הנה בחודש הקודם נכתב במאמר העורך, שעצם הקיום של המואזין הוא חילול ה'.
ונשאלתי ע"י רבים מה קשורה סוגיית חילול ה' לכאן? הלא גדרי חילול ה' נתבארו יפה בדברי הרמב"ם (הל' יסוה"ת פרק ה'), ושם לא ראינו זכר לחילול ה' המוזכר כאן, ובכלל, מה חילול ה' יש במואזין? הרי האסלם להלכה אפילו לא נחשב כע"ז?
את האמת אומר, אף שהתשובה לשאלה זו היא פשוטה מאד, אך בכל זאת הסתפקתי אם להעלותה על הכתב ולהפיצה בישראל מחשש שמא לא יובנו דברי כראוי [בשוגג או במזיד], או יוצאו דברי מהקשרם, אך לבסוף אמרתי אני אל ליבי, במקום חילול ה' לא עת לחשות, וזה החלי בעזר צורי וגואלי.
אך בשביל שיובן היטב מאמר זה נהיה מוכרחים להקדים ולפתוח בחקירה אחרת, וממנה נבוא אל הביאור, והיא, כיצד יתכן הדבר, שמצד אחד תורתנו הקדושה מלמדת אותנו להלך בדרכי החמלה והרחמים על כל צעד ושעל, לנהוג בותרנות, לא לנקום, לא לנטור ולא לצער שום בריה, ומצד שני אנו רואים שהמקראות ודברי רבותינו מלאים בתאורי נקמה ואפילו אכזריות כלפי אויבי ישראל, והאריכות בזה אך למותר ובמק"א הארכנו. אך פטור בלא כלום אי אפשר, לכן הבה נתבונן ביחד בקטע מפרשת מטות, והוא סיפור מלחמת מדין, שמסופקני אם מישהו מבינינו עצם פעם את עיניו, וניסה לדמיין איך זה היה נראה. ברשותכם אנסה לתאר זאת כצופה מן הצד, ואצמד לפסוקים. ויסלחו לי הקוראים על התאור המזעזע, אך ההכרח לא יגונה.
לקראת סוף ימיו של משה רבנו ע"ה, אומר הקב"ה למשה שילך וינקום נקמת ישראל מאת המדינים ולאחר מכן יאסף אל עמיו. משה מזדרז, ומכריז באזני העם, כי יש לצאת למלחמת חרמה על מדין לנקום נקמת ה’ מאתם. עם ישראל, ופנחס בן אלעזר הכהן בראשם, יוצאים למלחמה בקול תרועה. צובאים על מדין, והורגים בגרזנים ובחרבות כל זכר במדין. קול שאגות החיילים מתערב ביללת הנשים ובכי הילדים שרואים במו עיניהם את בעליהן ואביהם נשחטים, רכושם נבזז, וכל עריהם נשרפות באש.
נסתיימה המערכה. מעם ישראל לא נפקד איש. צבא המלחמה אוסף את כל הרכוש ואת שבי האדם ומתחיל ללכת לכיוון מחנה ישראל. אמהות רועדות מפחד מחבקות חזק אל ליבן את עולליהן הבוכיים, ולא יודעות עוד למה לצפות.
והנה, הן מגיעות למחנה ישראל ורואות מרחוק דמות זקן מופלא שפניו קורנים. מיד הן מבינות במי מדובר. "זהו משה, מלך העברים" הן לוחשות זו לזו, ואנחת רווחה נמלטת מפיהן. "בודאי בקרבת איש אלקים זה לא יאונה לנו כל רע".
ואז, משה רבינו נושא עיניו, רואה את שבי האדם, קורא מיד לפקודי החיל, קוצף עליהם ואומר: "החייתם כל נקבה. הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסר מעל בה' על דבר פעור ותהי המגפה בעדת ה'. ועתה הרגו כל זכר בטף וכל אשה ידעת איש למשכב זכר הרגו. וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר החיו לכם".
המפקדים והחיילים שומעים את דבר ה’ ביד משה, חוזרים לשבויות ולילדיהן, ומתחילים להרוג אשה אחר אשה, ילד אחר ילד. כך עשרות אלפי נשים וילדים. [החשבון פשוט. אם בסופו של דבר נותרו שלושים ושתים אלף נשים מתחת גיל שלש, צא וחשב כמה היו מעיקרא].
הייתי יכול להמשיך בתאור מלחמת שבעה עממין ["לא תחיה כל נשמה"], ומלחמת עמלק ["מחה תמחה את זכר עמלק"], אך נראה שדי בזה.
