כתוב שבני ישראל אמרו ליחזקאל – "עבד שמכרו רבו ואשה שגרשה בעלה, כלום יש להם זה על זה משהו?" הם טענו לו – הקב"ה מכר אותנו וגרש אותנו, למה שנצטרך לעבוד אותו? אם הוא הפר את הברית שלו עמנו, אז גם אנחנו לא חייבים לקיים את החלק שלנו בברית. ויחזקאל משיב להם – "אי זה ספר כריתות אמכם?" הוא אמר להם – אתם טועים, המבט שלכם הוא מבט של שקר, הקב"ה לא עזב אותנו, הוא ישוב ויפקוד אותנו ויחזיר אותנו לציון וישרה את שכינתו בתוכנו. בעיניהם, באמת היה מקום לטעות, עם ישראל היה שרוי בין הגוים, מפוזר ומפורד, והגוים רצחו וצערו את ישראל. ועדיין הוא אומר להם – "זה שקר, זו טעות, הקב"ה לא עזב אותנו, הברית שהקב"ה כרת עם אבותינו זה לעולם, לנצח, הקב"ה לא יעזוב אותנו ולא עזב אותנו, ואנחנו צריכים להתחזק ולעבוד אותו".
כל שכן וכל שכן כאשר הקב"ה מראה לנו בחוש, שאפשר לראות מול העיניים, שהקב"ה מקבץ נדחי ישראל. כמו שאומר רבנו הגר"א על הפסוק "עוד אקבץ עליו לנקבציו", שמתחיל קודם כל 'מקבץ נדחי ישראל', כשלב ראשון, ואחרי זה – 'עוד אקבץ עליו לנקבציו'. היום אנחנו רואים, שיש יותר מששה מיליון יהודים בארץ ישראל. זהו דבר שאין לו אח ורע בתולדות ההיסטוריה, שעם שגלה מארצו, עם שנפוץ בין העמים, חוזר ומתקבץ, וכובש את הארץ שלו. מאז חורבן בית המקדש לא היו יהודים כה רבים בארץ ישראל. רואים בחוש את יד ה', את הנסים העצומים של מלחמת ששת הימים ושאר המלחמות, שנצחנו כל כך הרבה אומות חזקות, כל האומות שמסביבנו, שהקב"ה מדריכנו על במות אויבינו וירם קרננו על כל שונאינו.
בזמן שרואים את יד ה', החיוב לא להתעלם מזה, להתבונן בזה, ולהבין ש'אי זה ספר כריתות אמכם', על אחת כמה וכמה, פי כמה מאשר במצב שאנחנו נמצאים בחוץ לארץ, בין הגוים שרודפים אותנו. וההתבוננות בזה, היא מחזקת ומעוררת את כל עבודת ה'.
שואלים, מה למעשה? מה 'קדושת ציון' רוצים למעשה? התשובה לעניות דעתי היא, שאמונה היא הדבר שהוא הכי למעשה. כל בן אדם פועל מכח דעות, חוויות, ידיעות ורגשות שיש לו. הדעה, ההבנה, האמונה, התודעה – זהו המנוע לכל המעשים. כל המעשים כבר יגיעו בהמשך, כל אחד לפי מה שהוא אוחז שזהו התפקיד שלו בעולם. אחד אוחז שהתפקיד שלו זה להיות תלמיד חכם, אחד אוחז שגם הוא צריך לעסוק בנושא כזה וכזה, כל אחד לפי התפקיד שלו, כבר כל אחד לעצמו יחשוב מה התפקיד שלו. אבל המנוע הוא ההבנה, שהקב"ה אתנו. והמנוע של האמונה מתחזק עשרת מונים כשאנחנו מרגישים את יד ה'. מי שמתעלם מ'הארת הפנים' של ה' – הרי הוא מייאש את כלל ישראל מהקב"ה לגמרי, וגורם לאנשים ללכת עם אוירה של 'עבד שמכרו רבו ואשה שגרשה בעלה'. ובעוונותינו, יש היום עיתונים ואנשים שמדברים בסגנון של 'זבובי מות יבאיש שמן רוקח', בסגנון של חזיר שנובר באשפה, לחפש כל הזמן את הטינופת ואת הלכלוך, כנגד כל החסדים העצומים שה' עושה אתנו. הם כל הזמן מחפשים את מקצת היסורים שיש, שוכחים שאלו יסורים שבהם נקנית ארץ ישראל. כל הזמן מחפשים את הרשעים, כל הזמן מחפשים את הטינופת ואת הרע, וממילא נותנים לכולם תחושה, שהקב"ה לא אתנו, הוא לא מקבץ את נדחי ישראל, הוא לא מגלה גילוי עצום של אהבה ושל נאמנות לברית שהוא כרת עם אבותינו.
יהי רצון, שלא נהיה מושפעים מהמבט הזה של שקר וטעות, שנזכה באמת להתחזק בהתבוננות בחסדי ה', ובהודאה לה', ולספר תהילתו, ומכח זה נתמלא בחשק לעבוד אותו ולקיים את כל מצוותיו באהבה ובשמחה, כולנו וכל ישראל. ובאמת הנקודה הזאת, היא הנקודה שלעניות דעתי היא הנקודה המרכזית, שבשביל זה עושים היום את הכינוס, וזו הנקודה המרכזית של אגודת 'קדושת ציון'. האמונה היא הדבר החשוב ביותר שיש. ההתבוננות במה שהקב"ה עושה לנו – זהו המנוע, שממנו כבר נובע כל השאר.
ועל-ידי שאנחנו באים בציבור, ביחד, בגליון שנפוץ לכולם, בכינוס שפתוח לכולם, לא בדבר מצומצם, אנחנו מחזקים גם את עצמנו, גם את שאר האנשים שמכירים את תורת ה', וגם את אחינו התועים שרחוקים מתורת ה'. יהי רצון שנזכה באמת לדברים האלה, ונזכה לקדש את שם ה' בעולם, ובמהרה כבר נזכה לגאולה השלמה, ויתגדל ויתקדש ויוודע שמו הגדול לעיני עמים רבים, בשובו לשכון בתוכנו בציון משכן כבודו במהרה בימינו.