הגאון רבי אליהו שלזינגר שליט"א
חלקו הראשון של סימן א' מתוך ספרו של הרב 'שואלין ודורשין', נכתב לפני יותר משלושים שנה. מובא כאן ברשותו האדיבה של הרב. ראיון נרחב של אגודת 'קדושת ציון' עם הרב שליט"א הופיע בגליון הקודם.
דברים אחדים
מאמר זה נכתב בשלהי שנת תשמ"ט, אף שזה זמן רב עמד בי רצון חזק להתמסר לענין זה ביגיעה רבה ולנסות ולדלות מש"ס ופוסקים, ראשונים ואחרונים, דעה ברורה בענין כה קשה ומסובך שהדעות הנשמעות בענינו הן בבחינת "רבתי עם".
אך כאמור בימים אלה החלטתי לגשת אל העבודה והמלאכה – מלאכת הקודש, אחרי שנושא השלום והחזרת שטחי ארץ ישראל עלה לכותרות על ידי גדולי הרבנים שליט"א שהם מאדירי התורה וארזי הלבנון בדורינו. ומכל מקום תורה היא ולימוד היא צריכה. אשר על כן בקשתי מכל המעיין במאמרי זה לקבל אותו כפי שהוא נכתב, בבחינת בירור תורני גרידא, ואין לייחס שום כוונה אחרת ח"ו, וקוב"ה חדי בפילפולא דאורייתא. אולם לא אוכל שלא לגלות את אשר בוער בקרבי זה שנים רבות, באשר קיימת הרגשה שאהבת ארץ ישראל ואהבת ישראל המה מן הדברים הפחות חשובים בעולם התורני ובעולם הישיבות, עד כדי כך שלעתים אף דומה שיש הסבורים שקיימת סתירה ביניהם, והדברים נשמעים בעוו"ה.
ועל מה התחנן משה רבינו ע"ה והתפלל תפילות כמנין "ואתחנן", ועל מה מסרו את נפשם תנאים ואמוראים, ראשונים ואחרונים, צדיקי עליון, חסידים ופרושים. הרי אהבתם לארץ ישראל לא ידעה גבול, ורבי אבא הוי מנשק כיפי דעכו, וכל גדולי ישראל בכל הדורות איוו להם למושב בארץ הזאת אף שלא תמיד היו החיים קלים בה, אך גודל אהבתם את הארץ הנבחרת עלתה על כל חשבון אחר. וגם אם יש חילוקי דעות בנושא החזרת שטחי ארץ ישראל למען השגת שלום אין הדבר צריך לפגוע כי הוא זה באהבת הארץ ויושביה, גם אם הדעות חלוקות ולא רק בנושא הנזכר.
ויה"ר שמאמרי זה יתרום ולו במעט להגברת האהבה לארץ ישראל, והיה זה שכרי מכל עמלי.
א. פתיחה
מאז שנת תשכ"ז שנת "מלחמת ששת הימים", עולה השאלה האם מותר להחזיר חלקי ארץ ישראל לצורך עשיית שלום, או מה שיש מגדירים זאת "שטחים תמורת שלום". באחרונה (שלהי תשמ"ט) עלתה השאלה ביתר שאת וביתר עוז עד שהענין עורר מחלוקת קשה בין גדולי הרבנים בא"י. ואף כשסברו שבענין זה יש לשאול את פי אנשי הצבא בעלי הנסיון, מפקדי צה"ל בעבר ובהווה, התברר חיש מהר שיש ביניהם עצמם חילוקי דעות קוטביים, כאשר חלק מהם טוען שבהחזרת שטחים דוקא אז יהיה מצב של "פיקוח נפש", ואחרים טוענים שבאם לא יוחזרו שטחים יהיה מצב מלחמה וממילא "פיקוח נפש".
כאמור, גם גדולי הרבנים שליט"א הטוענים שבאם יהיה מצב של סכנת מלחמה שהוא "פיקוח נפש", ברור מעל לכל ספק שיש להחזיר שטחי א"י, משום שפיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה חוץ מע"ז גי"ע ושפ"ד, וכידוע. וזו בעצם הטענה החשובה והעיקרית של המצדדים בעד החזרת שטחי א"י, והרי על כך איש אינו חולק שפיקוח נפש דוחה את כל המצוות שבתורה.
אלא שכאן יש לשאול שאלה גדולה – עד היכן פיקוח נפש?! – (כשאלת הגמרא בקידושין ל"ג "עד היכן כיבוד אב ואם"). כי נאמר שמחמת פיקוח נפש וסכנת מלחמה נחזיר את שטחי יהודה ושומרון ונחזור שוב לגבולינו הישן (מה שיש קוראים "הקו הירוק"). והנה יבואו אוייבינו ויאיימו במלחמה על ישראל באם לא יחזירו להם את "חיפה" ואת "לוד" ואת "רמלה" ואת "יפו" ועוד כיוצא באלו ערים שבעבר היו מאוכלסות באוכלוסיה ערבית ונכבשו ע"י ישראל במלחמת השחרור. הרי לפי הכלל שפיקוח נפש דוחה את כל המצוות שבתורה פשוט הדבר שיש לפסוק להחזיר את הערים הללו כדי למנוע מצב של מלחמה ופיקוח נפש.