ובכן, לאחר כל זאת יש להבין, מה התורה דורשת מאתנו? לנהוג ברחמנות, או בקושי לב? מצד אחד, אסור לצער אפילו בעל חיים. ומאידך נצטווינו "לא תחיה כל נשמה". מצד אחד לעשו נאמר "על חרבך תחיה", ומאידך אומר ירמיה (מ"ח, י’) – "ארור מונע חרבו מדם".
והנה, ברור הוא ללא ספק, כי סימנן של ישראל בישנים רחמנים וגומלי חסדים. ועוד, הקב"ה בעצמו בוחן את מנהיגי עמו כפי רחמנותם, כמ"ש רבותינו, שצפה הקב"ה במשה ובדוד כיצד הם מתנהגים ברחמים עם צאנם, וע"י כך העלם לגדולה. א"כ, יש להבין, כיצד נהגו אותם משה ודוד ביד קשה כ"כ, ואף באכזריות, עם אויביהם?
ובכן, כדי להבין את כוונת יוצרנו ברוך הוא וברוך שמו, עלינו לבאר באר היטב שני מושגים, והם חילול ה’ ונקמה, שבהביננו אותם יתבארו הרבה ענינים בתורה ובנביאים.
חילול ה’
חילול ה’ הוא מלשון חולין, שכביכול נעשו דבריו חולין וחסרי משמעות (רבינו בחיי בכד הקמח). ויש שפירשו לשון חלל, שכביכול מציאותו יתברך לא נגלית, ולא נודע כוחו, ואיש הישר בעיניו יעשה. ושני הפירושים הולכים על דרך אחת. ולהיפך הוא קידוש ה’[1], ויש להטעים את הדבר שקידוש הוא לשון הזמנה [כמו הרי את מקודשת, פירוש מזומנת], והמקדש שם ה’ הוא מזמן את ה’ יתברך לעולם ומגלה אותו.
נמצא המחלל את ה’ כביכול מעלים מציאותו ית’, ולעומתו המקדש את ה’ מגלה אותו.
והנה, מושג חילול ה’ המוכר לנו מתבטא בזה שאדם עובר עבירה בלא אונס אלא בשאט נפש להכעיס (רמב"ם יסוה"ת פ"ז ה"י), או שאדם גדול בתורה עושה מעשים הגורמים לבריות לרנן אחריו ולומר אוי לפלוני שלמד תורה וכו’ (שם הי"א).
אולם ישנו מושג נוסף של חילול ה’ שהוא פחות ידוע, והוא חילול ה’ הקשור לכלל האומה. וכדי להבין ענין זה יש ללמוד כמה פסוקים ביחזקאל, שבטוחני שמי שיזכה להבינם, יפתח בפניו שער אורה חדש.
אומרהנביא יחזקאל (ל"ו, י"ט): "ואפיץ אתם בגוים ויזרו בארצות כדרכם וכעלילותם שפטתים. ויבוא אל הגוים אשר באו שם ויחללו את שם קדשי באמר להם עם ה' אלה ומארצו יצאו".
פירוש: אומר הקב"ה, מכיוון שחטאו עם ישראל [כנזכר בפסוקים הקודמים] הפצתי אותם לבין הגוים. והנה, עם ישראל גלה לבין האומות ושמה חיללו את שם קדשי.
ואיך חיללו? "באמר להם" ע"י שאמרו הגוים עליהם. "עם ה' אלה ומארצו יצאו" בתמיה, אם אלו עם ה’, איך יכול להיות שהם יצאו מארצו לגלות?
והא לך לשון רש"י: "ויחללו את שם קדשי. השפילו את כבודי ומהו החילול? באמור אויביהם עליהם עם ה' אלה ומארצו יצאו ולא היה יכולת בידו להציל את עמו ואת ארצו". ורש"י לקמן (ל"ט, ז’) מפרש דבריו,וז"ל: "שפלותם של ישראל חלול שמו הוא באמור להם (לעיל ל') עם ה' אלה ולא יכול להצילם".
חידוש עצום מתגלה לנו כאן. כשעם ישראל מושפל, מציאות זו נקראת חילול ה’! והטעם, כי בעיני הגויים, חולשתם של ישראל נתפסת כחולשתו של אלוקי ישראל. וזה הדבר המנוגד ביותר למטרת בריאת העולם. שהרי כל תכלית בריאת העולם היתה למען יכירו אותו בריותיו, וידעו כי אין עוד מלבדו, והוא בעל הכחות כולם. וחילול ה’ הוא ההפך הגמור לכך.
