כתב הרמב"ם בפ"ג בהלכות מגילה הלכה א':
"בבית שני כשמלכו יון, גזרו גזירות על ישראל ובטלו דתם, ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות. ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם, ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות.
וצר להם לישראל מאד מפניהם, ולחצום לחץ גדול, עד שריחם עליהם א-להי אבותינו והושיעם מידם והצילם.
וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם והעמידו מלך מן הכהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני".
ובהלכה ב':
"וכשגברו ישראל על אויביהם ואבדום, בחמשה ועשרים לחדש כסליו היה. ונכנסו להיכל ולא מצאו שמן טהור אלא פך אחד, ולא היה בו להדליק אלא יום אחד בלבד, והדליקו ממנו שמונה ימים עד שכתשו זתים והוציאו שמן טהור."
ובהלכה ג':
"ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת הימים האלו שתחילתן מליל חמשה ועשרים בכסליו, ימי שמחה והלל, ומדליקין בהם נרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות, להראות ולגלות הנס".
הרמב"ם מציין שלוש סיבות לקביעת חנוכה לדורות.
- הישועה ביציאה משעבוד מלכות יון ברוח ובגשם ["ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות. ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות"].
- "חזרה המלכות לישראל יתר על מאתים שנה"
- נס השמן.
ידועה האבחנה שבנוסח על הניסים שתקנו חז"ל לאומרה בתפילת יח', לא מוזכר כלל עניין נס השמן, אלא רק הישועה של הניצחון ופריקת עול היוונים, ורבים כבר עמדו על כך.
[ואמנם מצינו שהפר"ח והמאירי (שבת כא:) חילקו שההדלקה בלילה הראשון היא על הניצחון במלחמה שבו הרי לא היה עדיין נס בשמן, ורק ההדלקה בשאר הימים היא לזכר הנס הנעשה בשמן]
מעניינת גם העובדה שבסדר המשנה שחיבר רבינו הקדוש אין חלק המיוחד להלכות הדלקת הנרות והענין מוזכר בכמה מסכתות אחרות [מקומות יחידים] בדרך אגב [כמו למשל ב"ק פ"ו במשנת גץ שיצא מתחת הפטיש] ואלו בגמ' יש אריכות גדולה בכל פרטי ההדלקה והשמן.
כמו כן מעניינת העובדה שביוסיפון שהוא ספר שנכתב בתקופת חורבן בית שני שרבותינו הראשונים מרבים לצטטו [עם הסתייגויות מתאימות ואכמ"ל עיין במהר"ל נצח ישראל פ"ה וכן הוא בספרי ר' צדוק הכהן] מאריך מאד בענין מלחמות בני חשמונאי עם היונים, אבל אינו מזכיר כלל את נס השמן.
ואולי יתכן לומר בדרך אפשר, שיש הבדל בין המקומות והזמנים בהדגשת עיקר הנס והישועה שהתגלתה בחנוכה. [למרות שברור שכל שלושת הסיבות שמנה הרמב"ם מחייבות ימי הלל והודאה].
ניסים בביהמ"ק, לא היו דבר נדיר, כעדות המשנה (אבות פ"ה מ"ה): "עשרה ניסים נעשו לאבותינו בבית המקדש".
ונשאלת השאלה, מעבר לניסים שמוזכרים שם במשנה, ישנם ניסים נוספים שהיו במקדש שאינם מוזכרים במשנה באבות, [המוזכרים ביומא כא'] כבליעת כלי חרס במקומן, בליעת הדשן, שמירת החום של לחם הפנים ועוד?
וכתב ה'תפארת ישראל' באבות שהמשנה מזכירה את אותם ניסים שיש בהם תועלת לבני אדם, ואלו הניסים האחרים אין עניינם תועלת לבני אדם אלא עדות על השראת השכינה בישראל.
נס השמן גם הוא, עניינו היה עדות על השראת השכינה בישראל, [שהרי יכלו להשתמש גם בשמן טמא מעיקר הדין שטומאה הותרה בציבור], וכמוהו היו כמה וכמה ניסים בביהמ"ק, ואולי יתכן לומר שמרוב הרגלם בניסים לא היה בנס השמן משהו יוצא דופן במהותו יותר מההנהגה הניסית הרגילה שהיו רגילים בה.
