כשמדברים על כינון משפט התורה בארצנו בעת הזאת, מחובתנו לחדד את היסוד הרעיוני, שעקרון זה עומד עליו, כדי שיובן עד כמה הנושא הזה עומד בלב המחלוקת בין תפיסת העולם התורנית לבין זו המערבית-ליברלית, אשר בינתיים שולטת בארץ הקודש. כי זאת יש לדעת, שכאשר מעמידים את תורת ה' כפי שהיא באמת – כתורה של אומה, כמערכת חובקת עולם ומלואו, אשר אינה חוששת אף מ'לחדור' לחייו הפרטיים של האדם, לקבוע מה יאכל, עם מי יתחתן, כיצד יתנהג ברשות הרבים וכן הלאה – מבינים די מהר, כי יש כאן עימות חזיתי בין שתי השקפות עולם קוטביות, אשר אינן יכולות לדור בכפיפה אחת. כל עוד היהדות מוגבלת לתחום הלימודי והטקסי, לבתי-המדרש ולבתי-הכנסת, כפי שיעדו עבורה הרצל וחבריו – היא אינה מפריעה לקיומה התקין של המדינה המערבית המודרנית החילונית. אבל כאשר התורה הופכת למה שהיא באמת – לתורת חיים שלמה של אומה על כל המשתמע מכך – לא ניתן עוד לפסוח על שתי הסעיפים, ועם ישראל יצטרך לבחור – האם לאמץ את תורתנו הקדושה הנתונה מסיני כחוקת האומה, או שמא, חלילה, ללכת אחר הבורות הנשברים של הדמוקרטיה המערבית וגרורותיה.
עימות זה – בלתי נמנע הוא. מוצאו בשורשים היסודיים ביותר של שתי השקפות העולם. תפיסת העולם המערבית בנויה על כך שאין שום אמת מוחלטת בעולם. 'לכל אחד האמת שלו' – פרושו של דבר, שאין כל אמת, והכל יחסי. הכל נמדד ביחס לשאלה עד כמה זה מפריע לאחר, בעל האמת האחרת. תפיסת הממשל המערבית נובעת ישירות מאותה השקפת עולם כפרנית. החברה המערבית לא רק שאינה מכירה באמת מוחלטת, היא אינה מעוניינת כלל וכלל להכיר אותה. טוב להם לגשש באפלה, משום שאותו טשטוש ערכים הוא שמאפשר להם את האנרכיה וה'חופש' המדומה לעשות ככל העולה על רוחם ולצלול אל מעמקי הרפש, הרבה מתחת לחיות ולבהמות. תורת ה', לעומת זאת, יודעת בברור מה טוב ומה רע, והיא מייעדת עבור האדם – ובראש ובראשונה עבור היהודי, אשר מונח עליו עול של תרי"ג מצוות, ולא רק השבע הבסיסיות לקיום אנושי סביר – היא מייעדת עבורו חיים של טוב, של עשיית הטוב ושל גמול טוב על מעשיו. ועל-מנת שיזכה לטוב, על-מנת שיהיה ראוי לאותו צלם הא-להים שניתן בקרבו, קובעת לו התורה חוקים ומצוות דווקא בחייו הפרטיים, באותם תחומים שלפי התפיסה המערבית אין לאפשר למערכת המשפט כל דריסת רגל. דווקא בשטח הזה יקבע גורלו של האדם – האם יהיה יצור בלתי-מוסרי, נהנתן, בהמי, חסר עול ורסן והרסני כלפי הסביבה וכלפי עצמו, או שיזכה ליאור באור החיים, ללכת בדרכי ה', לשמור מצוותיו ולהנות מטובו.
אין לאף יהודי, ולא למדינה היהודית, כל 'זכות' להתמכר לרוע ולאיבוד צלם הא-להים. אותו 'חופש' שהתרבות המערבית מקדשת אותו – אין לו דבר וחצי דבר עם חרות אמתית. מדובר בשעבוד, בדיכוי, ברודנות ובעריצות מהסוג הגרוע ביותר. גם במשטרים הטוטליטריים ביותר שהיו ושישנם, כשהאדם נמצא עם עצמו בחדרי חדרים, הריהו בן-חורין לחשוב, ובמדה מסוימת גם לפעול, על-פי צו מצפונו. אך תחת שלטון החילוניות המערבית הרומסת כל ערך של קדושה בשם ה'חופש' – שם נמצא הדיכוי הנוראי ביותר. שם, גם כשהאדם נמצא בינו לבין עצמו – הרי הוא שרוי תחת אותה עריצות, שאינה מאפשרת לו להתעלות לדרגת אדם. אין לך שלטון עריץ אכזרי מזה. וכשלקח אותנו ה' והוציא אותנו מתחת שעבוד מצרים, בוודאי לא היה מעוניין שנשתעבד מרצוננו תחת עול מחשבת הכפירה המערבית.