ויתירה מזו, יבואו הערבים ויטענו (כפי שהם טוענים השכם והערב) שאם לא יקבלו את העיר "ירושלים" לידיהם לא יפסיקו את מצב המלחמה עם ישראל. ולפי הכלל הנזכר, אין ספק שיש להחזיר להם גם את עיר הקודש והמקדש, עיר מלוכה. זאת ועוד, מה יהיה אם יבואו ויטענו – כפי שהם אכן טוענים בשצף קצף (וזו התעמולה האמיתית שלהם בקרב אנשיהם) שהם חפצים בכל הארץ כולה, וטענתם בפיהם "לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גויים", הרי לפי הכלל שפיקוח נפש דוחה את כל המצוות שבתורה, אין כל ספק בדבר שעלינו לעזוב את הארץ ולחפש "מנוח לכף רגלינו" במקום בטוח יותר שאין שם סכנת נפשות, והדבר פשוט וברור. אף שרש"י הקדוש בתחילת ספר בראשית לא מציע את העצה הזאת, ולדעתו העצה לומר להם "כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו". הרי לדעת רש"י ז"ל כל טענה אחרת אינה טענת אמת, אינה טענה נכונה וממילא לא תתקבל. רק כאשר תאמר האמת לאמיתה שכל הארץ היא של הקב"ה והוא נתנה לנו, רק אז דברינו יאמנו ויתקבלו, ויונה תמצא בו מנוח ושם ינוחו יגיעי כוח.
ב. האיך דנים? לפי המצב העכשווי או לפי המצב שיתהווה בעתיד
ואם תאמר, מה איכפת לי מה שיהיה בעתיד, ואז נדון לפי המצב שיהיה אז, אולם עכשיו כשיש מצב של פיקוח נפש נמנע זאת ע"י החזרת שטחי א"י ועכ"פ בשלב זה נמנע מצב של פיקוח נפש וסכנת נפשות. ובעתיד, כאשר יהיו טענות חוזרות ונישנות ידון הענין אז וכפי שכבר הביאו גדולי הרבנים שליט"א להוכיח שכן הוא הדין.
אולם התשובה לכך היא פשוטה, משום שכל זה היה נכון אילו באמת היינו בטוחים שע"י החזרת שטחי א"י יבוא השלום, והארץ תשקוט אם לא ארבעים שנה לפחות ארבעים יום, וכל איש ישב תחת גפנו ותחת תאנתו. אבל כאשר אנו יודעים מראש מה הדרישות האמיתיות של אויביינו, כאשר השנאה מבעבעת ועולה על גדותיה, כאשר השנאה היא כל כך תהומית עד שגם כיום נהרגים יהודים על היותם יהודים גם במרכזה של ירושלים, הרי ברור כשמש שבמצב כזה איננו מונעים אף לרגע אחד את סכנת הנפשות. ואדרבה, אנו רק מגדילים את הסכנה, באשר גבולות המדינה יהיו קטנים וצרים עד שתהיה סכנה גדולה מבחוץ, ואף שונאינו בפנים יהיו בבחינת "ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ". וכך יהיה בודאי מתוך המדינה הפלשתינאית שתקום בגבולה של ישראל כאשר יוחזרו שטחי הארץ, ומה יהיה המרחק קטן בין אותה מדינה והים הגדול. וכל חכם הרואה את הנולד ומכיר את המצב לאשורו יכול לדעת זאת בבירור גמור.
זאת ועוד, הנה כתב הנצי"ב מוולוזין זצ"ל בפירושו לתורה "העמק דבר" לפרשת קרח (במדבר י"ז, י"ב) במי שברור שיהיה לו ענין של סכנה למחר בשבת ויצטרך לעשות מלאכה בשבת, וכשיעשה המלאכה בער"ש לא יצטרך לעשות המלאכה בשבת, שאף כשער"ש הוא יו"ט, יעשה בער"ש שהוא רק באיסור לאו כדי שלא יצטרך לעשות המלאכה בשבת שהוא איסור סקילה. הרי ברור שכאשר גבולות המדינה רחוקות יותר ממרכזי האוכלוסיה היהודית, עדיף כך שאין הסכנה לעם היושב בציון כל כך גדולה כמו שעלול להיות אחרי שיוחזרו שטחי א"י והסכנה תהא גדולה וקרובה, ואז בודאי יצטרכו לעבור על איסורי דאורייתא וחיובי סקילה בשבת להצלת נפשות.
ואמנם מרן הגר"מ פינשטיין זצ"ל בשו"ת אגרות משה או"ח ח"ג סימן ס"ט הקשה על הנצי"ב "דכיון דהיום ליכא סכנה ומחר אם תהיה סכנה יוכלו להצילו אז מהסכנה ע"י מלאכה, אין טעם להתיר לחלל יו"ט אף שהוא קיל משבת, מאחר דעדיין ליכא ענין הפק"נ לדחות שום איסור וכו'" עיי"ש. וכל זה במצב שהיום עכ"פ אין כלל סכנה, ואז הקשה שפיר שם באגר"מ. אבל במצב שגם היום הוא סכנה, אלא שאם יוחזרו שטחי א"י הסכנה תהא גדולה עוד יותר, הרי ברור שעדיף לעשות היום את המלאכה הנדרשת ולא להמתין עד שתהא סכנה גדולה הרבה יותר. והרי זאת כבר הסברנו לעיל שאין אנו חיים אלא מפיהם של שונאינו המכריזים השכם והערב ועושים תעמולה גדולה בקרב עמם כי כל הארץ כולה שייכת להם. ומה שכלפי חוץ הם דורשים "כביכול" רק את שטחי יהודה ושומרון, זאת מכמה סיבות, גם בגלל רצונם להשיג יתרונות בהסברה בקרב מדינות העולם, וגם – וזה העיקר – משום שעפ"י תכנית "השלבים" שלהם הרי ההתחלה היא ביהודה ושומרון אך לאחר מכן ידרשו את השאר. ואיזו תבונה יש בכך שנאטום את אוזנינו ונעצום את עינינו ונשכנע את עצמינו כי "לא שמענו, לא ראינו, לא האמנו", כאשר אוייבינו מכריזים על כך במפורש, וכל התעמולה שלהם היא בכיוון הזה (וראה עוד בשו"ע או"ח סימן שד"מ סעיף ב' ובבאה"ל ושעה"צ שם).
