היחס אל מקום מקדשנו [מתוך גליון 'ויבינו במקרא']

רבים מקרב יראי ה' חשו באחרונה תחושת מבוכה בדבר היחס אל מקום מקדשנו. מתגובות רבות שקבלנו וכן מדברים ששמענו מתוך השיח הציבורי של יראי ה' (גם מקרב כאלו שלא תמיד מזוהים עם הקו של גליוננו) נוכחנו עד כמה חשים רבים מבני התורה ויראי ה' תחושת צורך אמיתית להעמיד את צורת ההתייחסות הראויה והמתבקשת אל מקום תפארתם של ישראל, בלא כל קשר לנושא העליה, אלא לגופו של ענין היחס ואופן המבט של אוהבי ה' אל נחלת אלוקיהם, צורך שכאמור התחדד לנוכח הבלבול והכאב שחשו רבים. הגענו למסקנה כי אין טוב מאשר להביא מאמר שכבר פורסם ועורר הדים רבים, ואף עלה על שולחן מלכים, אשר בטוב טעם ונעימות מאיר את הנושא, ויחד עם הבעת הכאב השזור בין שורותיו מעמיד בחן ובכבוד את היחס המתבקש אל מקום מקדשנו. הארות והערות על מאמר זה, יש לשלוח רק לגליון המקורי שפרסם את המאמר, היות ולנו אין אחריות לנכתב בו.

מתכבדים אנו בזאת להביאו כצורתו מתוך הגליון בו פורסם.


היחס אל מקום מקדשנו

אחד המקומות בתורתנו הק' בהם ניתן ביטוי רב למשמעות מקום מקדשנו, זהו פרשתנו, פרשת ראה, בה נאמרו כמה מצוות יסודיות הקשורות במקדש, ובה גם נשנה פעם אחר פעם אחר פעם, תיאור היחס אל מקומו של המקדש.

כל הלומד את הפרשה, אם אינו עושה זאת חלילה בהעברא בעלמא מבלי תת לב ודעת אל הכתוב, הרי שבאוזני לבו שומע הוא את הקב"ה מדבר אליו מתוך הפסוקים: דע והבן זאת בני, שמכל היקום אשר בראתי ומכל ארצות תבל שיצרתי, מקום אחד יש לי בעולמי בו בחרתי לשכן שמי שם. תנה בני לבך לי ולא תמוש מדעתך הידיעה, כי מכל האומות, מכל הגויים והלשונות, אתה, אתה הוא ולא אחר, שבחרתי בו להתחבר אליי באותו מקום קדוש – – –

המקום אשר יבחר ה'!

ההתייחסות אל מקום המקדש – כמקום אשר יבחר ה', חוזר בפרשתנו כט"ו פעמים ביחס למצוות השונות. זהו התואר וההגדרה של המקום. 

רק מלשבת ולקרוא את פסוקי הפרשה בשימת לב,  ניתן לדלות סלים של קשר וחיבור ולקבל את המשקל העצום והאדיר של יחסנו אל מקום המקדש.

הלא יהודי שאומר בכנות ובנאמנות ג' פעמים ביום 'ואהבת את ה' אלוקיך', ואכן משתדל להגביר את אהבת ה' בקרבו, גם אם שומע פעם אחת משפט שכזה – 'המקום אשר בחר ה" זה לבד מצית את האהבה שבלבו אל אותו המקום. 

כי לאהוב את הקב"ה – זה לאהוב את המקום שבחר, שאוהב, שרוצה.

בן שאוהב את אביו, הוא תמיד חש מזוהה עם אביו, הוא מחובר כליל אל בחירתו, וממילא מחובר בכל לבו אל המקום שאביו בחר.

וככל שהבן יודע כמה אביו אוהב אותו ועד כמה המקום שבחר מיועד אל הקשר והחיבור שביניהם ולהתייחדותם הבלעדית במעון בו בחר האב לדור באהבה גדולה עם בנו, הרי שכל נימי לבו מתחברים בחיבור של ערגה אל אותו מעון, אל מקום ידידות משכנותיו של אביו. 