אותה 'חרות', שהעולם המערבי כה מתפאר בה, עד ש'פסל החרות' הפך לאחד מסמליה הבולטים ביותר של ארצות הברית של אמריקה – אותה 'חרות', כאשר אינה משועבדת לעול מלכות שמים, אינה אלא שעבוד אכזרי של האדם לאגו של עצמו, לחומרנות הכפויה עליו בעצם כפירתו בבורא עולם, ואין זה משנה אם ישלם לו מס שפתיים – כל עוד חייו אינם מנוהלים על-ידי המערכת הא-להית – הרי הוא משועבד. האדם המערבי אינו אלא אסיר בידי תאוותיו. כל הסחי והמיאוס שקיים בעולם המערבי, אשר קשה להעלות על גליון קדוש זה – אינם אלא תוצאות של אותו איבוד רסן.
החרות האמתית, אותה מעניקה התורה לאדם, מגיעה באמצעות דבר ה' המוחלט, החרות על הלחות. זוהי חרות מהשעבוד ליצרים, לתאוות, לעבודה זרה המודרנית, הנעבדת על-ידי אלו, אשר תחת הפסילים עץ ואבן שעבדו בזמנים קדמונים, הקימו לעצמם מערכת מתוחכמת יותר, אך אכזרית לא פחות, של 'ערכים', אשר כולם מכוונים למטרה אחת – הפיכתו של האדם לבהמה דו-רגלית בעלת יכולות הרסניות. התורה באה לשחרר את האדם מאותם כבלים, ובאמצעות התורה והמצוות, לאפשר לו להעפיל לפסגות של קדושה.
לשם כך נועדה המדינה היהודית ומערכת החוקים, אשר מעצם הגדרתה – רק מדינה מסוגלת לאכוף. נכון הדבר, שמי שאינו מקבל את התורה כאמת המוחלטת הנתונה מסיני – אינו מסוגל לקבל זאת. אך מוטב לומר את האמת, מאשר להוליך את כולם בכחש. האמת הזו אינה משתנה לפי מספר האנשים שמסכימים אליה. היא עומדת לכשעצמה. ואחד האסונות הגדולים ביותר של הגלות שנכפתה עלינו בעוונותינו הוא איבוד המסגרת המדינית שמאפשרת לנו לדאוג לכך, שהעם כולו יהיה כפוף לחוקי התורה. ואלו דברי הרמב"ם בספר המצוות, אשר החינוך העתיק פחות או יותר מילה במילה, וז"ל (מצות עשה קעו, וכעין זה בחינוך מצוה תצא) –
"והמצוה הקע"ו היא שצונו למנות שופטים ושוטרים שיכריחו לעשות מצוות התורה ויחזירו הנוטים מדרך האמת אליה על כרחם ויצוו לעשות הטוב ויזהירו מן הרע ויעמידו הגדרים על העובר, עד שלא יהיו מצות התורה ואזהרותיה צריכות לאמונת כל איש ואיש".
