מאת מורנו הגאון ר' זלמן נחמיה גולדברג שליט"א
א. יש להעיר בעניין מצוות יישוב ארץ ישראל, למה מותר לצאת מהארץ לחו״ל מפני הרעב, שהרי בגמ' מדובר שלא הגיעו למצב של פקוח נפש, שבפיקוח נפש לא יתכן מה שכתב הרמב״ם שמדת החסידות לא לצאת לחו״ל, כיון שאם יש פקוח נפש בודאי אין מדת חסידות בזה, שלא שמענו שיש מדת חסידות לא לחלל שבת עבור חולה, וכמו שכתב הרמב״ן במלחמות (פ׳ בן סורר ומורה י"ז, ב' בדפי הרי״ף) וז״ל: "דודאי לא היה קטיל נפשיה אי לאו דינה הואי, שהרי מקרא צווח ואומר "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד נפשותיכם" וכו', ולא שמענו מדת חסידות לחולה של סכנה שלא יחללו עליו את השבת, אלא המזרז משובח והמונע עצמו מתחייב בנפשו וכו'" עכ״ל.
ב. וכן יש להקשות על דעת הרמב״ם כמה קושיות. א. מאחר שהרמב׳׳ם אינו מונה במנין התרי״ג מצוות ישוב ארץ ישראל, והמגלת אסתר כתב שדעת הרמב״ם שאין מצוה זו נוהגת בזה״ז ולכן לא מנה אותו, ויש להקשות מהדין שפסק הרמב״ם (פ״ח מעבדים ה״י) ״עבד שברח מחוץ לארץ לארץ אין מחזירין אותו לעבדות ועליו נאמר: "לא תסגיר עבד אל אדוניו" ואומר לרבו שיכתוב לו גט שחרור ויכתוב לו שטר חוב בדמיו עד שתשיג ידו ויתן לו, ואם לא רצה האדון לשחררו מפקיעין ב״ד שעבודו מעליו וילך לו״.
וכן נפסק ביור״ד סימן רס״ז ספ״ה ובפשטות הדין נוהג גם בזה״ז [וכמו שכתב השו״ע בסעיף פ״ד ועיין בביאור הגר״א אות קס״א לגבי עבד שרוצה לעלות עיי״ש] ומזה לכאורה יש ראיה שמצות ישוב ארץ ישראל היא מצוה מן התורה, שאם אין זה מצוה מן התורה מה טעם יש שעבד שברח לארץ ישראל יוצא לחירות.
ג. עוד יש להקשות מהדין שהבונה בית ולא חנכו חוזר מעורכי המלחמה, ובפ״ז הי״ד מהלכות מלכים פסק הרמב"ם: ״וכל הבונה בית או נוטע כרם בחוץ לארץ אינו חוזר עליהן" עכ״ל. וגם מזה לכאורה ראיה שבניית בית ונטיעת כרם בארץ ישראל הוא מצוה מן התורה, שאם אינו מצוה מן התורה, ומה שחוזר מהמלחמה אינה מחמת המצוה אלא מפני עגמת נפש, קשה מה הבדל בין בנה ונטע בארץ או בחו״ל.
ד. כן יש להבין מה שאסור לצאת מארץ לחו״ל, ובגמ׳ גיטין (ע"ו ע"ב): "רבנן כי מפטרי מהדדי בעכו הוה מפטרי", וברש״י שם: כי הוה מפטרי רבנן מהדדי – בני מדינת הים שהיו הולכין ללמוד תורה בארץ ישראל כשחוזרים לבתיהם היו חבריהם בני ארץ ישראל מלוים אותם עד עכו ומשם נפטרים מהם, שאסור לבני ארץ ישראל לצאת לחו״ל. עכ"ל. ומזה יש להקשות אם מצות ישוב ארץ ישראל הוא מן התורה, קשה להבין מה מקום יש שלבני ארץ ישראל אסור לצאת לחו״ל, ואילו לבני חו״ל מותר. וגם להסוברים שהוא מדרבנן קשה, היכן מצינו דבר שאסור לאלו ומותר לאחרים.