ג. עיר ספר ופיקוח נפש
ועוד, דהנה בשו"ע הלכות שבת סימן שכ"ט סעיף ו' מבואר: "נכרים שצרו על עיירות ישראל, אם באו על עסקי ממון אין מחללין עליהם את השבת. ואם באו על עסקי נפשות, ואפילו באו סתם, ויש לחוש שמא באו על עסקי נפשות, ואפילו עדיין לא באו אלא ממשמשים לבוא, יוצאים בכלי זיין ומחללין עליהם את השבת. ובעיר הסמוכה לספר, אפילו אינן רוצים לבוא אלא על עסקי תבן וקש, מחללין עליהם את השבת שמא ילכדו העיר, ומשם תהא הארץ נוחה ליכבש לפניהם". ויסוד הדברים הוא מגמרא מס' עירובין (מ"ה א') אמר רב יהודה אמר רב, נכרים שצרו וכו' ובעיר הסמוכה לספר וכו' עיי"ש בגמרא ובפרש"י. ומובא שם בשם רבי דוסתאי דמן בירי, שבימי דוד המלך בשעה שבאו פלישתים לעיר קעילה, והיו שוסים את הגרנות וגורמים בכך נזק כספי, הנה מאחר שקעילה היתה עיר הסמוכה לספר, מסר דוד נפשו להלחם בהם (ראה שם בפרש"י ד"ה והם לא באו וכו' ובתוספות ד"ה אי מצלח, ומהרש"א שם). וזאת אע"פ "שהם לא באו אלא על עסקי תבן וקש". זאת מאחר שאם היו מניחים להם להשאר בקעילה, היו גורמים עי"ז למצב ש"הארץ תהא נוחה להכבש לפניהם", ולכן היה אסור ליתן להם לבוז את הגרנות, והיה חיוב לצאת ולהלחם בהם.
הרי שאפילו כאשר יש סברא לומר שהאויב בא על עסקי ממון (שהרי אם היה ברור שבא על עסקי נפשות, מחללין עליהם את השבת אפילו לא בעיר הסמוכה לספר כבשו"ע שם), וכל כוונתו היא רק לקבל קש ותבן, ואם ימלאו דרישותיו ויתנו לו את הקש ואת התבן כי אז יהיה "שלום" ולא יצטרכו למלחמות, מ"מ קובעים חז"ל שעצם הדבר שמניחים לאויב להיות במצב שהארץ נוחה יותר להכבש לפניו, הרי זה עצמו כבר נקרא "פיקוח נפש". ועד כדי כך שזה עצמו דוחה שבת (כי בחול יוצאין עליהם בכלי זיין גם כשבאו רק על עסקי ממון. ואפילו בעיר רגילה כשאין שום חשש וספק ספיקא שיגרם מזה ענין של פיקוח נפש). וזאת אע"פ שכפי שהדברים נראים לעינינו הרי הגוי חפץ בשלום, וכל מה שמבקש הוא רק "תבן וקש", ואם ימלאו את דרישותיו יהיה "שלום" על ישראל.
ומהלכה זו הסיק בספר דע"ת (עמוד 78) דמאחר שעפ"י דין תורתינו הקדושה שהיא תורת חיים, הנה ויתור על גבולות בטחון והעמדת האויב בעיר הסמוכה לספר זהו עצמו פיקוח נפש שדוחה שבת. ועד כדי כך חמור פיקוח הנפש הזה, שבכדי למנוע מצב שעלול אולי להביא לפיקוח נפש זה בעתיד, ציוותה התורה לחלל את השבת כבר עכשיו, אע"פ שלכאורה עדיין אין פיקוח נפש לפנינו. ועוד יותר, שאנו מצווים לחלל עכשיו שבת אפילו עדיין לא באו הנכרים אלא רוצים לבא, וכל זאת כדי שבעתיד לא נגיע לביטול גבולות בטוחים הנקראים בהלכה "עיר הסמוכה לספר".
וראה עוד בגמרא עירובין (דף מ"ה א') שהביאה דוגמה לעיר הסמוכה לספר – "נהרדעא" שהיא בבל. ועיין בפרש"י שם "שהיתה סמוכה לנכרים מצד אחד ולעיירות שיושבין בהם בני גולה מצד שני". והיינו, שהלכה זו היא גם בחו"ל במקומות שיושבים בהם יהודים. והטעם מובן, כי אין לדין זה שייכות לדיני כיבוש הארץ וכו' אלא לדיני פיקוח נפש. וטעמו מוכיח עליו כפרש"י שם שהובא בשו"ע "שמא ילכדו העיר ומשם תהא הארץ נוחה להכבש לפניהם", שחשש זה גורם שאף שבאו על עסקי תבן וקש, מ"מ "עסקי ממון כעסקי נפשות" כלשון הריטב"א שם. ועיין גם בשלטי הגיבורים על הרי"ף שם שלמד מזה דין: "מכאן התירו לכבות הדליקה בשבת מפני שאנו דרין בין העכו"ם, וכשיש דליקה באים ושוללים והורגין, ולא גרע מעיר הסמוכה לספר". וראה עוד בביאורי הגר"א על סעיף ז' בשו"ע: "יש מי שאומר דבזמה"ז אפילו באו על עסקי ממון וכו' הוי עסקי נפשות". וכתב ע"ז הגר"א "כמו עיר הסמוכה לספר". אשר מכל זה ברור שטעם החידוש בעיר הסמוכה לספר הוא משום פיקוח נפש.
וראה עוד בגמרא סנהדרין (דף ט"ז ב') דאין עושין עיר הנידחת בעיר הסמוכה לספר "שמא ישמעו עכו"ם ויחריבו את ארץ ישראל". שגם דין זה מדגיש את הענין של פיקוח נפש שבכניסת עכו"ם לעיר הסמוכה לספר. וראה בזה עוד באריכות ובטו"ט בספר דע"ת (עמוד 87).
