שו"ת דרישת ציון

בגליון הקודם נכתב במדור זה מאמר ארוך ומנומק לבאר את עניין המנעותם של יראי ה' החרדים מגיוס לצבא השמד. קבצנו כאן מגוון תגובות בסגנונות שונים שנשלחו למערכת, ונשתדל לענות דבר דבור על אופניו.


מכתב א' – בגליון "קדושת ציון "(גליון 16 עמודים ד' – ה') היה כתוב בארוכה נגד "צבא השמד", ושההליכה לשם היא בודאי מקלקלת באופן ברור שיהיו מבטלים שמירת המצוות, ויש בה משום העברה על הדת כאשר כמעט מחויב המציאות, שיהיה דרדור רוחני בדעות ובמעשים.

אם אינני טועה, הרושם הנוצר מהמאמר הינו שללכת לצבא זה כמו לאכול "דבר אחר". וכמובן, מדובר גם על "הנחל החרדי".

ולכאורה הרי היו מגדולי ישראל שאחזו שגדודים חרדיים נפרדים בתוך מסגרת הצבא אינם בגדר הזה של איסור, והיינו שמכיון שהצבא אכן נמצא ברמה רוחנית ירודה, הרי שממילא זה כעין גדר של "ביטול תורה" שיש להמנע ממנו, ולמעלה מכך שאסור להכניס עצמו למקום ניסיון, אך אין זה בגדר של איסור גמור וגזרת שמד.

אודה לכם על הבהרת הדברים

נ. מן,

מודיעין עילית.

מכתב ב' – במדור השו"ת, מבאר הרב בן-ציון גולדשטיין את הטעם שלדעתו הוא העיקרי, אשר מחמתו איננו מתגייסים לצבא, מפני שהוא צבא שמד, ומוסיף שבכל טצדקי שיהיה לעולם לא ימלט מלהיות צבא שמד, שכן עצם מה שאנו כפופים להם זהו השמד וכו' כמבואר וכמוסבר שם. ומה שבא לחדש זה שאין לומר שאנו בעצם נגד השמירה והמלחמה, כי בודאי חובתנו להיות שותפים בהגנה וכו'.      
לדעתי, אף אם יתכן שיש אמת בדבריו, מ"מ ביחס לדורנו טועה הוא טעות מרה, כי הרי מה הטעם שמנהג ישראל כיום להגות בתורה יומם ולילה ולהתפרנס מקופות הכוללים ולא לעבוד כמנהג אבותינו, הרי הכוללים זו המצאה חדשה של הדור האחרון, ואבותינו מאז ומעולם הסתדרו היטב עם תורה ועבודה' ומדוע אין זה טוב לנו? הסיבה היא אחת, כי אמנם אין בעיה שתהיה תורה ועבודה, רק שצריך לזכור שהעיקר זה התורה והעבודה היא רק לעזרה לתורה. ומכיון שברור הדבר, שבדורנו ישנה חולשה לאנשים, והמציאות היא שאם יעסוק גם בעבודה לא תהיה התורה שלו איכותית כלל – לכן אין לעסוק בעבודה כדי לא לבטל את התורה. והדורות הקודמים בגדלותם היו מסוגלים לשלב בין התורה לעבודה, ועם כל העבודה שלהם עדיין היו יכולים לעסוק בתורה כראוי ולהיות ת"ח גדולים. כל זה מציאות, ואינו נושא לויכוח כלל!        
וא"כ נבין היטב, שבודאי כ"ש וק"ו שאין לנו לעסוק במלחמות, כשהעיקר זה התורה, וא"א לעסוק בתורה כראוי כשעסוקים במלחמות. ואע"פ שפעם היו מסוגלים לזה, אנו איננו מסוגלים לזה! ובמיוחד לקחת צעיר שמצוי באמצע מהלכו להיכנס לעולמה של תורה, ולהכניסו לעסק המלחמה – אין לך עקירה גדולה מזו מעולמה של תורה. ועל כן, כיון שבאנו לעולם כדי לעסוק בתורה כראוי, לכן אם יגייסו אותנו בכח, נאלץ לעזוב בבכיות את הארץ הקדושה לנו ולרדת מהמדינה לחו"ל, וכדברי הרב שך הידועים, ולא ניטול לידינו את הנשק להגן על הארץ גם אם הכל יתנהל על פי התורה, כי הדבר הראשון שעלינו לדאוג לו הוא התורה, וא"א בדורנו לקיים תורה יחד עם מלחמה. ויבין טוב את הטעות שבדבריו ביחס לדורנו.