אמנם כן. בן אוהב, הוא גם בן קשוב. ואם האבא, בשל מעשים לא טובים של הבן הרחיקו מעל המקום. אזי עליו להיות צייתן ולהמנע מלבוא. חוסר ציות – על כל המשתמע מכך, יש בו לא מעט קשר אל אחת הסיבות שגרמו בעבר את חורבנו של המקום.

אך גם אם בגופו מנוע הוא מלבוא, הרי שלבו… לבו נמצא שם לגמרי. הוא יבקש ויחפש את כל ביטויי האהבה האפשריים בשביל לגלות בפני האבא את אהבתו אל המקום. נפשו תצא מגעגועים ויכסוף בכל מאווייו ליום בו ישוב להתרפק בחיק אביו – במקום שאין לו ייעוד אחר מלבד זאת – ששם ירעיף עליו האב את כל אהבתו, שם יתייחדו הם ורק הם, שניהם לבדם. לבדם! 

ולבדם, הוי אומר, שזר אינו יכול להכניס ולהשחיל אף לא אצבע קטנה במקום ההתאחדות וההתייחדות ביניהם. 

אילו זה יקרה, אילו יראה הבן שאכן נכנסה ולו רק אצבע קטנה שכזו אל תוככי הקשר האישי, הקשר הפרטי שבלעדיותו נצחית היא לעולמי עד. הרי שלבו יתפלץ. הוא לא יוכל לשאת זאת בשום אופן שבעולם. הוא יקנא קנאה גדולה לכבוד אביו על אותה אצבע קטנה שפלשה למתחם אהבתו של האב לבנו יחידו.

ואם זה לא רק אצבע קטנה… אלא כל היד… כל הגוף… גוף שלא סתם זר, אלא הכי זר שיכול להיות, גוף השפל מכל שפלים שבעולם, שלא רק שפלש אל מקום הקשר אלא התמקם שם ומכריז באוזני הבן – אתה בכלל לא הבן, אני הבן.  כאן הלב אינו רק מתפלץ, הוא מתרסק לגמרי מכאב, הוא שסוע כולו לאלפי שסעים על החילול הנורא מאין דומה לו של כבוד אביו, של כבוד המקום אשר בחר. 

אם זה לא כך חלילה, אם אין לבו שסוע לגמרי, אם אין הוא מביע שאט נפש מהמצב הטראגי הזה, אז משהו כאן בקשר עם האב לא מסתדר. 

מי יודע… אולי חלילה משהו חלחל מאמירותיו של אותו זר ושפל כאילו המקום שלו, אולי חלילה וחס ישנה איזו מידה של השלמה עם האסון המתמשך ומידה מסויימת של הכרה בכך שהמקום אשר בחר האב עבור בנו – נקנה בשינוי השם על ידי אותו זר. עוד עלול חלילה להגיע מצב שלבלריו של הבן האמיתי, מסיבות שאולי מאולצות, ישגרו ביום מן הימים מכתב לאותו זר בשפתו ובלשונו, ממנו יישתמע מידה של הכרה זו ובכלל לשכוח לציין במכתב במילה, בחצי מילה, ברמז, כי בסופו של דבר המקום מיועד עבורו ע"י אביו.

ומכתב שכזה… הלא זו פגיעה קשה בכל הקשר והיחס. שכן גם אם הבן מגורש עתה ממקום אביו וגם אם מציין זאת במכתבו כי נאסר עליו לבוא, עליו לציין לכל-הפחות את הסיבה, את היעדר טהרתו המונעת את כניסתו אל מתחם החיבור והקשר. 

אם יציין את היעדר הטהרה, יישמע לכה"פ מבין השיטין דבר הזיקה והחיבור שלו אל המקום. אולם אם חלילה תהא התעלמות מכך, יהא זה לא רק עלבון צורב לאבא, אלא זילות וביזוי כבודו, הלא בכך האבא מתהדר – בבחירה שלו בבן הזה. בבן האמיתי.