וראה עוד ברמב"ם פרק ב' מהלכות תענית: אלו הן הצרות של ציבור שמתענין ומתריעין עליהן על הצרת שונאי ישראל לישראל ועל החרב וכו'. ובה"ג שם כתב: על הצרת שונאי ישראל לישראל כיצד, עכו"ם שבאו לערוך מלחמה עם ישראל או ליטול מהם מס או ליקח מידם ארץ או לגזור עליהם גזירה אפילו במצוה קלה עכ"ל. וכתב בשו"ת דבר יהושע חלק ב' סימן מ"ח להוכיח מכאן דכל שבאים ליקח ארץ מידי ישראל אפילו אם לא לישלוט עליהם בהטלת מס או ליגזר עליהם גזירות כגון שבאותו חלק ארץ אין ישראל יושבים בה אלא שהיא תחת שלטונם של ישראל, אם רוצים לקחת את הארץ הזאת מהם הרי הוא בכלל הצרת שונאי ישראל לישראל שצריך להתענות ולהתריע עד שירחמו. עוד הוסיף שם: שאחרי זה כתב הרמב"ם והוסיף; – וכל הערים שסביבותיהם מתענין אבל אין מתריעין אלא א"כ תקעו להתקבץ לעזרתן. ומוכח דגם בבאין ליקח ארץ מידי יושבי עיר אחת, צריכין בל ישראל להתקבץ לעזרתן ללחום עם העכו"ם שבאו, וזה כמו שאמר בהל' מלכים הנ"ל דעזרת ישראל מיד צר הוי מלחמת מצוה.
עוד הוסיף שם בשו"ת דבר יהושע: ובפרט בכגון נידונינו שאם יחזירו להם חלק מהשטחים שנכבשו, הרי יתקרבו האויבים לארצינו המוחזקים ומיושבין ע"י אוכלוסי ישראל ויש לחוש ביותר שמא במשך הזמן יתחזקו ויכבשו ח"ו גם חלק המיושבת ע"י ישראל' הרי זה דומה לעיר הסמוכה לספר שאפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהן בכלי זיינן ומחללין עליו את השבת כדאיתא בעירובין מ"ה ע"א. ופרש"י עיר הסמוכה לספר; עיר שמבדלת בין גבול ישראל לגבול האומות יוצאין עליהם שמא ילכדוה ומשם תהא נוחה הארץ להיכבש לפניהם עכ"ל. והכי נמי אותם השטחים שנכבשו הם מבדילין בין גבול ישראל לגבול האומות ממילא צריכין לצאת עליהם בכלי זיין אפילו בשבת אפילו אם צרו האומות על אותם השטחים כ"ש שאין למסור אותם בידם מחמת חשש פן יבואו למלחמה עלינו. אך צריכין לסמוך בה' העושה כל המלחמות כדאיתא בע"ז דף ב' ע"ב מלחמות אני עשיתי שנאמר ה' איש מלחמה, שבודאי לא יכריז השי"ת עלינו מלחמה בעד זה שאין רצונינו למסור חלק מארץ הקדושה שלו לידי האומות הטמאים. וכשם שעזרנו לכבוש הארץ מידם כך יוסיף לקיים אותה בידינו, ולא יתן להם לעשות אתנו מלחמות עד ביאת גואל צדק בב"א. – עד כאן דבריו.
ד. מלחמה של עם קטן נגד עולם ערבי גדול
ואמנם יש מגדולי הרבנים שליט"א הטוענים שמצב הסכנה בארץ ישראל הוא כל כך גדול כאשר אנו מוקפים במאה מיליון ערבים שונאינו בדם ובנפש, והאיך נרהיב עוז בנפשינו להתנגד ולא להחזיר שטחי א"י למען הצלת העם היושב בציון. והרי אפילו נהרוג מהם מיליון ערבים לא ישנה הדבר מאומה, כי אצלם אין שום ערך לחיים ואילו אצלינו הרי כל נפש מישראל היא עולם מלא. ואכן, טענה זו טענה קשה היא ואמיתית.
אך מטענה זו אין להסיק כלל ועיקר כי יש להחזיר את שטחי א"י, משום שכאמור ע"י שנחזיר לא תקטן הסכנה אלא עוד תגדל עשרת מונים. ואת זאת אין אנו צריכים לברר אצל המדינאים ואנשי הבטחון של ישראל אלא אצל אוייבינו האומרים זאת במפורש. ומה יועילו חלומות שווא ורצונות שלנו כאשר אוייבינו אינם חושבים כמונו, ולא רצונם הוא רצונינו, וכל מגמתם היא "על חרבך תחיה".
אולם השאלה העיקרית הזועמת לשמים היא: וכי מה היה עד "מלחמת ששת הימים" כאשר שטחי א"י לא היו בידינו, כאשר יכלו הערבים להקים להם מדינה פלשתינאית באין פוצה ומצפצף. כאשר חציה של ירושלים היה בידם וכל ערי אלוקינו ועיקרה של ארץ מכורתינו היתה כבושה בידם, וכי אז היה שלום בארץ? והרי כולנו חזינו גם ראינו האיך פלשו לרחובות ערינו וישובינו, והפציצו ללא רחם במרכזי הערים, ורק בניסי נסים ובחסדי השי"ת המרובים שהצילנו מידם. ואפילו "מצרים" שהיו בידם כל שטחי "סיני" ומ"מ פתחו במלחמת חורמה נגד ישראל בשנת תשכ"ז. ואף היום שיש "שלום" איתם, אך השנאה לישראל ולעם היהודי היא עזה ונוראה גם כאשר הוחזרו להם כל שטחי סיני, ומי יודע אנה תוביל בעתיד שנאה כבושה זו שבעצם הוכחה כי אינה קשורה כלל ועיקר בהחזרת שטחים אלה או אחרים.