אריה גולד,

ירושלים.

מכתב ג' –

האם המטרה שלכם, שבחורי הישיבות יצאו מהישיבות הקדושות? מאיפה אתם מגיעים? מהציונים?

הרי הדברים שכתב הרב בן-ציון גולדשטיין הם דברי כפירה ממש, מה שיוצא מהם למעשה זה שבעצם אנו בחורי הישיבות היינו צריכים להתגייס להגן על העם, וכל הסיבה שאיננו מתגייסים זה רק בגלל הקלקול שיש שם ולא בגלל שלימוד התורה מגן, והדברים נוגדים את כל ההשקפה האמתית והנכונה. וכמובן שלא צריך להסביר למה זה שטויות והבלים, דברים שהורסים כל חלקה טובה בציבור החרדי. ולדבריכם היו צריכים לפתוח גדוד חרדי.

אני מקוה שאתם לוקחים על עצמכם את כל הסיכון של הקרירות שאתם עושים לכל מי שקורא את המאמר, ואת הגיהנום הגדול שאני מקוה שלא תקבלו.

החפץ בעילום שמו,

ירושלים.


תשובה: נשיב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.

א. לגבי מי שכתב שישנם דעות בקרב גדולי ישראל שלא סברו שגדודים חרדים סטריליים הינם בגדר איסור גמור – אמירות ערטילאיות של גדולי ישראל שנאמרו בשנים קדמוניות, צריכות להמדד ולהבדק ביחס למציאות הנוכחית, וגם אם היה אי פעם אי מי מגדולי ישראל שהביע דעה עקרונית שאין איסור גמור על שירות בצבא במסגרת חרדית סטרילית [שאיננה קיימת, וגם לא ידוע לי אם אכן יש מי שאמר כך], אין לזה משמעות במציאות של ימינו, כאשר מטרת העל שלהם היא לקלקל, ועומדים לרשותם כל האמצעים הנצרכים לכך. אלא שהם אינם מגדירים זאת בשם 'קלקול', ואינם מעוניינים שנסיר את הכפה באופן רשמי, אלא ש'נתנרמל' ונבין את הלך הרוח הדמוקרטי, ולפיו 'איש באמונתו יחיה', שהוא יסוד דת ההבל שבדו להם תרבויות המערב, וכמובן שדבר זה הינו קלקול גמור הן בדעות והן במעשים הבאים בעקבותיו. 
 