חומר זילות כבודו של האבא, עלול להתעצם שבעתיים. שכן מלבד שהאב מתהדר בבחירתו בבן האמיתי, הוא כועס מאד על נוכחותו של הבן הזר. 

אם הבן האמיתי אינו יכול לבוא אל אביו בשל חוסר טהרתו, הרי שהזר – טהור הוא?! הלא טמא הוא! אבי אבות הטומאה הוא! 

ואם בשל סיבות מסויימות שוגרה איגרת ההתרפסות בפני הבן הזר, הרי מוכרח שיצויין בה כי בשל חוסר טהרה נמנעת הכניסה אל מקום זה. כך, בכללות. אין כניסה לאינם טהורים, מבלי לפרט דת וגזע.

כך לכל הפחות ההתכחשות לרצון האב לא תהא כה קשה וכואבת, כאילו – בנו האמיתי – לא. ואילו אתה – הפולש הזר – שעוד מעיז ומכנה את המקום בשם זר – אתה כן. הלא הכאב הגדול באותו יום מר ונמהר בו גורש הבן האמיתי, לא הסתיים אך בשל גירושו, אלא בשל עצם ביאתם של זרים – אשר באו נחלתו טמאו את היכל קדשו.  

אסונו של מכתב שכזה, עלול להוביל לאסון נוסף – המלמד על הראשון. 

שכן לגופו של מכתב, ניתן להצטדק ולומר כי כל עצם שיגורו וכל שליחתו שלא בחשאי אלא בפרסום גדול לעיני כל העולם (שעיניהם נשואות לידע מיהו הבן האמיתי) לא היה אלא בשל סיבות מוצדקות והכרחיות. 

טענה היא זו. ברם האסון הגדול יהיה בכך, שאם חלילה למחרת שיגור המכתב, יתהדר משגר המכתב לעין כל – עד כמה התקבל המכתב בסיפוק אצל הבן הזר וישתבח בעצמו בכך שנגרמה קורת רוח מרובה באוהליו ובהיכלי ארמנותיו. 

כאן מתעצם הכאב ומתעצמת הבעיה, ועלול הדבר ללמד על תופעה חלילה של 'חלי ולא מרגיש' כי בכלל יש בכך פגיעה ועלבון באבא, ועל חוסר כל מודעות לחילול הקודש שבדבר. 

למה הדבר דומה, למצבנו בארץ הקודש בה מתנהלת מלחמה בין יראי ה' ובין רשעי ישראל המבקשים לעקור תורה ומצוות. 

והנה, לו יצוייר, שמאיזו סיבה שהיא, אם בשל חששות פיקו"נ או כל טעם אחר, נאלצים יראי ה' להכיר בכך שיש להפעיל תחבורה ציבורית בשבת בכל ארץ הקודש (חלילה וחס) ואף הוכרז הדבר בכתבי העת של ציבור היראים, שכן ההכרח לא יגונה. אלא שלמחרת, נדהמים היראים לקרוא תיאור עד כמה התקבל הדבר בקורת רוח בקרב חוגי השמאל ועד כמה כל ראשי הערב-רב שההכרזה הונחה על שולחנם הביעו סיפוק מההכרזה הברורה. 

היש עלבון ליום השבת יותר גדול מזה? 

היש חילול הקודש גדול מזה? 

הלא אם חלילה יארע כן, ילמד הדבר כמה ניתוק וחוסר מודעות יש בהבנה מהי השבת, קדושתה, משמעותה, והיותה אות ברית וחיבור נשגב ונורא עם הקב"ה.

כמו שהשבת היא חלק כה מרכזי ושורשי ביהדות ואין מי שיעלה על הדעת להניחו בפינת פינתו של קרן הזווית שביהדות, כך הוא בוודאי ובוודאי מקום המקדש. מי שקידש את זה קידש את זה. זהו אותו הקב"ה, זוהי אותה תורה המקדשת אותנו, ויש בה ימים של השפעת הקדושה ומקומות של השפעת הקדושה. אל כולם אנו מחוברים. וחלילה לנו שהיחס אל המקום הקדוש ביותר – יבוא מתוך תחושת ניתוק, כאילו בכלל אין זה לב לבו של ישראל. 