איזה אדם מערבי אינו מתחלחל כשהוא קורא את הדברים הללו? גרוע מכך – כמה חובשי כיפות, גם שחורות, אנחנו מכירים, אשר חשים רתיעה מדברי הרמב"ם האלו? אך אין זאת אלא משום, שלא הפנמנו דים את מושגי החרות האמתיים כפי שמתוה אותם התורה, ואבדנו את כל צורת החיים היהודית בשל היותנו נתונים תחת עול זרים. אמנם, אף בגלות בתקופות מסוימות ובמקומות מסוימים, נהנו היהודים מאוטונומיה בדרגה כזה או אחרת, אשר אפשרה לקהילה לכוף את היחידים בנושאים מסוימים, אך כל זה היה מוגבל לרמה של קהילה, אשר סמכותה מוגבלת בהכרח. ברמה של אומה, ולה צבא, משטרה, מערכות כלכליות מאסיביות, מערכות חינוך ובריאות ועוד – לא התנסינו כבר אלפיים שנה. מורנו הגרז"נ גולדברג זצ"ל אמר פעם לאחד מחברי האגודה, כי גם הרבנים חייבים להתאים את עצמם למציאות החדשה, והשתמש בלשון זו – "בשביל עיירה קטנה, צריך פוסק בסדר גודל של עיירה, בשביל קהילה צריך פוסק בסדר גודל של עירייה, בשביל מדינה צריך פוסק בסדר גודל של מדינה". משום כך האגודה מעוררת את לומדי התורה כל העת לעסוק בסוגיות הנוגעות לאומה כפי שהיא צריכה להתנהל תחת שלטון התורה בארצה.
כח ההרגל וההשלמה עם המציאות העקומה היו בעוכרינו עד כה. בגולה אמנם לא יכולנו לכונן את חיינו על אדני תורתנו הקדושה בצורתם המלאה, אך כיום, משהשיבנו ה' לארצנו ונתנה בידינו – מוטלת עלינו החובה לעשות כל שביכולתנו על-מנת שחוקת התורה תשרור בארץ ישראל. עלינו להבין, כי המאבק האמוני בתרבות המערבית הקלוקלת אינו מאבק תיאורטי, הוא מאבק ממשי מאד על כל צורת החיים שלנו כאומה, ועל-פיו יוכרע גורלנו – האם נוסיף, חלילה, להתבוסס במדמנת התרבות המערבית שהורסת כל חלקה טובה ומשפילה את האדם, עד שנעשה פחות מהבהמה, או שנזכה להתעלות ולקיים את היעוד שהועיד עבורנו בורא עולם – להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש לא-להיו.
לא הכל שמים לב, כי אותו יעוד נעלה משמעו עלית מדרגה באיכות, ולא רק בכמות, בכל הקשור לקיום המצוות שלנו. ההבדל שבין לולב במקדש שבעה ימים מדאורייתא, כשכלל ישראל עולים בשמחה ומקיפים את המזבח עם לולביהם לבין ההקפות סביב בימת בית הכנסת כזכר למקדש הוא הבדל לא רק בכמה פרטים הלכתיים, אלא בכל רמת השראת השכינה בתוכנו. מי שיתבונן מעט ימצא, כי כל סדר מועד מקבל משמעות שונה לחלוטין כשהתורה מקוימת בשלמותה על-ידי אומה בארצה. פסח בירושלים עם כלל ישראל המקריבים את קרבן החג אינו דומה כלל לחג המצות שלנו כיום. יום הכיפורים מקבל משמעות נשגבה בהרבה בראותנו את עבודת הכהן הגדול בפועל, ולא רק בדמיון בעת שחוזר שליח ציבור על סדר העבודה. השקלים המובאים למקדש הם מוחשיים, לא רק 'זכר למחצית השקל'. ראש השנה עם שופר וחצוצרות, תעניות בשערי הר הבית – כל מה שהיה פעם חלום רחוק – הופך למוחשי ומעשי.
גם מצוות אחרות, שבמבט ראשון אינן נראות שונות במהותן כשהן מקוימות בצורה של אומה – אם מעמיקים, אז מבינים את ההבדל האדיר. יבום, למשל. אינו דומה יבום במצב של גלות ליבום כאשר המשפחה יושבת על אדמתה, האחים קרובים זה לזה, והאח החי אכן מקים שם לאחיו המת. כיבוד אב ואם – לכאורה מצוה מעשרת הדברות, הנוהגת תמיד. אך ללא ספק, במבנה השבטי, בו האב הוא ראש המשפחה לכל דבר וענין, וגם הילדים הנשואים עדיין סמוכים אליו במגוריהם ולעיתים גם בפרנסת המשפחה – במצב כזה המצוה מקבלת משמעות הרבה יותר מקיפה. כך ישנן עוד מצוות רבות, שכאשר נשוב לעמוד כאומה בפני ה', ללא ספק נשוב אל משמעותן המקורית מכל הבחינות. אשרינו שזכינו לימים, בהם ניתן לחזור ליעודנו המקורי כאומת התורה, הבה נחדש ימינו כקדם, כי בידינו הדבר!