אז האיך אפשר לומר שע"י שנחזיר להם את שטחי א"י ישוב השלום לשרור בארצינו? – והרי כל בר בי רב יכול לדעת עד כמה הסכנה תהא גדולה פי כמה וכמה ואין חכם כבעל הנסיון.
ובכלל, אם אכן הסכנה היא כה גדולה שאנו מוקפים במאה מיליון ערבים, הרי עפ"י ההלכה שנטענה, עלינו לעזוב את ארץ ישראל ללא אומר ודברים, ולחפש מקום בטוח יותר בארה"ב או במקום אחר. והרי ברור שבמקרה ויש פיקוח נפש או אפילו ספק של פיקו"נ הוא דוחה את מצות ישוב הארץ. א"כ טענה זו טובה לא רק לענין שטחי יהודה ושומרון, אלא היא טענה חזקה גם לגבי עצם ישיבתינו בארץ הזאת, והדבר פשוט וברור.
וכתב הרמב"ם בספר המצוות (עשה קנ"ג): "אילו הנחנו למשל שבני ארץ ישראל יעדרו מארץ ישראל – חלילה לא-ל מעשות זאת, לפי שכבר הבטיח שלא ימחה ולא ישרש את שארית האומה לגמרי וכו'". וראה עוד בשו"ת חתם סופר (יו"ד סימן רל"ד): "נראה מדבריו כי אילו ח"ו לא ישאר שום ישראל בארץ ישראל, אפילו היו יושבים ישראלים בחוצה לארץ, מיקרי כליון אומה ח"ו", וראה שם בביאור הדברים.
וכתב בספר "זית רענן" (מבעל המגן אברהם על ילק"ש רמז רצ"ב): "שבארץ ישראל היו הגזירות קשות והיו יכולין לברוח לחו"ל, ואפילו הכי מסרו את נפשם על ישיבת א"י. משא"כ היושב בחו"ל במקום הגזירות הקשות מתחייב בנפשו דלא אזיל מדינה אחרת". ובספר "יקרא דשכבי" (דף ר' ע"ב) הקשה עליו: אפילו לדעת הסוברים שאפילו שבמקום שאמרו יעבור ואל יהרג יכול להחמיר ליהרג, ואפילו נימא נמי דגם על מצות עשה יהרג, פשיטא דאין זה אלא כשגוזרין עליו לעבור את המצוה. אבל התם לא היו גוזרין שיעבור על מצות א"י, אלא הם היו יושבין מרצונם אף שיודעים שיהרגום, וזה נראה כמביא עצמו לכתחילה ליהרג על קדושת ה', שהוא אסור ומתחייב בנפשו. דאם לא כן הא דא"ר עקיבא כל ימי הייתי מצטער על פ' זה מתי יבוא לידי ואקיימנו, למה לא הביא עצמו לידי קדושת ה' יעו"ש. וכתב על זה בספר "שער החצר" מרבי דוד בן שמעון בעל "צוף דבש" סימן רפ"ח" "ואפשר דיען ששקולה ישיבת א"י כנגד כל המצוות שבתורה, ואלה רשעי אומות העולם היו עושים בהם משפטים חרוצים, וזה סיבה גורמת שמוכרחים לצאת לחו"ל למלט על נפשם. וישראל קדושים בני א-ל חי ביודעם זה היו יושבים בא"י ומוסרים נפשם. ונמצא דכל מגמת האומות היה בשביל ישיבת א"י, ולזה היו מוסרים עצמם עליה… ולזה קרא אותם "אוהבי ושומרי מצוותי" עפ"י מש"כ הרמב"ן ז"ל שעיקר המצוות כולן בארץ, ולזה כינה אותם בשומרי מצוותי". ובדבריו אלה כיוון בעל הצוף דבש למה שכתב הרמב"ן בדרשתו לקהלת "והזכיר ר' נתן אלו שיושבין בארץ ישראל, כי שם עיקר שמור המצוות".
וראה מה שכתב בשו"ת דבר יהושע חלק ב' סימן מ"ח ב"תוכן המפתחות וההוספות" (עמוד שנד): אינני יכול להתאפק מלהעמיד הדבר על האמת שאין מצות כיבוש הארץ נדחה מפני פיקו"נ, דא"כ כבר עלינו לעזוב את הארץ ח"ו מפני הסכנה שיכולה לבוא ח"ו ע"י מלחמה או ע"י "אלפאתח", וכ"ש שלא היה לדרוש שיעלו ישראל מחו"ל לארה"ק בזמן שבמקומן בטוחים בחיים יותר. אבל האמת היא שלפי שיטת הרמב"ן שכיבוש הארץ הוא מ"ע ואף בזמן הזה הרי צריך הציבור לצאת למלחמה בשביל זה והיא מלחמת חובה כמו מלחמת יהושע לכבוש, וחייבין כל ישראל וכו', וא"כ איך יתכן לומר דמשום פקו"נ מותר להחזיר אפילו חלק מא"י מה שכבר כבשנו וכו' אבל באמת ברור שגם במלחמת רשות נדחית הסכנה וכ"כ הגאון הנצי"ב ז"ל בספר "מרומי שדה" בעירובין מ"ה ע"א עיי"ש שהביא ראיות לדבר. ולפענ"ד אין צריך ראיות, דמהא גופא דהתירא התורה מלחמת רשות מוכח דבמלחמה ליכא משום ושמרתם לנפשותיכם וכו' לפי שכל מלחמה רק השי"ת עושה כדאיתא בע"ז דף ב' ע"ב מלחמות אני עשיתי שנאמר ה' איש מלחמה, כלומר, שאינו ניתן לבחירת האדם ויש לסמוך על השי"ת שהטוב בעיניו יעשה וכו' עכ"ד.