לעומת זאת הישועה מעול שעבוד מלכות יון, שהיה שעבוד נורא ואיום, שבטלו חדש שבת ומילה, שללא קביעת חדשים אין חגים, ושבת ומילה הם הבריתות שמקשרות אותנו עם הקב"ה, וגזירת בנותיהם שילקחו להגמון תחילה, כל אלו הם דברים שלא ניתן לחיות עמם ולהשלים איתם, זה ביטול של כל הקיום של ישראל והתורה, בשונה מנס השמן, שגם אלו לא היה הנס שדלק שמונה ימים, סוף כל סוף היו מקיימים מצוות ההדלקה בשמן טמא, ואפילו בלא שמן כלל, גם אם היו נאלצים לחכות עוד שבעה ימים ללא הדלקה [אחר שכבר שנים ארוכות לא קיימו הדלקה בביהמ"ק ובטלה העבודה עקב היונים שפרצו פרצות בהיכל וטימאוהו וכו'], זה לא דבר שהקיום של כלל ישראל תלוי בו.
ואם כנים הדברים, הרי שהחידוש וההתפעלות מהגילוי של הסיעתא דשמיא בניצחון ופריקת עול היונים, היה דבר הרבה יותר גדול ומוחשי ומחייב ימי הלל והודאה מאשר נס השמן.
וגם הסיבה השניה שהרמב"ם מציין, ש"חזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה", שלכאו' במחשבה ראשונה, מדוע ראה הרמב"ם כלל צורך לציין זאת, ראשית, זה לא קשור לנס הישועה, גם אם לא הייתה חוזרת מלכות כלל לישראל אלא היו נשארים תחת מלכות אחרת שהייתה מאפשרת חיים יהודיים ע"פ תורה, [גם לפחות ממאתים שנה], זה לא מפחית מעצם השמחה והחיוב להודות ולהלל על הישועה שאפשר לחזור לחיות כיהודים כמו שהתורה רוצה.
[ולא נגענו בנקודה שצריכה ביאור כשלעצמה, מה כ"כ משמח באותה מלכות שנמשכה "יתר על מאתים שנה", צאצאי החשמונאים לא בדיוק המשיכו בדרכם, בפרט מלכות הורדוס שהיתה מאה שנה לפני החורבן, אותו הורדוס הרוצח הגדול שהרג כל חכמי ישראל, וממשיכיו, הם לא בדיוק סיבות להלל והודאה].
יהיה ההסבר אשר יהיה, למדנו מדברי הרמב"ם שהמציאות של פריקת עול מלכות יון והחזרה למלכות ישראל היא כשלעצמה סיבה להלל והודאה.
א"כ יתכן לומר שבזמן שעוד היה ביהמ"ק קיים הסיבה המודגשת יותר שעמדה מול העיניים כחידוש, הייתה בעיקר זו. ולכן חז"ל בנוסח התפילה הדגישו יותר נקודה זו.
לעומת זאת לאחר החורבן, כשכבר בטלה מלכות מישראל וחזרנו לשעבוד הגויים וגזירותיהם, וההלל וההודאה על היציאה מרשות הגוי קצת התעמעמו דאכתי עבדי אנן, תפס מקום מודגש יותר נס השמן שענינו הארת פנים של הקב"ה ואהבתו גם אם איננו ראויים כ"כ, וכלל ישראל התרכז יותר בעיקר בכל פרטי נס השמן בהלכותיו ובפנימיות ענייניו.
וכמו שכותב השפ"א על חנוכה שנת תרל"ד:
"ובאמת הנס דחנוכה [נס השמן ב.ג] חביב מאד, והיא חיבה יתרה. כי כל הניסים [נעשו ב.ג.] להצלת ישראל. אבל נס לעשות [לקיום ב.ג.] המצוה אף כי אונס רחמנא פטריה, הוא הוראת חיבתן של ישראל. שהקב"ה חפץ במעשיהם, ועשה להם נס שיוכלו לקיים המצווה"