שמא תאמר, כן, בוודאי, יום יבוא, ויבנה המקדש, ואז הכל יהיה בסדר… אבל עכשיו… נו, וכי כ"כ צריך לחשוב על מקום המקדש? כ"כ לחמוד אותו? להיות מחובר לשם בכל לב? יתכן אף שב'תת המודע' המקום הזה מצטייר בכלל כמקום מסגדיהם של הישמעאלים. ולא כאדמת קדשנו וכפסגת רוממות העולם. שלא כמו למשל, שריד בית מקדשנו "הכותל המערבי" שהכל חשים את רוממותו הנוראה. את החיבור אליו. ואף ניתן להניח כי אילו היה נידון אם צריך להכיר ב"כותל המערבי" כמקום קדושתם של הישמעאלים ולמסרו בידם, הכל בכל מכל היו נרעשים עד מאוד על הדבר, והיו חשים כאב. כאב אמיתי. 

כי אכן קדושת מקום שכינתו נטועה באופן טבעי בלבו של כל בן עם סגולה, רק שמקללת גלותנו ואשר בחטאינו התרחקנו מעל אדמתנו ואין אנו יכולים לעלות ולראות ולהשתחוות עדי נזכה להטהר, הרי שנתקבעה תחושת הנתק אל לב ליבה של הקדושה, של מקומה ומקורה בעולם, ואין מתעוררים אל החיבור העצום שצריך לפעפע בלב, בנשמה, אל המקום, גם אם א"א לבוא אליו ברגלינו.

(כבר היו דברים מעולם. ובשנת תרפ"ט כשדרשו אויבי ישראל שיכירו עם ישראל בכך שהכותל המערבי שייך לישמעאלים, קמה התנגדות גדולה. התנגדות שגם מופיעה במכתב פנימי של חברי הבד"ץ באותה עת [שכיום כבר התפרסם מעט] בה כותבים בסוף הדברים: "ובכלל אם באנו לחשוש אחרי איומי הערבים אין לדבר סוף כי תמיד ימצאו עילה. ואין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים").   

זהו אפוא הנושא שמבקשים אנו בזאת לחזק ולהתחזק.

את היחס! 

את אופן ההתייחסות המביע את החיבור והקשר.

שכן גם אם ישנם דברים שמתוך אילוץ נצרכים להיעשות, אך היחס חייב לבוא מתוך חיבור עמוק. חיבור של יקר ללא גבול ותחושת לבב שאין מקום שאנו כה מחוברים אליו יותר מהמקום הקדוש והנורא הזה. 

הלא זה המקום אשר עיניו ולבו שם כל הימים. מקום הדום רגליו של הקב"ה. כל המבט אליו, כל העיסוק בו, הדיבור עליו, המחשבות, התחושות, הנדונים השונים הקשורים בו, הכל חייב להיות תמיד מתוך חרדת הקודש. מתוך חמדת הקודש. מתוך חיבת הקודש ואהבת הקודש. ומאידך, מתוך אי השלמה עם חילול הקודש.

ויודגש את אשר הודגש כבר. איננו דנים עתה ביחס לעצם העליה שכבר נאסרה על ידי חכמי התורה. וסמכות היא ביד החכמים לתקן תקנות בישראל ולגדור פרצות, ואין להפר הוראתם. ומה עוד שגם יש בכך ביזוי כבודם, ועל ביזוי ת"ח חרבה ירושלים, ואין לבוא אל בנין עם כלי חורבן. ומה עוד שלא מעט מתבררת צדקת טעם גזירתם, וכשמתגברת העלייה, גם אם יש כאלו שניתן לעורר תודעתם על שמירת כללי הטהרה, הרי שמנגד לא ניתן לשלוט בכך, ולא מעט 'עיגולי פינות' ואי ידיעת ההלכות והגדרים בקרב אנשים ונשים, מביא אל העוון החמור של טומאת מקדש וקדשיו, שחלילה עוד עלול להיפרץ יותר ויותר. (זאת מלבד המסורת שבידנו מרבינו הגר"א בענין אופי הפעולה ביחס למקדש ששונה מכלל א"י וירושלים). אך כאמור לא בזה באנו לעסוק כי אם בנושא צורת ההתייחסות אל המקום שהוא ליבן של ישראל ומכון שבתו של אלוקינו, ויש להבדיל הבדלה ברורה בין ההתנגדות לעליה לבין יחס החמדה אל מקום חמדתנו. 