ב. לגבי מי שכתב שהיום השתנו העיתים ואין חיוב המלחמה מוטל על ת"ח מפני שיפסד בזה כח תורתם – דברי הכותב נכתבים כאילו יש כאן איזה נידון מעשי, ואנו לא באנו אלא לבאר שגם מי שאין לו פטור זה וודאי אסור לו ליטול חלק בצבא השמד. אמנם בוודאי לא יתכן שהנהגת בני התורה לא תהיה כפופה לתורה ולהלכה, ואם יש איזה פטור מעבר לפטור של תורתו אומנותו שהוזכר במאמר, יש לציין מקורו בש"ס ופוסקים.     
והרב הכותב שיחי' לא סגי ליה במה שכתבנו שיש כאן עניין של איסור מפני שהצבא הוא צבא של שמד, ורצה להעמיד את העניין על בחינה של עת לעשות לה' משום שא"א להיות ת"ח באופן זה, והדבר צריך בדיקה רבה, שהרי זמן המלחמה עצמה הוא מועט, וכן שיעור הזמן ללמד לבני יהודה קשת גם הוא אינו מרובה כ"כ. גם צריך להבין כלפי מי דבריו אמורים, דלא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול. ואנו רואים מהנהגת יראי ה' בהכוונת גדולי דורנו שיש למנוע גם ממי שאינו עוסק בתורה כלל להתגייס לצבא השמד. ולא משום ביטול תורה או דרגות בתורה אלא משום שמירת הדת כפשוטה.      
ולעצם הדוגמא מהעיסוק בפרנסה, יש להאריך בזה טובא, אך בקצרה אומר, כי גם עניין זה יש לחלק בין המיוחדים ובני העליה המרובים שבאמת יש טעם בכך שאין יוצאים להנות מיגיע כפיהם משום שא"א להם לגדול בתורה באופן זה, לבין רבים אחרים שלגביהם עיקר הטעם שאין גדולי התורה מעודדים אותם לצאת לשוק העבודה הוא משום הנסיונות הרבים והקלקולים הגדולים מכח הקרבה לרשעי ישראל שישנם בשוק הפרוץ הזה.         
לגבי הצעת הכותב לרדת לחו"ל, יש להעיר כי אין ספק שכוונת מרן הרב שך זצ"ל בדבריו אף היא לא הייתה משום שבחו"ל יוכלו לגדול בתורה יותר, שהרי גם אם יזדמן ברחמיו ית' שימשיכו השנים הקרובות במצבם שבשנים אלו, בהם אין שה פזורה ישראל נשחטת ומושמדת בין הזאבים, הרי גם במצב שאינו של סכנה, אפשרויות הקיום בחו"ל ללא יציאה לשוק העבודה פחותות בהרבה מהאפשרויות כאן, וכדחזינן בדורות העבר ובדור ההווה, וק"ו שכך יהיה אם יבואו המוני בית ישראל לשם, וממילא לא יצמחו שם ת"ח גדולים יותר מאשר אילו נשארו בארץ הקודש. ובוודאי כל דבריו גם הם אינם אלא משום השמד שישנו בצבא העומד תחת ידי הרשעים.          

ג. לגבי מי שהתריע על דברי הכפירה שאינם צריכים הסבר מדוע הם שטויות והבלים – מכיון שלא נוכל לחזור על כל המאמר עבור כל שאלה, נציע לכבוד השואל היקר לקרוא שוב את המאמר בגליון שעבר ולראות את כל טענותיו מבוארות באר היטב בתוכו בטרם יסלף את דברינו באמירת הפכם.                 
הודגש מפורשות במאמר, ואף הבאנו מקורות מדברי חז"ל, על הגנת לומדי התורה על העם והארץ. כמו"כ גדרי 'תורתו אומנותו' לא הומצאו על ידינו, ולשון המאמר בעניין זה הינו העתקה מילה במילה מדברי הרמ"א בשו"ע. גם דברינו כלפי חיוב מי שתורתו אומנותו להשתתף במלחמה לא דברו אלא כמו שכתבנו שם אילו היה צורך מבצעי בגיוסם כדי לנצח במלחמה [שדבר זה אינו קיים בהווה ויעזרנו ה' שלא נזדקק לכך בעתיד], וביארנו היטב ביטול האפשרות להקים גדוד חרדי. אם בכל זאת ישאר כבודו חלוק עלינו או על דברי הפוסקים בנקודה כלשהי, נא יתכבד וישיב על ראיותינו בטעם ובדעת במה והיכן טעינו. לצערנו לא תמיד אנו זוכים להבין דברים שאי"צ להסביר למה הם שטויות והבלים.


בענין דבר העורך על חוק המואזין וביעור ע"ז

מכתב א' – בדבר העורך כותב הרב יהודה אפשטיין על חוק המואזין, שהיה צריך לתקנו בגלל שעלינו להשמיד את המוסלמים, ולמחוק מארץ ישראל את הכפירה המושמעת בו ע"י המוסלמים, וכן בענין פעמוני הכנסיות וכו'.