זאת ועוד, אפילו נאמר כן שהסכנה היא אכן גדולה עד למאד, אולם הרי ידוע ששנאת העמים לישראל היא גדולה לא רק בארץ ישראל אלא בכל העולם כולו, וכבר אחז"ל: "למה נקרא שמו סיני – ששנאה ירדה לאומות העולם" (שבת פ"ט). וכאשר ישבנו בהשקט ובביטחה בארצות אירופה, והיתה פריחה נפלאה לישיבות הקדושות, והקהילות היהודיות על רבניהם ודייניהם אדירי התורה פרחו ושיגשגו בתורה ובגמילות חסדים, והוקמו לרוב חברות ש"ס ומשניות, חברת "עוזר דלים" וחברת "ביקור חולים" וחברת "סומך נופלים" וחברה ל"הכנסת כלה" ועוד ועוד. ובכל זאת קמו עלינו אותם רשעים ארורים וצוררים ימ"ש לכלותינו כרגע, קטנים וגדולים, נשים וטף, זקנים ועוללים, צדיקים ויראים, כולם נשחטו ונרצחו רק על זאת היותם יהודים – בנים לעם נבחר. ואת זאת עוללו אלה שהיו מפורסמים בכל העולם כולו כנאורים, בעלי השכלה ובעלי תרבות. מדינתם היתה הכי מפותחת בעולם בתעשיה ובטכנולוגיה. וכאשר הענין הגיע ל"בעיה היהודית" התנהגה כאכזרית שבחיות, ורצחו ושדדו, טבחו ועינו בכל האכזריות הנוראה, ואיה התרבות, איה ההשכלה, איכה אבדה "חכמתם" ו"השכלתם". ואם כך היה על ידם, על אחת כמה וכמה שכך עלול ח"ו להיות ע"י אלה שאנו וכל העולם כולו מכירים אותם כחיות טרף וכרוצחי אדם. ואף הם עצמם אינם מתיימרים לשוות לעצמם תדמית מתורבתת, אלא אומרים במפורש שהם רוצחי אדם, וכל מי שלא חושב כמוהם "דמו בראשו" פשוטו כמשמעו.
וכך מצינו בתורה"ק על "ישמעאל" שנאמר עליו "והוא יהיה פרא אדם ידו בכל ויד כל בו" (בראשית ט"ו י"ב). ונא לשים לב שכאן "פרא" איננו שם תואר, כי אילו היה זה שם תואר היה צריך להיות כתוב "אדם פרא" כמו "אדם חשוב" וכיוצ"ב, כי תמיד שם העצם קודם לשם התואר. אלא שכאן "פרא" הוא הוא שם העצם, הוא הוא המהות שלהם. אז האיך נוכל להאמין להם ש"פיהם דיבר שוא וימינם ימין שקר" (תהילים קמ"ד ח') ובפרט שהם אומרים במפורש שרצונם להכחיד ח"ו שארית ישראל.
וראה גם ראה שאף מדינות כאלה הרחוקות מגבולינו כרחוק מזרח ממערב, נמנים על שונאינו בדם ובנפש כמו לוב, עירק וכיוצ"ב מדינות שאין להם כל תביעות לגבולות או שטחים ומ"מ קמים עלינו להורגינו. נמצא שמקור השנאה איננו נובע מתביעת שטחים כאלה או אחרים, אלא זו שנאה כבושה שלא תעלם עד ביאת גוא"צ.
(ועיין בתשב"ץ ח"א סימן ע"ה שלמד מן הפסוק בתהילים "פיהם דיבר שוא וימינם ימין שקר" שגוי פסול לעדות. ועיין ביבמות קכ"א ב', ובירושלמי פסחים פ"ח ה"ו ובפ"מ שם "שמטעם אשר פיהם דיבר שוא אין סומכין על הבטחתם". ובחולין קל"ג ב' "אין אמונה בכותים". ובבכורות י"ג ב' ד"עכו"ם לא קיימו בדיבורייהו" (אינם עומדים בדיבורם), ועיין גם פסחים צ"א א').
ה. ישיבתנו בארץ ישראל היא מכח אמונתינו ולא מאמונה בכוחינו
אולם התירוץ לכל זה הוא פשוט, איננו יושבים כאן בארץ ישראל בגלל שאנו בוטחים שנצליח להדוף בכוח הזרוע מאה מיליון ערבים כשם שלא ישבנו באירופה מסיבה זו, ומי פתי יחשוב שעם קטן יבוא להילחם נגד עמים שלמים גדולים ועצומים. וכל היותינו וישיבתינו כאן בארץ ישראל היא אך ורק בגלל בטחונינו בהשי"ת ואמונתינו העמוקה "כי לא יטוש ה' את עמו ואת נחלתו לא יעזוב" (תהילים צ"ד י"ד). ישיבתינו כאן בא"י היא בגלל ההבטחה "ובהר ציון תהיה פליטה והיה קודש" (עובדיה א' י"ז) פסוק אותו אמר מרן החפץ חיים זצ"ל לאחד הרבנים זמן קצר לפני השואה האיומה והנוראה. וכל היותינו כאן היא אך מחמת אמונתינו בדברי השי"ת בפרשת עקב (דברים ז' י"ז) "כי תאמר בלבבך רבים הגויים האלה ממני איכה אוכל להורישם. לא תירא מהם, זכור תזכור את אשר עשה ה' אלוקיך לפרעה ולכל מצרים. המסות הגדולות אשר ראו עיניך והאותות והמופתים והיד החזקה והזרוע הנטויה אשר הוציאך ה' אלוקיך, כן יעשה ה' אלוקיך לכל העמים אשר אתה ירא מפניהם וגו' לא תערוץ מפניהם כי ה' אלוקיך בקרביך א-ל גדול ונורא". ומפרש ה"ספורנו": "כשתאמר איכה אוכל להורישם בהיותם רבים ממני, לא תאמר זה על צד שתירא מהם, אלא על צד שתכיר שזה היה נמנע לולא ה' שהיה לך. וזה כי זכור תזכור את אשר עשה ה' אלוקיך לפרעה ולכל מצרים".