ה. ונראה ליישב הקושיות בהקדם מה שפירש הרמב״ן ריש פרשת קדושים, ותוכן דבריו שיש בתורה מצוות ואיסורין מפורטים ויש מצוות ואיסורים שנאמרו באופן כללי.
וההבדל ביניהם שהמצוות המפורטות כמו איסור אכילת נבלה, אין הפרש בין אוכל הרבה או אוכל מעט, שאפילו על אכילת כזית לוקין, וגם פחות מכזית אסור מן התורה, ואין הבדל בין אדם בריא לבין אדם חלש, כל שלא היה פקוח נפש אסור. וכן אין הבדל בין אדם גדול בתורה וחכמה לאיש פשוט, ואין הבדל בין הזמנים, שכל מה שאסור בעשרת ימי תשובה אסור כל השנה.
ואילו מצוה כוללת כמו מצות קדושים תהיו, שעניינו שיקדש עצמו במותר לו, בזה אין כל האישים שווין, ויש הפרש בין אם אדם ישתה מעט יין ויאכל מעט בשר, בין אם ישתה אדם יין וישתכר כלוט וכנח, וכן אם יזלול אדם הרבה בשר וישא הרבה נשים, כל אלו אם לא היה מצוה של קדושים תהיו יכול אדם להיות נבל ברשות התורה, וכן יש הבדל בין אדם בריא לחלש לגבי אכילת בשר ושתיית יין, וכן יש הבדל בין אדם גדול בתורה וחכמה שאסור לדבר דברים בטלים, לבין אדם פשוט, וכן יש הבדל בין עשרת ימי תשובה שיש להשתדל לאכול חולין בטהרה ולא לאכול פת פלטר, ואילו כל השנה חכמים היו זהירים לאכול חולין בטהרה וכן נזירים אכלו חולין בטהרה, וכמו שכתב המשך חכמה באיכה שכך אמר המלאך לאשת מנוח שלא תאכל כל טמא.
ו. וכן במצוות שבין אדם לחבירו מצוה מפורטת כמו לא תגנוב או מצות השבת אבידה, אין הבדל בין עני לעשיר ואין הבדל בין חכם גדול לאיש פשוט, אבל המצוה הכללית כמו "ועשית הישר והטוב" שזה בא לומר שיעשה אדם לפנים משורת הדין, כמו להחזיר אבידה לאחר יאוש שכופין לעשיר ואין כופין לעני, וכמו שפסק הרמ״א בחו״מ, וכן חסיד וירא שמים שהצילו מדליקה בשבת – אחר שבעל החפצים הפקירן כדי שיהיה מותר להצילן בשבת – מ״מ חסיד וירא שמים מחזירים, אלא שחסיד מחזיר בחנם וירא שמים יכול לבקש שישלמו לו שכר פעולתו, ואדם שאינו לא חסיד ולא ירא שמים אינו מחזיר כלל, וכן סבלים ששברו חבית גובה מהם דמי החבית, אבל רבה בר חנא פסק לרב שלא יקח מהם תשלום וכן כתב המ״מ סוף הלכות שכנים לגבי בר מצרא.
ז. וכן במצות לא לעשות מלאכה בשבת אין הפרש בין עשה מלאכה כל השבת או רק פעולה אחת, כמו שבירר צרור מאוכל שחייב חטאת. ואילו המצוה הכוללת והוא מצות תשבות ומנוחה בשבת, יש הפרש, שאם מכר דבר בשבת לא עבר אלא איסור דרבנן אבל הפותח חנותו בשבת כל היום עובר בעשה, וכן בעוד מצוות מצינו כך.