לדעתי דעה זו יסודה בהבנה שאנו היום בעלי מלכות וממשלה, ואם יבין הכותב שאנו עדיין בגלות, לצערינו הרב, כן כן, עדיין בגלות, ופשוט וברור שאם נבטל בכח איזה דבר אצל המוסלמים והנוצרים מפני מלחמת דת, תהיה מלחמה נוראה עלינו ונכנס לסכנות רבות, וזהו איסור וטפשות להתגרות באומות.

ומפני שמובן שאי"ז אפשרי לפני זמן הגאולה, לכן מובן גם שאין זה נדרש מאיתנו בעת הזו, ואין לנו להתעסק בזה עד כי יבוא שילה. ולמה מכניס רעיונות כאלו בלב הקוראים (שעלול להביא למעשי קיצוניים כנערי הגבעות וכו'(, ועדיף שיתעסק בדברים מעשיים יותר ופחות עתידיים.

אשמח מאוד לכל הסבר וסברה,

אריה גולד,

ירושלים.

מכתב ב' – לכבוד מערכת קדושת ציון, שלום וברכה.

אני נמנה על הקוראים הקבועים מזדהה עם מטרות האגודה ומאוד נהנה מהעלון, מהמאמרים המשובחים, מהרעיונות המקוריים המחוברים למקור ישראל בתורה שבכתב ותורה שבע"פ ולא מצוצים מכתבות עיתונאיות.          
דא עקא, שמפריע לי שלעיתים ישנה איזושהי רוח לאומנית תוקפנית דמיונית בעלון, שמתאימה לאנשי ימין ולא לתלמידי חכמים הכותבים בו (כפי הניכר מהמאמרים שנכתבו בו לכל אורך הדרך).      
דוגמא לדבר – הדברים שנכתבו לגבי חוק המואזין. מבחינה תורנית הדברים אינם ברורים כלל, לא עצם הדבר שישנו חילול ה' במואזין הקורא בשם ה' (אף שניסו להסביר זאת, ההסבר דחוק) וגם מצד הסכנה שדבר כזה עלול לגרום. זוהי רק דוגמא אחת מתוך דברים קטנים רבים שנכתבים בעלון, אך אינם נכונים אלא בתאוריה, במקום שהיה באמת עומד שלטון חזק כבימי מלכות ישראל השלמה, אך 'הלכה למעשה' בזמננו א"א להתנהג ע"פ זה ומאמרים אלו מתעלמים ממציאות החיים שאנו חיים בה.


מקווה להתפתחות העלון בכלל ולשיפור בנושא זה בפרט

א.ליבוביץ,

בני ברק.


תשובה – שלום וייש"כ למע"כ השואלים היקרים.

תגובות רבות ברוח זו ובדומה לה התקבלו על דברים אלו, ואגב מכתבים אלו נשיב גם לשאר השואלים סביב אותו עניין.

דברי הכותבים השונים מעורבבים לענ"ד מטענות אמת וטענות שאינן אמת, ונעשה סדר בדברים.

