בלוג

עו"ד הרב נתן רוזנבלט

השבוע, השתתפתי בין היתר בהלויית החייל נועם אלימלך רוטנברג. ראיתי שם את מורי הגאון רבי אשר וייס שליט"א בראש המלווים, ונזכרתי בשיעור ששמעתי ממנו בעבר, יסוד חשוב ביהדות. רבותי, הסכיתו זה קצר, חשוב, ומאוד מחזק.

הוא פתח בשאלה פשוטה: כידוע, לפי רוב הראשונים מצות ישוב ארץ ישראל אינה נמנית בתוך מצוות תרי"ג, א"כ איך ניתן למסור את הנפש – כפי שעשו כל ארזי התורה – על מצווה זו, שכלל אינה דאורייתא?

ולאחר כמה תירוצים, הוא ענה בפשטותו הגאונית המפורסמת, תשובה קצרה חודרת עד לב ונותנת פירוש אחר לכל החיים שלנו כאן. הדברים נאמרו באנגלית ואני מקווה שהבנתי נכון, אנסה לתמצת אותם:

יישוב ארץ ישראל אינה מצווה בתרי"ג בדיוק כמו שאין מצווה לנשום ואין מצוה לחנך את הילדים ואין מצוה לאשה להתחתן – יש דברים שהם מהות החיים, ועל החיים עצמם לא צ ר י ך מצווה. זה היה פשוט וברור לאברהם אבינו ולנביאים ולתנאים, לכל הראשונים והאחרונים שמסרו נפשם לעלות לארץ, ולמאורי האומה – ממשה רבינו ועד הבעש"ט, הגר"א והחפץ חיים, אשר ניסו למסור נפשם ולא זכו לכך. כולם הבינו, שאין צריך מצוה מפורשת בתורה על כך, כי זוהי כל מהותה של התורה.

אמנם, המשיך הרב, למרות החשיבות אין זה חיוב גמור, משום – וכאן שוב גאונותו – שאי אפשר לחייב אדם לכך אם אינו מרגיש את המצווה. המצווה הזו כרוכה במסירות נפש כפשוטה, שהוא סיכון החיים ברמה מסוימת, והתורה אינה מצווה על מסירות נפש בדרך כלל. מוטל על היהודי להרגיש בעצמו את החשיבות, ואז ישמח למסור נפשו עליה.

זהו רבותי, המסר העמוק מני עומק: ישוב ארץ ישראל הוא הרבה יותר ממצוה, הוא התורה במהותה, ועל התורה אנחנו מוכנים למסור את נפשנו ללא היסוס בכל רגע.

אנחנו מדברים על ארץ ישראל, הקדושה והספוגה בדם קדוש, ומהשבוע עוד הרבה דם, של יהודים שמסרו נפשם לחיות בה, זהו דבר פשוט אשר יסכימו עליו כל קצוות היהדות הנאמנה ואינו קשור כלל ליחס למדינה: מצוה לקנות את ארץ ישראל, גם אם המצווה כרוכה בייסורין.

מרוב דיבורים על פתרונות דיור שכחנו את העיקר: ארץ ישראל אינה רק 'היכי תימצי' איפה לגור, היא מהות התורה! מחצית ממשפחתי בחרו לממש את הדרכון האמריקאי שברשותם ולהתגורר בגולה, אך אני והחצי השני הולכים בדרכה של אמי ע"ה שעלתה לכאן בעיצומה של מלחמת ששת הימים כאשר היה נראה כי אין תקוה לעם היושב בציון. היא עלתה לכאן במסירות נפש עצומה וזכתה בשכר זה למה שלא זכו רוב משפחתה, אלו שבחרו את חייה הנוחים והבטוחים של עם-ריקא: היא זכתה לראות חמישים צאצאים יראי שמים והודתה על כך כל רגע, היום מלמעלה היא רואה הרבה יותר וזו רק ההתחלה.

מרכזי תורה יש בכל מקום ברוך ה', אך ארץ ישראל יש רק אחת, ורק עליה נאמר "ארץ אשר עיני ה' א-להיך בה". אנחנו כאן לא מאותה סיבה שהבריטי בבריטניה והצרפתי בצרפת, בבחינת "כאן נמצא, כאן היה". אצלנו זו מהות, ועל מהות אנחנו מוכנים לשלם, לעיתים מתוך כאב עצום, אך מוכנים לשלמו בשמחה ביודענו, כי זוהי תכלית תורתנו.

