע גם על הילדים. צריך לדעת, שבשורש אנחנו עם אחד. אם יבוא ערבי ויגיד לך – "תירה בחייל הזה, ואם לא – אני יורה בך" – ודאי שזה אסור, כי מאי חזית דדמך סמיק טפי? למרות שהם לא שומרי תורה ומצוות, כבר הגדיר אותם החזו"א שהם כתינוקות שנשבו, ויש הרבה אנוסים.

האם אנחנו צריכים להחשיב את זה שהם מוסרים את נפשם בשביל כלל ישראל?

בודאי. צריך להעריך את זה, ואי אפשר לקחת את זה מהם. יכול להיות שיש אצל החילונים גם הרבה משתמטים, אבל אלו שבפועל מוסרים את נפשם – לא צריך לקחת מהם את הזכויות שיש להם. ודאי שלא צריך להסתכל עליהם בתור מנהיגים וכדומה, אבל כיהודים – לכל אחד ישנה המעלה שלו.

אמנם אצל ילדים, אם תתחיל לדבר על מעלות של הצבא, כל העולם שלו יהיה שם, וזה יהיה התחפושת שלו… לכן כל עוד השכל שלהם אינו מספיק מפותח, פחות צריך להדגיש את המעלות האלו. אבל אחד שקצת מתבגר – לא צריך לשכוח את זה.

הגמרא בחולין צב. אומרת – "אומה זו כגפן נמשלה, זמורות שבה – אלו בעלי בתים, אשכולות שבה – אלו תלמידי חכמים, עלין שבה – אלו עמי הארץ, קנוקנות שבה – אלו ריקנים שבישראל, והיינו דשלחו מתם ליבעי רחמים איתכליא על עליא, דאילמלא עליא לא מתקיימין איתכליא". העלים הם ה'עמארצים', אבל הם מגינים על האשכולות, ואם לא יהיו עלים לא יהיו אשכולות, ולכן האשכולות צריכים להתפלל אף על העלים.

איך צריכה להיות ההסתכלות על מהות התקופה, כאשר מצד אחד אנחנו נמצאים בארץ ישראל, ומצד שני שולטים הערב רב?

הקב"ה מזכיר לנו מדי פעם על-ידי מאורעות התקופה, שהוא בעל הבית של העולם. ב'מודים' אנחנו אומרים – "על חיינו המסורים בידך". הפשט הפשוט הוא שאנחנו מודים להקב"ה שנתן לנו חיים, ומציינים שאף כמות החיים תלויה בידו. אבל אני חושב, שיש כאן עמקות יותר גדולה. הקב"ה יכל להגיד לך – "קח צ'ק של מאה ועשרים שנות חיים, ותהיה בטוח שכך תחיה". אבל בכזה מקרה – היית שוכח ממנו. אנחנו מודים להקב"ה שהוא נתן לנו כאלו חיים שהם 'מסורים בידך'. הוא מזכיר לנו כל הזמן, שהחיים מסורים בידו. במגפת הקורונה הקב"ה אמר לנו – אל תסמכו יותר מדי על המדע. נכון שהמדע מפותח מאד, אבל אני יכול לעשות פתאום משהו אחד קטן שיזכיר לכולכם את הקב"ה. כך גם כולנו היינו בטוחים שיש לנו צבא חזק, וישראל היא מעצמה גדולה, אבל הקב"ה אומר לנו – כשאני רוצה, אתם תסגרו את העיניים, ויהיה פתאום טבח נורא ביום אחד, ואז תתעוררו. המסר הוא שאנחנו לא צריכים לעזור לקב"ה לנהל את העולם. גם מה שאמריקה לא שולטת בכל העולם – זו תוכנית של הקב"ה. הוא עושה שאיראן יחברו לרוסיה וסין, כדי שלא נסמוך על בשר ודם.

מצד שני אנחנו רואים את המהפכה המשפטית, ואת השבירה של השמאל. תמיד הם צעקו שיש לנו פרטנר, ושצריך לחיות בשלום עם הערבים. עכשיו לאט לאט זה משתנה. יכול להיות שנתניהו יפול, אבל מצד שני השמאל עצמו נהיה הרבה יותר ימני. אפילו האירופאים לומדים לאט לאט שיש להם בעיה עם המוסלמים. הרי שאנחנו רואים איך הקב"ה מנהל את העולם, ותפקידנו הוא לעשות את ההשתדלות, אבל ניהול העולם הוא רק בידו. אנחנו לא מבינים כל מה שקורה, אבל אנחנו רואים דבר אחד בוודאות – מה שפעם היה נעשה בשבעים שנה, היום נעשה בחמש שנים, בכל התהליכים. הקב"ה מראה לנו כל פעם שתפקידנו הוא להיות מנוהלים ולא מנהלים. הקב"ה אומר לנו – חמשת אלפים שנה אני ניהלתי את העולם, תנו לי לנהל עוד כמה מאות שנים.

מצד שני צריך לעשות את ההשתדלות האמיתית, וזה מקנה את הרוגע, וכשהאבא רגוע – אז גם הילדים יותר רגועים. הסיבה שאנשים נתפסים לפחד, זה תלוי כמה שאדם יותר בוטח בבשר ודם. כי אז פתאום מתערער לו הבטחון. אבל מי שאינו סומך על בשר ודם, אינו מפחד. ואמנם צריך לעשות את ההשתדלות, ואכן הצבא עושה השתדלות, אבל שכחו לפנות לאבא שבשמים. זה כל הסיפור.