הנה לנו דוגמא מובהקת לכך, הלא הוא מכתבם של גדולי התורה משנת תשכ"ז, אשר כמה יופי יש בזהב לשונו המביע חמדה ויקר אל מקום מקדשנו, למרות שעוסק בהטלת האיסור לעלות. וכך פותחים מכתבם: "אחר שזכינו בחסדי השי"ת שהר הקודש והמקדש חמדת ישראל נמצא ברשותנו, ורבים מהמון בית ישראל נוהרים לחזות עין בעין את מקום הקדש והמקדש, ויש מהם שנכנסים בשטח הר הבית אשר מדורי דורות אנו מוזהרים ונמנעים מלהיכנס בכל שטח הר הבית כולו פן ניכשל ח"ו באיסור חמור בפגיעה בטהרת המקום הקדוש הזה וכו'".

אכן, "לשון חכמים מרפא". כך לימדנו החכם מכל אדם. ומינה נדע, כי אם יימצא לשון שאינו מרפא, הרשות בידנו להבין כי לא נתנסח ע"י החכמים.

את יחס החיבה וביטויי החמדה אל מקום מקדשנו, הלא נדע ונשאב מן באר חיינו, מפסוקי התורה והנביאים והכתובים, מהם שואבים אנו את המבט והם שמעצבים בקרבנו את ההתייחסות הנכונה. 

הנה לנו הפסוקים בתהילים, ספוגי החמדה והכיסופים של דוד מלכנו ביחס אל המקום: "כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך א-לוהים. צמאה נפשי לאלוקים לא-ל חי מתי אבוא ואראה פני א-לוהים" (מב). "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי בארץ ציה ועיף בלי מים כן בקודש חזיתיך לראות עזך וכבודך" (סג). "מה ידידות משכנותיך ה' צ-באות. נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'" (פד).  

אכן נפשו של דוד כלתה, שפירושו, אין לנפשו אפשרות אחרת מאשר להיות בחצרות ה', אם אין לי את חצרות ה' אז כלתה נפשי, אינני עוד, בטלה מציאותי. זהו אותו דוד שלא ישן בלילות כל עוד אין מקום לה'. "אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב, אם אבא באהל ביתי אם אעלה על ערש יצועי,  אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה, עד אמצא מקום לה' משכנות לאביר יעקב" (קלב).

צאו וראו את ביטויי החמדה בספר יחזקאל: "אמור לבית ישראל כה אמר ד' אלוקים הנני מחלל את מקדשי גאון עוזכם מחמד עיניכם ומחמל נפשכם וגו'" (כד, כא). ובהמשך (פס' כה): "ואתה בן אדם הלא ביום קחתי מהם את מעוזם משוש תפארתם את מחמד עיניהם ואת משא נפשם בניהם ובנותיהם"  

נשגבים וכבירים הדברים שמלמדנו התרגום במקום, עה"כ 'משא נפשם בניהם ובנותיהם', שם כותב כי בית המקדש שהוא "רגנא דעיניהון וחבוב נפשהון דטב להון מבניהון ומבנתיהון", כלומר בית המקדש יקר וטוב להם יותר מהילדים שלהם. ואם נרצה להמחיש זאת, הרי שלו יצוייר כי חלילה נחטף לאדם אחד מילדיו, זו בוודאי תהא עבורו טרגדיה נוראית מאין כמוה. אך אם נחטף בית המקדש, הטרגדיה גדולה יותר. טוב הוא עבורם יותר מהבנים והבנות שלהם.