ונקוט כלל זה בידיך בהגדרת חילול ה’ – כל דבר או פעולה שמשמע מהן כי יכולתו של הבורא מוגבלת או לא קיימת, זהו חילול ה’.
ועוד כלל ברזל, והוא, שבשפלות עם ישראל, מתחלל שמו יתברך, וברוממות עם ישראל, מתקדש שמו. כי מי שמבזה את השליח, למעשה מבזה את המשלח. ומכיוון שאנו עם ה’, וכביכול "נציגיו" בארץ. לכן הנוגע בכם כנוגע בבבת עינו (זכריה ב’, י"ב), וכמו שהגדיר זאת בקיצור הגה"צ ר’ יהודה לייב חסמן (אור יהל ח"ג פ"ב – פ"ז): "הנה למדנו עד כה, שאם טוב לו לאדם מישראל הרי זה קידוש ה’, ואם ח"ו להיפוך הוא להיפך"[2].
ועל-ידי הקדמה זו יובנו כמה ענינים מרכזיים בתורה ובהשקפת התורה, ולדוגמא בעלמא אציין כמה גרגרים.
כשה’ רוצה למחות את עם ישראל, במעשה העגל ובחטא המרגלים, הדרך היחידה שבה מצליח משה רבנו להעביר את רוע הגזרה בשני המקרים היא בטענת – "למה יאמרו הגוים מבלתי יכולת ה’…".
וכן יובן מאמר ה’ אל משה – "נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים", בעוד משה אומר לבני ישראל "לתת נקמת ה’ במדין". מדוע שינה משה ממאמר ה’? התשובה היא: נקמת ישראל היא היא נקמת ה’, כמ"ש רש"י בהדיא: שהעומד כנגד ישראל, כאילו עומד כנגד הקב"ה.
וכן בדוד וגלית אתה מוצא, שגלית אמר על עצמו – "חרפתי מערכות ישראל", אבל דוד הגדיר זאת אחרת – "כי מי הפלשתי הערל הזה כי חרף מערכות אלקים חיים". והוא אשר אמרנו, והכל הולך אל מקום אחד.
ומכאן נבין את המושג השני שיעדנו, והוא מושג הנקמה.
המילה נקמה באה מהשורש ’קום’. מטרתה של הנקמה להקים ולרומם את הכבוד שהושפל ולהחזירו למצבו הראשוני. הנקמה למעשה היא מחיקת החילול והקמת כבוד ה’.
ורק בזה תבין את שבח הנקמה בהשקפת התורה, כמ"ש רבותינו (ברכות ל"ג.) "גדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות שנא’ א-ל נקמות ה’". ואומר רש"י (שם) – "במקום שצריכה נקמה דבר גדול הוא".
ודוד המלך כלל יסוד זה בפסוק אחד בתהילים (נ"ח, י"א) – "ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע. ויאמר אדם אך פרי לצדיק אך יש אלקים שפטים בארץ". הבה נסביר פשוטו של מקרא זה:
מתי הצדיק שמח? מתי שהוא רואה נקמה ברשע. ואיזו נקמה? נקמה קשה ביותר, עד כדי שיוכל לרחוץ רגליו [פעמיו] בדם הרשע. וכל כך למה? כי ע"י שרואים כל באי עולם שאין הפקרות, מבינים כולם שיש אלקים שופט בארץ, משכיר ומעניש, צופה ומביט, משפיל ומרומם. במילים אחרות, גדולה נקמה, שהיא מוכיחה על קיומו של ה'.
ויותר מזה, מי שירצה להיות "צדיק" ולוותר על נקמה במקום שצריכה, מסכן את עצמו ואת כל העם. הרי בימי המלך אחאב קם בן הדד מלך ארם וביזה וחרף את ישראל ואף דרש שיתנו לו את ספר התורה. והנה ה’ שלח נביא אל אחאב והבטיח לו נצחון על מלך ארם [אף שלא היה אחאב ראוי, אלא בגלל חילול ה’ הגדול]. ואכן, בחסדי ה’, עם ישראל מנצח במלחמה כדבר ה’ ביד נביאו. בן הדד נס על נפשו ומתחבא, ובעצת עבדיו מחליט להסגיר עצמו למלך ישראל בתקווה שירחם עליו. ואכן, אחאב חס עליו, קוראו 'אחי', מעלהו על מרכבתו, מחזיר לו את הערים שכבש עמרי אביו, כורת עמו ברית ומשלחו בשלום. יעוין שם באורך (מלכים א' פרק כ’). לכאורה אילו היה דבר זה מתרחש בזמננו, ודאי היה מקבל פרס נובל לשלום. אבל הוא קיבל משהו אחר לגמרי, בא אליו הנביא בדבר ה’ ואומר לו – "כה אמר ה' יען שלחת את איש חרמי מיד והיתה נפשך תחת נפשו ועמך תחת עמו".