זהו הפשט הפשוט של קבלת יסורין באהבה. איש לא מצפה ממך לשמוח כשאתה מקבל טיפול רפואי מאוד חיוני ללא הרדמה, אך בהחלט מצופה ממך להודות לרופא ולא להתלונן יותר מדי, בדיוק כמו שאיש אינו בוכה בקופה במכולת שהוא צריך לשלם כל כך הרבה, כי ברור לו, שלכל דבר יש מחיר.  כאן בורא עולם קבע את המחיר והוא גובה אותו באמצעות מלאכי החבלה.

לא בקלות אנחנו משלמים את המחיר, הכאב הוא עצום, בסיומה של אותה הלויה אמורה הכריז אביו, יהודי חרדי שאיני מכירו אך מעריצו, כי דרושים מתנדבים לחפור עוד עשרות (!) קברים. נותרתי למבצע הלילי המורכב ביחד עם עוד עשרות ויותר מכל שכבות העם, ונתערבב החול עם הדמעות שנטפו לתוך הבורות שייצרנו לקליטת בחורים צעירים שנרצחו כאשר ניסו להגן על אחרים. יהי זכרם ברוך.

במשך כל הלילה חשבתי על האבא הזה, ועוד הורים חרדים ודתיים שפגשתי השבוע, שמקבלים את הדין בהכנעה ובידיעה שבורא עולם בחר בבנו להיות לידו. חשבתי גם על כל עשרות עשרות הארונות שימלאו מחר בבוקר את הקברים שאני חופר עכשיו, להם יהיה הרבה יותר קשה לקבל את הידיעה ואת העובדה שמחמל עינם איננו. אין לי מושג איך מנחמים הורה שכול בלי אמונה. טאטע! תביא כוח בבקשה גם למי שלא מאמין בך, הוא שילם כל כך יקר, ודווקא הוא צריך את זה יותר.   

המכה היא קשה, אך נתאושש ממנה. עם כל הקושי לומר את המשפט הבא, צריך לומר אותו בכנות: אומה של עשרה מיליון נפש לא מתמוטטת מאובדן כזה, גם אם הוא בסדר גודל שלא הכרנו ולא נכיר בע"ה. אך אומה בהחלט עלולה להתמוטט חלילה מאובדן של דרך, מחוסר מוטיבציה פנימית, וכאן תפקידנו לחזק ולהתחזק ולזכור כי הדרך קשה אך משתלמת.

דבר זה נוגע לכל אחד מאתנו. המחיר של ארץ ישראל איננו רק בהרוגים ושבויים רח"ל,  אלא גם בדברים שפתאום נראים קטנים. ומי יודע, אולי זאת הסיבה שמשבר הדיור קיים רק בארץ ישראל. אחינו בלייקווד ולונדון לא מבינים את זה, כי הם לא גרים בארץ ישראל, ולכן לא משלמים על כך.

כך למשל האבא שלא ישן בלילות מרוב גלגולי חובות של נישואי הילדים,  או המשפחה הצעירה שהולכת לגור בפריפריה,  או הסבא אשר – כמוני – רואה את הנכדים הצפתיים רק בחגים ואירועים מיוחדים – כל זה ועוד הרבה הוא המחיר של ישוב ארץ ישראל. את החלק הזה אנחנו משלמים בשמחה,  בדיוק כמו שנכנסים לסוכה בשמחה גם אם היא פחות נוחה. ובפעם הבאה שמתעורר קושי, אפשר לכוון 'לשם יחוד' לקיים מצות יישוב ארץ ישראל. יהי רצון שמהיום זה ייגמר רק בזה.

ולסיום, הכי חשוב, ואת זה אמר לי יהודי יקר וגיבור שכולנו חייבים לו. קוראים לו יונתן פולארד, עוד אחד שמסר את נפשו וישב רוב חייו בכלא למען ארץ ישראל. זהיתי אותו לידי בין המתנדבים לחפירת הקברים. שיחה התפתחה בינינו על עד כמה בזכותו לא ראינו דברים כאלו בעבר, אך העיקר זה המסר שהוא אמר לי בפשטות אמריקאית: מלבד קבלת הדין באהבה, עלינו לזכור את האמת הפשוטה שהמשיח בדרך ואנחנו ממתינים לו בכל יום שיבוא.

זה לא רק סיום נאה לטור הזה כמו סיום של כל דרשה בימים אלו, אלא זוהי אמת פשוטה שאנחנו צריכים להחדיר ללבנו עד שתחפץ: אני מאמין, כמה מאמין? באמונה שלימה! מוחלטת, ללא ספיקות, בדיוק כמו שאני מאמין שהוא לבדו עשה ויעשה כך אני מאמין בביאת המשיח. איני יודע איך זה יראה ומה בדיוק יקרה, אך אחכה לו בכל יום שיבוא.