א. הרב אפשטיין לא כתב על הצורך להשמיד את המוסלמים, אלא על הצורך להורישם מן הארץ כל עוד הם טוענים לבעלותם עליה. צורך זה הינו צורך חיוני הן מצד שמירת נפשות ישראל, והן מצד ציווי הבורא ית"ש על כיבוש הארץ. אך לו יצויר שהיו הנכרים הדרים בארץ מקבלים על עצמם להיות כגר תושב כמשפטו תחת להלחם בישראל, ובהנחה שלעניין ישיבת הארץ נוהגים דיני גר תושב גם בזמן הזה [כדעת הראב"ד וכביאור הכס"מ בדעת הרמב"ם (ע"ז י', ו')], אזי לא הייתה לנו מניעה מהמשך יישובם בארץ כמשפט תורתנו הקדושה, וכ"ש שאין לנו שום רצון להשמדת מוסלמים תמימים ברחבי העולם. ובוודאי על מוסלמים הללו שאינם עובדי ע"ז ואינם אויבי ישראל ורודפיו, עליהם אמרו "חביב אדם שנברא בצלם" . 
הצורה כיצד ניתן לעשות את הורשת הישמעאלים אויבי ישראל מהארץ היא נידון בפ"ע, ואכמ"ל, אך במעט רצון ומחשבה ובלי חנופה ומחשבה תמידית רק על מציאת חן בעיני עמי אירופה – "יפי הנפש", רוצחי ומעני אבותינו, ישנן דרכים רבות לעידוד הגירתם באמצעים כספיים ואחרים, שיועילו גם ליישוב הארץ וגם להגנת נפש בניה.

ב. בעניין חוק המואזין – לא הרב אפשטיין העלה את הצעת חוק המואזין ולא הוא זה שהואיל להרים ידו למענה לא משיקולים קואליציוניים ולא משיקולים אחרים, אלא שאם כבר מעלים את החוק וכבר פועלים בפעולות המעוררות את זעם הרוצחים הערבים, כשהכל יודעים שהנושא כאן איננו מפגע רעש אלא מאבק לאומני פופוליסטי, יותר ראוי היה לרומם את ההרגשה ולהזכיר שיותר ממה שמפריע לנו מפגעי רעש וענייני איכות הסביבה למיניהם, מפריע לנו החילול ה' שבהכרזת הבעלות שלהם על הארץ והצעקה העולה מהרמקול על הפרת ברית קוב"ה עם כנס"י (אמנם הא וודאי, שביעור ע"ז עצמה קודם לעניין זה, וכמו שכתב בהמשך דבריו וכדלקמן). להרחבה בעניין זה של חילול ה' עיין במאמרו של הרב חיים והב תחת הכותרת "תגובה" בגליון זה. שם גם יתברר, כי אותם ביטויים אשר לדעת הקורא הנכבד הינם בעלי רוח לאומנית תוקפנית והינם לקוחים מאנשי "ימין" – לאמיתו של דבר מבוססים על אדני התורה ועל דעת רבותינו, ושהמקרא וחז"ל רוויים בביטויים כאלו, ואף בביטויים "קיצוניים" יותר מאלו שהובעו בעלון.

ג. לעצם העניין של חילול ה' שבדבר – אכן יש מקום לדון אם הכרזות המואזין מוגדרות כחילול שם שמים, אך כאן המקום להבהיר, כי מעולם לא התיימרנו להיות אובייקטיביים ביחס לאומה"ע, וק"ו שלא ביחס לאויבי עמנו. אנו אוהבים את עם ישראל ונחפש כל זכות ללמד עליו, ומתעבים את אויביו ונבקש כל לימוד חובה ותועבה ללמד עליהם, גם אם ניתן לפרש את מעשיהם בצורה חיובית יותר ושלילית פחות.

ד. בעניין האיסור להתגרות באומות שמתבטא בחוק המואזין לדברי אחד הכותבים שליט"א – ככל הנראה, דעתו שיש בדבר זה משום איסור התגרות באומות, הינה דעת יחיד בדבר (אם כי לדעתי האישית אכן חוק זה הינו פופוליסטי וחסר תועלת מעשית), שהרי אנו רואים שכל גדולי ישראל מנהיגי המפלגות החרדיות דעתם שבאופן שהדבר נעשה אין בכך איסור. הרי הנציגות החרדית מסכימה לתמוך בחוק מחמת אילוצים קואליציוניים, כלומר – שיקולי תקציב. ואם הדבר מותר מחמת שיקולים תקציביים, כ"ש שיש להתיר את הדבר לצורך ריבוי יישוב הארץ, ואפילו אילו היה הדבר נובע רק משיקולי איכות הסביבה והעלאת מחירי הדירות של המתגוררים באזורים אלו.            