אנשים שואלים במה צריך להתחזק. לכאורה ברכות ותפילה הם שני הדברים העיקריים. צריך להודות לה', ולדעת שהוא מנהל את העולם. גם כשאני עושה השתדלות ומרויח כסף, הכסף לא מגיע בגלל ההשתדלות, אלא בגלל שהקב"ה קצב לך בראש השנה שיהיה לך השנה כך וכך כסף. אתה צריך לעשות את ההשתדלות, אבל לא ההשתדלות גורמת שהכסף יבוא. הרי אתה יכול לעשות את ההשתדלות, ופתאום יהיה לך פיצוץ בצנרת ותפסיד את הכל. ומצד שני יכול להיות שלא תעשה שום השתדלות, ופתאום תקבל סכום גדול.

יש מחלוקת גדולה בנוגע לשאלה מהו 'ביטחון'. האם צריך לבטוח שיהיה טוב, או שצריך לבטוח שהכל בידי הקב"ה, אף שהוא יכול לעשות גם שלא יהיה טוב. זו היתה מחלוקת גדולה. אבל ודאי ששורש הבטחון הוא, שהכל תלוי ביד הקב"ה ואני צריך לפנות אליו. ובודאי שאם אחד בוטח בה' – אז הוא מנצח, כמש"כ "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו". הרי שבזכות הביטחון – "והיה ה' מבטחו" ויושיע אותו. וכן אמרו בגמרא על הפסוק "משמועה רעה לא יירא נכון לבו בטוח בה'", ומבואר בגמרא, שהפסוק נדרש מההתחלה לסוף ומהסוף להתחלה. וכוונת הגמרא, שהתפקיד שלנו הוא לבטוח בה', ולהאמין שהכל תלוי בהחלטה של הקב"ה והוא לא חייב לעשות שום דבר. השאלה אם הכדור יפגע או לא, ואם הם ינצחו או לא – הכל תלוי ביד הקב"ה. ולכן, כיון שאני יודע שהכל תלוי בידו והמפתחות אצלו, אני פונה אליו ומבקש ממנו שירחם עלי. וכמה שאתה בוטח באמת, כך תהיה רגוע.

איך צריך לחנך את הילדים לחיבת ארץ ישראל?

בעבר היו לומדים בחיידרים ובבתי הספר הרבה על 'מולדת הארץ' כחלק ממקצועות החול, וזה היה גורם חיבה. מצד שני יש בעיה, שהילדים אוהבים מדי את האקשן, והם יכולים להעריץ את הצבא וכדומה, ולכן החרדים קצת נמנעו מלעסוק בזה. אבל הרי החינוך האמיתי ביותר זה דוגמא אישית בבית. לא כשאתה אומר מוסר לבן שלך, אלא כשהוא רואה איך אתה מתיחס באמת לכל דבר. כשהילד רואה שהאבא לא כל-כך מתלהב מחו"ל, אז גם הבן פחות מתלהב, וכן כשהוא רואה שאתה מחשיב את קדושת ארץ ישראל ופירות ארץ ישראל – אז גם הוא מחשיב את זה.

אבי זצ"ל היה מורה כמה פעמים להעדיף לעשות טיפולים רפואיים וניתוחים בארץ ולא בחו"ל, ואפילו אם הטיפול בארץ קצת פחות טוב, כי הוא אמר שהזכות של ארץ ישראל מגינה, שיש מקור בגמרא במסכת מכות שאף מי שנגמר דינו למיתה בחו"ל וברח לארץ ישראל, צריך לדונו מחדש מפני זכותה של ארץ ישראל אולי ימצאו לו זכות.

דודי האדמו"ר הלב שמחה מגור זצ"ל, אף כשנסע לשוויץ להרים והתחילו לדבר שהאויר שם נקי, הוא אמר שבארץ ישראל האויר הרבה יותר טוב, ורק המכוניות מקלקלות את זה. וכן כשדיברו שהחלב השוויצרי מאד טוב, הוא היה אומר שהחלב בארץ ישראל הרבה יותר טוב, רק ששמים בזה הרבה מים. והוא מאד נזהר לא לדבר שום דבר רע על ארץ ישראל. יש סיפור על רבי שמעון מאמשינוב שהגיע מפולין לארץ ישראל לפני המלחמה, והוא פגש חסיד אחד שעבד בסלילת כבישים ולבש רק גופיה. החסיד ניגש אליו והתנצל, שחם בארץ ישראל ולכן הוא לבוש כך. הרבי אמר לו – "מצדי אתה יכול להוריד גם את הגופיה, אבל אל תדבר גנאי על ארץ ישראל"!

בתפילת שמונה עשרה רואים איך חז"ל צמצמו כל מילה. לא מבקשים בשמונה עשרה על שידוכים, ולא על בנים טובים, אבל כמה בקשות אנחנו מבקשים על ציון וירושלים – "ובנה אותה בקרוב בימינו", "את צמח דוד", "והשב את העבודה לדביר ביתך". אתה מתפלל על זה כל יום, כמה השקעה אתה משקיע, היעלה על הדעת סתם להוציא את המילים מהפה ולא לחשוב על מה שאומרים?

כשהיינו בגלות, וכן היום אלו שנולדו בחוץ לארץ יש להם קצת ניסיון לעזוב את המולדת שלהם, כי כל אחד קשור למדינה שבה הוא נולד, ואדם לא אוהב לעשות תהפוכות ולקפוץ למים. אבל אנחנו, שכבר זכינו ואנחנו נמצאים בארץ ישראל אין לנו הניסיון הזה – לכל הפחות אנחנו צריכים לשמוח בזה, ושזה יהיה ערך חשוב אצלנו. יש שאלה בראשונים מדוע לא אומרים ברכה על מצות ישוב ארץ ישראל. הרי יהודי מקיים מצוה בכל שניה ושניה שהוא מחזק את הישוב בארץ ישראל, ובודאי שזה גם מקדם את הגאולה בלי ספק.