מהדברים הללו ומעוד מקומות רבים במקרא, נשאב את ההסתכלות. כך היחס יעמוד במקומו, וכך גם הכבוד שניתן לאלוקי המקום, יהיה ללא גבול.

הנה, מקום מקדשנו, נמצא חטוף ושבוי בידי האומה השפלה. גם אם אין בידינו את הפתרון, אך עצם ההתיחסות של כאב מחד ותשוקה מאידך, זהו כבוד לה' אלוקינו. ומאידך, אם חלילה ישנה אפילו מידה קטנה של הכרה בחטיפה, כמה חוסר כבוד יש בדבר.

הלא אם ביהמ"ק 'טב להון מבניהון ובנותיהון', הרי שכל הורה שחלילה נלקח ממנו בנו, יחד עם הצער האדיר, הוא גם מראה לבן את גודל הכאב ואי ההשלמה בשום אופן על נטילתו ממנו. 

בסיפורי השואה האיומה ישנם תיאורים כיצד ניתקו ילדים ועוללים מחיק אמותיהם ולקחום אל המוקד. האמהות צעקו בכל לבם ונשמתם מרוב צער. אמנם הם לא יכלו להשיב את הילד אל חיקם. אך הילד לפחות ראה שאמו מתנגדת בכל ישותה לחטיפתו.

אך אם הילד ישמע שאמו, שאולי בסיטואציה הקיימת נוצרו סיבות כבדות משקל לעשות זאת, פונה היא לנאצי הארור ואומרת, אינני מערערת על שאתה לוקח את בני, או גרוע מכך – מוציאה שלט הכתוב בשפה הגרמנית: נכון לנתונים כרגע, אתה האדם הנכון לקחת את הילד לטפל בו כרצונך. את תחושת הבגידה הנוראית שיחוש הילד – אין שום מילים בעולם שיוכלו לתארה.

מקום מקדשנו, בעווה"ר מתקיים בו בכל יום "שאגו צורריך בקרב מועדיך". שבוי הוא בידי הצוררים השואגים בתוכו בסלסוליהם. אולם חמור מכך הוא סיפא דקרא: "שמו אותותם אותות", שביאור הדבר הוא, שהנה לגודל החרפה הישמעאלים באים כביכול עם טענה ניצחת. יש בידנו אות לכך שאנחנו הבן האמיתי ולא אתם. הרי אנחנו כאן, ואתם אינכם כאן. אין לכם חלק ונחלה במקום הקדוש. וא"כ זה לנו האות שאנו הנבחרים. כמה כאב אין סופי יש בדבר, אך כמה חרפה וכלימה נוראה מאין כמותה תהא בכך, שאנו, הבן האמיתי, נבוא ונעניק להם תעודת הכרה באותם אותות.

לא ולא. איננו מכירים בזאת. אנחנו עם בחירו של הקב"ה, אנו זרע אברהם יצחק ויעקב אשר בנו נאמר 'כי יעקב בחר לו י-ה ישראל לסגולתו'. כשם שאיננו צריכים להצטדק בשום שפת לע"ז שהיא על היותנו עם הנבחר, כך אין לנו להצטדק על הבטחתו ית' "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה'". משמיעים אנו קבל עולם ומלואו את דבר אלוקינו אל אברהם אוהבו – "כי ביצחק יקרא לך זרע". 

וכך הלא ציווהו: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה", והיא אמרה "גרש את האמה הזאת כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק". 

כה יתן ה' שעד מהרה יתקיימו הדברים, ונראה בעינינו ש"ידבר עמים תחתנו ולאומים תחת רגלנו. יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב אשר אהב סלה".


מתוך גליון 'ויבינו במקרא'. להערות: דוא"ל המערכת הנ"ל – a6262670@gmail.com

כתיבת תגובה