ה. לגבי הכנסיות שכתב הרב אפשטיין על הצורך לבטלם, העיר הרב גולד שליט"א בתרתי, א. שאין לנו שלטון היום. ב. שיש בדבר משום סכנת נפשות.        
והנה לגבי מש"כ שאין לנו שלטון, לכאורה ר"ל שאין חיוב לבער ע"ז בזמן שאין שלטון ישראל. אך באמת יש לדעת אם הדבר תלוי בגדרי שלטון ומלכות או שהשלטון הוא רק אמצעי שלא נהיה אנוסים בדבר.     
והנה בלשון הרמב"ם (ע"ז ז', א') כתב את עניין השלטון רק לגבי כיבוש בחו"ל אך לגבי כיבוש ארץ ישראל לא הזכיר דבר זה. אך אם באמת נכון שגם בארץ ישראל הדבר תלוי בכיבוש יש לדון בזמן הזה אם צורת השלטון הדמוקרטית נחשבת שלטון ישראל, ובזה ידועה דעת הגאון הקדוש מסאטמר זצ"ל, דס"ל שגם צורת שלטון כזאת נחשבת שלטון ישראל לגבי חיוב ביעור ע"ז כמו שהאריך בספרו ויואל משה (מאמר ג' שבועות אות צ' ואילך) שבהקמת מדינה בארץ ישראל יחול חיוב זה. ואם כי נכון הדבר שלגבי היחידים שאינם השולטים אפשר שאין להם חיוב, אך דבר העורך לא היה כלפי כל יחיד ויחיד אלא כלפי בעלי השלטון שיש בידם הכח.

ו. בעניין סכנת נפשות יש לדון בתרתי – א. לגבי מסגדים, ששם הסכנה הינה מצד הגויים המצויים בינינו, ולגבי זה גם לא מדובר על איסור ע"ז וחיוב ביעורה, ואכן צריך לנהוג בשיקול גדול בעניינים אלו, ובתחבולות תעשה לך מלחמה. ב. לגבי בתי טומאת הנוצרים, ובזה אין הסכנה מצויה מצד אותם הדרים עמנו אלא מצד אומות העולם שבחו"ל, שהיחסים הדיפלומטיים עמהם יתערערו מכח הפגיעה בבתי טומאתם. וצריך להרחיק לכת על-מנת להגדיר את קלקול היחסים הבינלאומיים עם אותן מדינות כפיקוח נפש המתיר לעבור על מצוות התורה.[1]

ז. בגדרי פיקו"נ – הנה לפני כמה שנים כשעלה עניין פינוי קברים בביה"ח ברזילי לצרכי פיקו"נ, הוסכם ע"י כל גדולי הפוסקים ובראשם מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שפיקו"נ שאינו עומד כעת לפנינו אינו מתיר אפילו איסור פינוי קברים [שהוא איסור קל, אשר מצאנו לו היתר במקום שמזיק את הרבים (סנהדרין מ"ז:) ועוד (עי' תוספתא ב"ב א', י"א, והובא בב"י יו"ד שס"ד)], וכ"ש בעניין זה שהדבר צריך הכרע ושיקול גדול אם יש בו היתר של ספק פיקו"נ, שהרי החיוב ברור והסכנה רחוקה, ולא כל מיעוט ממון המדינה ודאגת פרנסתה במיעוט עסקאות עם מדינות עובדי ע"ז, נחשב לפיקו"נ.          