ונראה שכל מה שמצינו שהזכירה תורה דברים מסוימים לגנאי, כמו הסיפור של לוט ונח שגינתה תורה שתיית יין ושכרות, ממילא המשתכר עובר על מצות קדושים תהיו, וכן כל מה שהתורה הזכירה לשבח, כמו מדת ענוה ששבחה תורה למשה רבינו, יש ללמוד ג״כ שהמתגאה עובר במצות קדושים תהיו, וכן הכועס וכדומה שמצינו בתורה שאינה מדה טובה, אבל אינם איסורים מפורטים. ולכן יש אופנים שמותר להתגאות כמו שכתוב: "ויגבה לבו בדרכי ד'", או שלא כל אדם שוה באיסור זה, וכן כעס ושאר מדות.
ח. ולפי זה נראה לומר, מאחר שהתורה משבחת את ארץ ישראל וישיבה בה, וכן במצוות שהבונה בית ונוטע כרם בא״י חוזר מהמלחמה, לכן ישיבת ארץ ישראל מקיים מצות קדושים תהיו, ואין ספק שאם מי שדר בארץ ישראל כמי שיש לו אלוק, בודאי שהוא בכלל קדושים תהיו, ומי שאינו גר בארץ ישראל עובר על קדושים תהיו, אכן מאחר שאינו מצוה מפורטת, לכן אם יש רעב בארץ מותר לצאת לחו״ל, וגם כשאין פקוח נפש, וכן חלקו באיסור לצאת לחו״ל בין בן ארץ ישראל לבין מי שבא מחו״ל.
ט. ובזה מיושב ג״כ בנה בית ונטע כרם בא״י למה חוזר מעורכי המלחמה, וכן למה עבד יוצא לחרות כשברח לארץ ישראל. ובזה יש להבין מה שמצינו במשנה גיטין מא. מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד דברי ב״ה, ב״ש אומרים תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם, לישא שפחה אינו יכול לישא בת חורין אינו יכול ליבטל והלא לא נברא העולם אלא בשביל פריה ורביה שנאמר: "לא תוהו בראה לשבת יצרה", אלא כופין את רבו ועושה אותו בין חורין וכותב שטר על חצי דמיו וחזרו ב״ה להורות כב״ש ע״כ. ובתוס׳ ב״ב (יג א ד״ה שנאמר) כתבו: הא דלא מייתי קרא דפרו ורבו, ותירצו בשם ר״י שלכך לא נקט פרו ורבו שפטור מאותה מצוה כיון שהוא אנוס, וכדי שיתחייב לא כפינן לרבו לעשותו בן חורין וכו', ולכן נקט קרא דלא תוהו בראה משום שהיא מצוה רבה ומשום הכי כפינן, ולפני זה כתבו שם תוס׳ שלשבת יצרה נאמר גם על אשה, והקשו א״כ למה לא כפינן לאדון לשחרר חצי שפחה וחצי בת חורין שאינה מצווה על מצות פו״ר מ״מ בלשבת היא חייבת, ותירצו שלכן לא כופין לשחרר שאין ראיה שאחר השחרור תנשא משא״כ חצי עבד כשישתחרר כופין אותו לישא אשה.
י. ואם נצרף שני חלקי התוס׳ יוצא שאין כופים על תוהו בראה, אלא על מצות פו״ר, ואילו את האדון כופין שיאפשר לעבד לקיים מצות לא תוהו בראה, ואילו לקיים פו״ר אין כופין. וכך מצינו גם במצות ישוב ארץ ישראל שאין כופין לאדם לעלות לא״י, וגם אם בא בן חו״ל לארץ מותר לו לצאת, ואילו את האדון כופין לאפשר לעבד לקיים מצות ישוב ארץ ישראל, ובע״כ שכל שאינה מצוה מפורשת כמו ישוב ארץ ישראל ומצות לא תוהו בראה שלא נאמר בתורה אלא בנביא, וגם בנביא לא נאמר בלשון צווי אלא הנביא מגלה חשיבותו של פרו ורבו, ובזה כופין האדון כדי לאפשר לעבד לקיים.