ומי מאיתנו חושב שעם ישראל בטוח באיזה שהוא מקום בעולם, והרי כל ימי גלותינו אנו נרדפים עד חורמה, ואפילו באן בארץ ישראל הרי אין מנוחה ליעף וליגע, ועוד לא היה רגע אחד של שלום בארץ הזאת. ואם יש כאלה החושבים בטיפשותם ובסיכלותם שכוחם הוא העומד להם בהגנה על המולדת, הרי התורה הקדושה כבר ידעה שבודאי יהיו כאלה שיטענו כך, ואף זאת אנו מוצאים בפרשת "עקב" (דברים ח' י"ז) "ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבותיך כיום הזה" (וראה שם בתרגום אונקלוס, דברים נפלאים).
ומפרש הרמב"ן: "ידוע כי ישראל גיבורים ואנשי חיל למלחמה, כי נמשלו לאריות ולזאב יטרף. ומלכי כנען במלחמה נצחו אותם. על כן אמר: אם תחשוב כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, תזכור את השם שהוציא אותך ממצרים ולא היה לך שם כוח ועוצם יד כלל. ותזכור עוד, כי במדבר אשר אין לאל ידך לחיות שם עשה לך כל צרכיך, א"כ גם החיל הזה אשר עשית בכוחך – השם הוא שנתן לך הכוח כאשר עשית אותו. ואם תשכח את ה' יכלה את כוחך ושארך תאבד, כאשר אבדו הם, כי כל עוזבי ה' יכלו. וחזר להביא עוד ראיה אחרת, שלא תחשוב כוחי ועוצם ידי וגו' ואמר שמע ישראל דבר אמת מפי: כי הגויים האלה הם גדולים ועצומים ממך, ואיך תנצחום במלחמה. ועוד יש להם ערים גדולות ובצורות לרום השמים ואיך תכבוש אותם. ועוד ששם עם גדול ורם בני ענקים שאתה ידעת מן המרגלים שראו אותם ואתה שמעת מימים הראשונים שלא יתייצב אדם לפניהם. וכשיתברר לך כל זה יש לך לדעת ולהאמין מן היום הזה, כי לא תוכל לעבור עליהם כלל עד שתדע בלבבך כי ה' העובר לפניך הוא אש אוכלה והוא ישמידם ויכניעם. לא כוח ועוצם יד שנתן לך, אבל יד ה' עשתה זאת בתקיפין שבהם, וזה רמז למה שיהיה וכו'".
ו. האם זכות הישיבה בארץ ישראל קיימת גם בזמן הזה
עוד יש מגדולי הרבנים שליט"א שטענו "שמא יגרום החטא" והיות המצב הדתי בארץ בעניני שבת וצניעות וטהרת המשפחה במצב ירוד למדי (ואגב, אם לחשוש לשמא יגרום החטא, אולי דוקא חטא הפירוד והשנאה שבקרב ציבור שומרי התורה והמצוות אולי דווקא הוא זה שיגרום ח"ו. ולמה נלך אל אחרים לראות מה נעשה אצלהם, ואולי נבדוק בביתינו פנימה כמה וכמה מצוות נשכחו או נמצאו מזולזלים בידינו בעוו"ה) ואם כן, האיך נוכל לבטוח בחסדי השי"ת כאשר החטאים קשים וכאמור "שמא יגורם החטא" ולא נזכה לכל ההבטחות שהבטיח השי"ת בתורה"ק.
גם על כך משיבה התורה הק' בפרשת "עקב" (דברים ט' ד') "אל תאמר בלבבך בהדוף ה' אלוקיך אותם מלפניך לאמור בצדקתי הביאני ה' לרשת את הארץ הזאת וברשעת הגויים האלה ה' מורישם מפניך. לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם, כי ברשעת הגויים האלה ה' אלוקיך מורישם מפניך, ולמען הקים את הדבר אשר נשבע ה' לאבותיך לאברהם ליצחק וליעקב". – "וידעת כי לא בצדקתך ה' אלוקיך נותן לך את הארץ הטובה הזאת לרשתה, כי עם קשה עורף אתה". ופירש הרמב"ן ז"ל: אחרי שהזהיר שלא תחשוב כוחי ועוצם ידי עשה לי, רק שתדע כי הנצוחים במלחמה השם נתן להם הכוח ההוא, והתקיפים שבהם והערים הבצורות אשר תלכדו, השם בכבודו עשה לכם כן בנס מפורסם מאיתו. חזר והזהיר – לא תחשוב כי עשה ה' עמך כל זה בצדקתך, כי לא עשה לכם כן רק ברשעת הגויים האלה. והנה זה טעם באבדן הגויים ההם ולא נתן להם טעם ברשת ישראל את הארץ, על כן חזר ובאר לא בצדקתך שתהיה צדיק במעשה ולא אפילו בלב ישר שהיה לך, רק ברשעת הגויים אבדו הם, ובעבור שבועת אבותיך ירשת את הארץ. כי אין החטא שלך יכול לבטל המתנה שנתן לאבותיך, כי בשבועה נתנה להם וכו'".
