בלוג

שאלה: במאמרו של הרב בנימין הלוי בגיליון הקודם, האריך להוכיח כי עיקר התורה עניינה הוא ארץ ישראל. דבר זה מנוגד להשקפה המסורה בידינו, ולפיה עיקר העיקרים הוא התורה והמצוות, וארץ ישראל אינה אלא חלק מהמצוות.

תשובה: במה שהעמיד כעיקר דבר שאינו התורה וקיום המצוות, כבר קדמוהו קמאי דקמן, שהרי מיסודי התורה הידועים הוא: "שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו… הדרך כדי להגיע אל מחוז חפצנו זה, הוא זה העולם … והאמצעים המגיעים את האדם לתכלית הזה, הם המצוות אשר צונו עליהן הא-ל יתברך שמו", הרי שכבר הרמח"ל במסילתו הטהורה העמיד את התורה והמצוות כטפל וכאמצעי לענין העוה"ב.

והענין פשוט, כי ודאי בענין העבודה שלנו, התורה והמצוה הם העיקר, ואין לעבור עליהם בשום פנים ולשום צורך. אך ענין השכר שתורתנו עסוקה בו לא הוזכר בה אלא מעניני שכר ועונש שבעוה"ז, ועיקר עניין השכר שבתורה הוא עניין ארץ ישראל, שהוא עיקר התכלית המוזכרת בתורה, וכמו שאמרו במשנה בקידושין "העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ונוחל את הארץ, וכל שאינו עושה מצוה אחת אין מטיבין לו ואין מאריכין לו ימיו ואינו נוחל את הארץ". ואמנם ישנה חשיבות גדולה לבאר עניין זה וטעם גודל חיבתה, אך אין זה עניין לשאלה זו.

שאלה: במאמר העורך שבגיליון הקודם הוזכר כי "קריאת שמע ישראל הפכה לקריאת וידוי תחת אשר אמורה הייתה להיות קריאת נצחון של היהודי בשעה שהוא מוחץ את האויב הערבי". והנה משפטים כוחניים לאומניים אלו אינם עולים בקנה אחד עם מה שחונכנו "אשרינו שאנחנו מהנרצחים ולא מהרוצחים".

תשובה: דברים אלו מהווים ציטוט כמעט מדוייק מדברי אדוננו דוד המלך ע"ה, המשתבח בנפשיה – "ארדוף אויבי ואשיגם ולא־אשוב עד־כלותם. אמחצם ולא־יכלו קום יפלו תחת רגלי… ואיבי נתתה לי ערף ומשנאי אצמיתם… ואשחקם כעפר על־פני־רוח כטיט חוצות אריקם" )תהילים י"ח, ל"ח – מ"ג(. וכן משה אדונינו ע"ה בכמה מברכות השבטים מברכם בגבורתם והצמתת אויביהם. ואנו אין לנו אלא דעת תורתנו וגדולי חכמיה, ולא ניטול ציטוט שהוצא מהקשר מסוים מאד בו נאמר, להעמידו משורשי דעותינו תוך התעלמות מדבר ה' המפורש ביד נביאיו ועבדיו.

שאלה: עוד בציטוט הנ"ל, מה שייך עניין שמע ישראל לניצחון על האויב?

תשובה: כתב רבינו הרמב"ם )הלכות מלכים ומלחמותיהם ז', ט"ו( – "ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה", הרי שאפילו מלחמת רשות היא על ייחוד השם, כי שלטון ישראל בעולם הינו העמדת מלכות ה', כמו שאנו מזכירים מדי יום אחר שירת הים מנבואות עובדיה וזכריה: "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה. והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". כן ראוי להזכיר בהקשר זה את הפסוק בדברים כ', ג', המדבר בכהן משוח מלחמה שמדבר אל העם – " ואמר אלהם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על-איביכם אל-ירך לבבכם אל-תיראו ואל-תחפזו ואל-תערצו מפניהם". הרי ראינו, כי הביטוי "שמע ישראל" קשור למלחמה באויב, ורבנו בחיי מביא שם על המקום – "בזכות שמע ישראל שהוא פרשת היחוד אתם נוצחין". דבריו מבוססים ככל הנראה על הגמרא בסוטה מ"ב., אשר דנה באותו משפט בנאומו של הכהן המשוח מלחמה – "מאי שנא שמע ישראל? אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי, אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל: אפילו לא קיימתם אלא קריאת שמע שחרית וערבית – אי אתם נמסרין בידם".

שאלה: כאשר עוסקים בנושאים כמו ארץ-ישראל וכיבושה, האם אין בכך משום סכנה ליציבותה של חומת ההתבדלות מהרשעים, אשר על בנינה עמלו ומסרו את נפשם רבותינו מצוקי ארץ? האם אין בכך משום החדרת ערכים זרים לכרם בית ישראל, אשר עד כה היה שמור מפני כל רוח זרה? תשובה: לא רק שהעיסוק בכך אינו מסכן את חומת ההתבדלות, כי אם להפך – העיסוק בסוגיה קריטית זו מתוך עומק העיון ונאמנות מוחלטת לדברי רבותינו רק מחזק ומעמיד את החומה ביתר שאת וביתר עוז, בעוד שההמנעות מלעסוק בה עלולה, חלילה, לגרום להתרופפות ולנפילת החומה. כאשר יראי ה' מגבילים את עיסוקם אך ורק לאותם חלקים בתורה אשר ניתנו ליחידים, ואשר אפיינו את ההואי היהודי בגלות, תוך ריחוק והינזרות מעיסוק בנושאים הנוגעים לישראל כאומה – נראים הדברים כאילו, חלילה, אין לתורה מה לומר בנושאים אלו. רשעי ישראל, לעומת זאת, עוסקים באותם נושאים לא רק בתיאוריה, כי אם גם במעשה בפועל – הם מנהלים מדינה וצבא ועוד מערכות שלמות הנוגעות לכלל ישראל על-פי השקפת עולמם הנפסדת. כתוצאה מכך, רבים נוטים לחשוב, כי הדברים הללו אכן אינם שייכים לתורה, ושמוטב לתת לרשעים לעסוק בהם, בעוד אנחנו יראי ה' נתמקד ב"ענייני הדת", בהקמת מקוואות ובתי-כנסת. מחשבה זו הינה עיוות השקפתי חמור, והיא גובלת בכפירה ובאמונה בשתי רשויות, כאשר ה', רחמנא ליצלן מהאי דעתא, שולט רק בנושאים דתיים, בעוד שבנושאים "חילוניים" יש מומחים ומבינים שונים ומשונים. מי שסובר כך מגיע לסוג של השלמה ו"דו-קיום" עם החילוניות, כאשר יראי ה' מספקים עבור החילונים  "שרותי דת" בבואם להזדקק לכך, ואילו הם מספקים עבורנו ביטחון, כלכלה וכל מיני דברים שקשורים לעולם המודרני ואשר לתורה, כביכול, אין מה להציע בעניינם. גישה זו היא שמובילה, כאמור, להשלמה עם החילוניות ולהנמכת המחיצות, וחמור מכך – לתחושת נחיתות רעיונית, המכרסמת באושיות האמונה. דווקא העיסוק התורני בנושאים אלו, אשר בשל נסיבות היסטוריות שונות נדחקו לקרן זוית, ללא מורא וללא משוא פנים – דווקא עיסוק זה הוא המורה על כך שחומת ההיבדלות הינה מוחלטת והיא חוצצת בינינו לבין רשעי ישראל בכל הנושאים שיכולים לעלות על הדעת.