מבהיל הדבר! בגלל רחמנותו של אחאב במקום הלא נכון, וויתורו על נקמת ה’, נפלו רבים מישראל. כי על נקמת ה’ אין בידינו למחול. ולהיפך, דווקא פנחס שנקם נקמת ה’ [בקנאו את קנאתי פרש"י בנקמו את נקמתי] הציל רבים מישראל.
לסיכומם של דברים נאמר, עם ישראל אכן עם רחמן הוא בלא ספק. אבל במקום חילול ה’, אין לנו רשות למחול על כבוד מלכנו.
לכן מוכרחים אנו להבין שעל פי התורה, דם יהודי שנשפך ע"י אויב – הוא חילול ה’.
שטח של נחלת ה' הנמסר לאויב – הוא חילול ה'.
חמור נוער באשמורה שלישית ואומר שהא-להים בחר בו ולא בנו – הוא חילול ה'.
הביזיון שיהודים לא יכולים ללכת להר הזיתים מפחד הערבים – הוא חילול ה'.
וכל דבר שנראה ממנו שכביכול מבלתי יכולת ה' – הוא חילול ה'.
והנה, אע"פ שדברים אלו ברורים וסוגיות פשוטות הן, עינינו הרואות, שאין הדברים ידועים לרבים, גם מתוך ציבור בני התורה. ולענ"ד שתי סיבות לדבר –
ראשית, זו עוד מחלה ממחלות הגלות. רצוני לומר, שבמשך אלפיים שנות גלות, מעת גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו והיינו תחת ממשלות גויים בכל קצוות תבל, כל עסקנו היה בהשרדות, בהתנהלות מול הגוי ובשמירה על עצם הלוז של עם ישראל – תורה ומצוות – בתנאים קשים ובכל מחיר. ממילא כל השקפת התורה בענינים אלו [מלחמה, כיבוש, נקמה וכו’] לא היתה מעשית. לפיכך, כדרכן של סוגיות שאינן נוגעות למעשה, רבה בהן העזובה והשכחה. הלא תראה, שרוב ככל ספרי ההלכה עוסקים בהלכות הנוגעות לזמן הזה, עד שאפילו הטור והשו"ע השמיטו מספרם הלכות שאינן נוהגות בזמן הגלות מהסיבה האמורה לעיל. ועוד בה, שהרי הגלות היא חילול ה' בעצם, וכמשנת"ל.
והסיבה השניה לענ"ד היא הזנחת לימוד התנ"ך. והזנחה זו נעשית בשני אופנים – או שלא לומדים כלל תנ"ך [ועיני ראו כמה פעמים אברכים ובני תורה יקרים שביקרים, שפשוט לא יודעים שום דבר מדברי הנביאים, שלא לדבר על כתובים], או שלומדים, אך כלאחר יד, בלא התבוננות ובלא לקיחת מוסר, במן הסכמה לא מודעת, שאי אפשר ללמוד מן התנ"ך אורחות חיים, ואין לנו שום הבנה במה שנעשה באותה תקופה, ואין לנו להתבונן אלא בגמרא, בהלכה ובספרי האחרונים. ושכחו את דברי הגמ’ ורש"י (מגילה י"ד.) – "נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה ושאינה הוצרכה לדורות לא נכתבה. ופרש"י נבואה שהוצרכה לדורות. ללמוד תשובה או הוראה".
והיא סיבה עיקרית לדעתי, אע"פ שלא נראה כן בהשקפה ראשונה, ואסביר מדוע. הנה רוב ככל לימוד התורה אצלנו בישיבות ובכוללים, סובב סביב המשנה, הגמרא, וההלכה. לימוד התנ"ך שונה מלימודים אלו בזה שבתנ"ך אדם רואה לא רק מאין בא עם ישראל, אלא גם לאיזה מצב הוא צריך לחזור.