מאמינים אנו בני מאמינים באמונה שלימה שהקב"ה שהוציאנו ממצרים בכוח גדול וביד חזקה כדי להביא אותנו אל הארץ הטובה שנוכל לרשת אותה ולשבת בה, וח"ו לומר אחרת – "פן יאמרו הארץ אשר הוצאתנו משם מבלי יכולת ה' להביאם אל הארץ אשר דבר להם ומשנאתו אותם הוציאם להמיתם במדבר. והם עמך ונחלתך אשר הוצאת בכוחך הגדול ובזרועך הנטויה" (דברים ט' כ"ח).
וביאר שם בעל "אור החיים" הק' על הפסוק: "ואכלת את כל העמים אשר ה' אלוקיך נותן לך לא תחוס עיניך עליהם ולא תעבוד את אלוהיהם כי מוקש הוא לך" (דברים ז' כ"ז): "זו מצות עשה וגמר אומר אשר ה' אלוקיך נותן לך, הא למדת שאם תתעצלו אתם מואסים במתנת אלוקים וכו'". והאברבנאל פירש: שאין זו מצות עשה אלא יעוד ושכר טוב שיהיו ישראל כאריה בבהמות יער וככפיר בעדרי צאן שיאכל ויחריד את כל העמים לא בחיל ולא בכוח כי אם לפי שה' אלוקיך נותן אותם לך בידך. ולפי שהמנצחים במלחמות פעמים ירחמו על המנוצחים ויחמלו עליהם ויחשבו זה למעלה גם לשלמות ומדה נכבדה. לכן הזהירם שלא יעשו כן, שלא יחוס עינם עליהם, ואין זה ללמדם מידת אכזריות וחמה, כי אם לפי שלא יבואו לעבוד אלוהיהם, כי בהיותם חומלים עליהם יתערבו העמים עמהם וילמדו ממעשיהם אשר זה יהיה לישראל למוקש. ולכן ראוי שלא תחוס עינם עליהם כדי שלא יבואו לעבוד את אלוהיהם, כי אותה החמלה על הרשעים תהיה מוקש לישראל" עכ"ד.
וראה מה שכתב הגאון רבי יונתן איבשיץ זצ"ל בספרו "אהבת יהונתן" לפרשת בלק בענין מה שעתידים ישראל לשוב לארצם קודם ביאת המשיח. וכתב שם: "…כשיעברו עליהם כמה וכמה צרות, ואפילו הכי לא יעזבו את ה' ואת נחלתם, הארץ הקדושה תוב"ב, וזהו עיקר תשובתם, כי התשובה צריכה להיות באותו מקום ובאותו המעשה (יומא דף פ"ו), ועיקר חטאם בזמן הבית היה ירידתם למצרים, כמו שאמר הכתוב: "הוי היורדים למצרים" (ישעיהו ל"א א'), ונשתרבב מזה חטאים גדולים. ולכן תהיה תשובתם לעתיד שלא יטשו את נחלתם".
וראה עוד מה שכתב הגאון רבי יעקב עמדין (היעב"ץ) בהקדמה לסידור "בית יעקב" שלא רק הגלות עצמה קשורה לזלזול בקדושת הארץ אלא גם גזירות שונות שנגזרו עלינו במשך שנות גלותינו: "אחר ששכחנו דירת ארץ ישראל לגמרי, אין אחד מאלף מתעורר להחזיק בה כי אם אחד ממדינה. אין איש שם על לב לדרוש שלומה וטובתה ואינו מצפה לראותה. כמדומה לנו בהיותינו מעט בשלווה בחו"ל שכבר מצאנו א"י וירושלים אחרת דוגמתה, על כן באו עלינו כל הרעות בשבת ישראל בארץ שפניא (ספרד) וארצות אחרות בשלווה וכבוד גדול מימי החורבן זמן רב כאלף שנים, ושוב נתגרש ממנה עד שלא נשאר שם ושארית שמה – צדיק הוא ה', כי יצא מדעתם לגמרי ענין הגלות והתערבו בגויים וציון דורש אין לה… כל זאת באתנו כי ארץ צבי שכחנו". הרי שעל אף כל הקורה לנו כאן בארץ ישראל, אדרבה, צריכה היהדות כולה לאזור אומץ ולשוב לארץ אבותינו, לארץ הקודש, ובזוכרינו את ציון נזכה בעז"ה גם לגאולת עולמים.
וראה מה שכתב האברבנאל בפירושו לישעיהו ה': "כי שלימות האומה הישראלית אי אפשר שיושג כי אם בארץ נבחרת, ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה תמיד עיניו בה, ולכן ציווה השי"ת לאברהם שיצא מארצו ולישב בה, והנביאים לא ניבאו אלא בה ובשבילה, והחכמים היו תמיד מתאווים לשבת בה בל ימי חיותם, לפי שהיא היתה סגולת הארצות, ארץ זבת חלב ודבש בדברים הגשמיים והנפשיים, אווירה מחכים, כמו שזבר החבר למלך כוזר".
וכן כתב המהר"ל מפראג בספרו "נצח ישראל" פרק א': "אין ספק שהגלות היא יציאה ושינוי מן הסדר, כי השי"ת סידר כל אומה במקומה הראוי לה, וסידר את ישראל במקום הראוי להם שהוא ארץ הקודש". וראה עוד בפירוש הרמב"ן – בראשית י' ט"ו.
וכתב בעל "ספר חסידים": "וכתב הרמב"ן במנין תרי"ג מצוות ישיבת ארץ ישראל, כל עת ורגע שהאדם בא"י הוא מקיים מצוה זו. וידוע שעיקר שכר המצוה על השמחה הגדולה בה כדכתיב "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה" (דברים כ"ח מ"ז). אם כן צריך היושב בארץ ישראל להיות שמח תדיר במצוותו התדירה, וכל היסורים יקלו בעיניו באהבתו אותה. וגם צריך להיות ירא וחרד כדכתב רשב"י: "כל פיקודא דלאו איהו בדחילו ורחימו לאו פיקודא הוא" (מצוות התלויות בארץ, פ"ב).