ואף במקום שהתירו משום איבה לא התירו אלא באיסור דרבנן (תוס' ע"ז כ"ו: ד"ה סבר), אם כי אפשר שבמקום שהסכנה ממשית וקרובה יש מקום לדון גם לגבי חלול שבת דאורייתא, אך עד עתה לא בא לידינו ולא שמענו מי שהתיר חילול שבת דאורייתא כדי להמנע מסכסוכים בינלאומיים שימנעו מאיתנו רכישות נשק.  
ואילו היינו נוקטים כן, היה לנו לדון על חילולי שבת רבים שנעשים לצרכי המדינה, כי לעתים ישנם שיקולים תקציביים כבדי משקל שיתכן שתהיה להם השלכה על רכישות לצרכים בטחוניים, ובפרט בענייני תשתיות תחבורה שמועילות להסעת אמבולנסים וגורמי בטחון והצלה, וסלילתם המהירה תאפשר הצלה לצרכי פיקו"נ, ולא עלה על לב איש להתירם משום כך.   
ואף במקום חששות ממשיים לאמברגו נשק משמעותי וכדומה, צריך לבדוק אם אין דרכים להשיגו בדרכים אחרות, ומ"מ הגם כי אין סומכין על הנס, אך גם בתוך מכלול שיקולי הריאליה יש לזכור מעל הכל כי לה' הישועה ואשור לא יושיענו, והברכה שרויה בקיום מצוותיו, והסתר פניו כשאנו עוברים על דבריו.

ואף אם אין בקרב השלטון העוז לפעול כראוי ולבער ע"ז מארצנו, לכה"פ היה מקום לצפות מהם שלא יפעלו בחריצות יתר כנגד העושים כן מדעת עצמם, ולא להכיר בבתי ע"ז אלו כנפגעי טרור ולהשתתף בתשלומי נזקיהם [אף שבמצב היום העושים מדעת עצמם פועלים שלא בדעת ולא בהשכל, כיון שאין מועילים כלום בפעולתם, ואדרבה חוזרים הנכרים לבנות טומאתם ביופי ובחידוש ע"י ממון ישראל הניתן ע"י שלטון חוקי רשע, וגם אין המלאכה מוטלת על היחידים אלא על הציבור ע"י השלטון].                ומה לנו כי נוסיף עוד להלין על שלטון הרשע אשר לא זו בלבד שאינו פועל כלום לבטלם, אלא עוד מוסיף להם כח ופרסום שאין בו שום צורך סכנה כלשהו, אלא משיקולים כלכליים גרידא להרבות תיירות וכדו', וכאשר נציגים רשמיים של שלטון הרשע נפגשים באבי אבות הטומאה שלהם בפגישות של ידידות ללא שום צרכי פיקו"נ.          
ונזכה לראות בלמדו תועים בינה, אשר חשכת הגלות ורשעת הגויים שהתערבו בהם וילמדו ממעשיהם ודעותיהם, היא העמידתם באפלה ולא ידעו ולא יבינו. ונזכה במהרה ליום שתמלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים.


            [1] והנה באמת יש מקום לדון במי שבאו ישמעאלים להורגו ועומדים לפניו עובדי אלילים הבאים להצילו מיד מבקשי נפשו כשתועבת שיקוצם בידיהם, אם מחויב הוא לבערו, אף שעי"ז ימנעו עצמם מהצלתו ויסכן נפשו ביד אויביו. ולכאו' הדבר תלוי אם ביעור ע"ז הוא בגדר אביזרייהו דע"ז. והנה גם בזה הכריע הגאון הקדוש מסאטמר זצ"ל בספרו שם, שמצוה זו היא בגדר ע"ז ממש והנמנע ממנו הרי הוא בגדר עובד ע"ז, וא"כ לדבריו לכאו' לא שייך בזה ההיתר של פיקו"נ. והיה מקום לומר דמ"מ כיוון שאינו עושה מעשה בידים אינו מחויב להכנס לסכנה, וכעין הא ד"אסתר קרקע עולם היתה" (סנהדרין עד:) אך יל"ע בדבריו שם דמשמע דס"ל שעוון זה שאין מבערים ע"ז הוא ביהרג ואל יעבור, יעוי"ש (אות צח), ומ"מ הדברים מחודשים ויותר נראה שדברי הרב הכותב נכונים בזה שבמקום שיש דין ספק פיקו"נ הדוחה כל מצוות שבתורה, תדחה גם מצוות ביעור ע"ז.

כתיבת תגובה