שם, בתנ"ך, רואים כיצד עם ישראל מתהלך כעם בארצו, כובש ועצמאי, ולא קהילות פזורות תחת עמים אחרים. במילים אחרות, התנ"ך מראה כיצד עם ישראל חי חיי תורה לא רק כאדם פרטי [ציצית, תפילין, שבת וכו’], אלא גם כעם [מלוכה, בתי דינין, כיבוש, נחלות, יובלות וכו’].
ממילא, האדם שמעיין בתנ"ך מקבל מושג כיצד אנחנו צריכים להיות, והחשוב מכל – למה הוא צריך לכסוף ולהתגעגע.
ועכשיו יבוא השואל וישאל, הרי אתה אמרת שגלות הוא מצב בו הקב"ה בעוונותינו מאפשר את חילול שמו. א"כ מה בכך אם יש חילול ה' במואזין (לדוגמא), הרי אנו עדיין בגלות?
ובכן, שאלתך בנויה על הנחת יסוד שאומרת, כי אין מושג של שלבי בינים בין גלות לגאולה שלמה. לכן לדעתך, עד שלא תבוא הגאולה השלמה, אשר אליה כולנו מיחלים, עדיין אנו נמצאים בגלות. א"כ שאלתך שאלה.
אבל דע, ידידי הקורא, שהנחת יסוד זו לא בצדק תכון, וסותרת כמה נבואות מפורשות, ואת דברי רבותינו בכמה מקומות. ועיקרן של דברים הוא, שגאולתן של ישראל קמעא קמעא, שלב אחר שלב ולא בבת אחת, ואי"ה במקום אחר נאריך בהגדרות חשובות אלו. אך בכל זאת כדי לסמוך תשובה לשאלתך אסביר בקיצור.
הנה בצאתנו לגלות ניתכו עלינו כמה וכמה מכות קשות:
א. גלינו מארצנו ונתפזרנו לכל פאות הארץ.
ב. סבלנו משעבוד מלכויות בהיותנו תחת ממשלת גוים.
ג. שכחת התורה.
ד. ביטול הסנהדרין.
ה. חורבן ביהמ"ק.
והנה ידידי הקורא, הבט, שא עיניך וראה בבירור, שחלק נכבד מהגזרות הללו כבר חלפו ת"ל מן העולם.
א. איננו גולים בע"כ בין העמים, וכל יהודי יכול לבוא בכל זמן לא"י, ואין מי שימחה בידו.
ב. פסק שעבוד מלכויות. לא מבעיא לנו יושבי א"י שאין אנו משועבדים לשום אומה ולשון, אלא אף אותם יהודים שעדיין בוחרים לגור בחו"ל אינם משועבדים לאותה אומה, אלא זכויותיהם שוות לשאר האזרחים, כמפורסם.
ג. עולם התורה פורח כמו שלא פרח אלפי שנים.
והנה שתי הצרות האחרונות, שהם ביטול הסנהדרין וחרבן הבית – הן אמת שעדיין לא זכינו להגאל מהן, לכן עדיין לא גאולה שלימה מיקרי, מ"מ מכלל עומק הגלות[3] ודאי יצאנו, ולכן עלינו להתחיל לחזור ולחשוב בדרך של קידוש ה', ולא בהפך ח"ו. וזה מה שרצינו לדעת, להודיע ולהוודע.
[1] לשון המלבי"ם (יחזקאל ל"ח) – "באור הענין 'והתגדלתי והתקדשתי' – יכירו שאני גדול ושכל הסבות מאתי, ושאני קדוש מובדל מן הטבע ומתנשא עליו באותות ומופתים".
[2] ובמאמר המוסגר אומר, שהמתבונן בדברים אלו, או אז יבין מהו העומק של צער הגלות, שהגדרת הגלות היא שהקב"ה מסכים להעלים את שמו וכוחו בגלל מעשינו הלא טובים, ובכך כביכול מתעלם הוא ממטרת הבריאה שהיא קידוש שמו יתברך ומסכים לחלל את שמו בגוים ח"ו, בין והתבונן.
[3] וטען לי מאן דהוא, שמא אנו עדיין נמצאים בגלות שהיא גלות הערב רב? ונומיתי לו, כי שלטון הערב רב הוא אכן שלב משלבי הגאולה, וגם זה מבשר (תיקו"ז קמ"ד. – ועיין ביאור הגר"א שם), אך אין אנו בגלות תחתם אלא ההגדרה הנכונה היא שאנו במלחמה נגדם.