מפי המרצה הנודע הרב ישראל גולדווסר
מדי פעם צריכים להתבונן בנס של הקיום החרדי בארץ הקודש. העובדה, שיהודי שומר מצוות יכול לשמור מצוות בארץ הקודש – אמורה להיות הדבר המצופה ביותר, אבל הוא לא מובן מאליו. הוא מגיע בגלגולים של השגחה פרטית, שנמשכים כבר 150 שנה. הסיפור מתחיל באימפריה העות'מאנית, האימפריה הטורקית ששולטת על מרחבי ענק. היו תקופות שונות, בהן יהודי העולם חיו תחתיה. אנשים לא מבינים, שהבעל שם טוב רצה לעלות לארץ מפודוליה, מעז'יבוז' היתה תחת שלטון טורקי, לפחות במשך חלק מהתקופות. כשאור החיים הקדוש מגיע ממרוקו לארץ ישראל, מרוקו היתה תחת שלטון טורקי. כל אלה עוברים ככה חצי עולם בלי דרכון, בלי מעבר גבול. הטורקים שלטו פה, ומתחילה להגיע לארץ עליה של גירוש ספרד ופורטוגל. מתחילים להגיע לכאן, ארץ ישראל מתמלאת מחדש ביהודים. וכיוון שהטורקים דתיים, דתיים מאוד, ממילא בתי הדין שלהם הם בתי דין של השריעה, הקאדי מנהל אותם על פי החוק המוסלמי. וזה חילול ה'קודש', שיהודי יבוא לדון לפני הקאדי, כמו להבדיל אלף אלפי הבדלות, כמו שלוקחים רב יהודי לשפוט ערבי – לא לענין. לא הייתה להם ברירה, והם חייבים להקים במקביל בית דין רבני, ואז הוחל המושג 'חכם באשי', הראשון לציון – רבנים מוכרים מטעם השלטון, כי יש כאן אזרחים יהודים, ויש להם מידי פעם התדיינויות בינם לבין עצמם. יש גם מדי פעם נושאים ציבוריים שצריך לקבוע בהם דרך. אי אפשר שהקאדי יעשה את זה, אז הרב יעשה את זה. הרב מקבל גושפנקא רשמית מהשלטונות. הם שלטו כאן 400 שנה. הם הסתלקו רק בעקבות מלחמת העולם הראשונה. במקומם מגיעים הבריטים. תוך תקופה קצרה, פחות משנתיים אחרי מלחמת העולם הראשונה, טורקיה הופכת למדינה חילונית. המהפכה של אטא-טורק מעקרת, מרחיקה, מוציאה מטורקיה את כל עניני הדת, היא הופכת להיות מדינה אזרחית. אם, חלילה, זה היה קורה שלוש שנים קודם לכן, כשהטורקים עדיין שולטים פה, הם בעצם היו מבטלים את משרת הרב הראשי, מייתרים את מוסד הרבנות. הקב"ה מנע זאת, ממש כמאמר הרמב"ם הידוע, על מבנה שעומד 400 שנה, כדי שיהיה חכם שלילה אחד יישן בצלו, ואחרי זה הארמון יפול ויתפרק.
400 שנה שומר הקב"ה על טורקיה כמדינה דתית, כדי שהיא תעניק לנו כאן שלטון דתי. הם מסתלקים. הבריטים מקבלים את השטח פה מחבר הלאומים ב'מנדט'. מנדט – זאת אומרת זכות אחזקה. זה לא שלהם, זה פקדון בידיהם עד שיראו מה עושים עם השטח הזה. כיון שזה רק פקדון, הבריטים לא יכולים לשנות דברים. קבלו בירושה 'חכם באשי', ממשיכים איתו הלאה.
מגיעה תקופה, שמתחילים לדבר על הקמת מדינת ישראל. יש כאן כבר טורקיה, בריטניה. יש כאן שלטון דתי. מה עושים?
אותם כופרים, אותה הנהגה ציונית חילונית, כל אותם שהיו מאוד מאוד רחוקים מדת, אנטי-דת, עוקרי דת, בן-גוריון וחבר מרעיו – הם מצדם היו מבטלים כל דבר שבקדושה, אבל מגיעים לכאן נציגים של האו"ם, וחייבים לפנות אליהם ולבקש שתהיה מדינה יהודית ליהודים בארץ ישראל. הערבים הרי צועקים נגד, הם רוצים את השטח הזה בשבילם. אם גם היהודים לא סגורים על עצמם, אם יהיה כאן בתוכנו ויכוחים, אם יהיו כאן כאלו שמצדדים בהקמת מדינה והחרדים יהיו נגד, אז האו"ם יגיד – טוב, בואו נמשוך את ידינו מהענין, הערבים רוצים את השטח, היהודים לא סגורים על עצמם, שיקחו אותה הערבים. בן-גוריון היה חייב הסכמה של החרדים, והחרדים לא הסכימו, עד שקבלו את מסמך הסטטוס-קוו המפורסם. יהיה מינימום של שבת, כשרות, אישות, חינוך, תהיה אפשרות ליהודי להתקיים בארץ. הם מקבלים את המסמך הזה.
להגיד שבן-גוריון כזה צדיק גדול, שבגלל שהוא חתם על המסמך הוא גם היה מבצע אותו? רחוק לומר. אבל מגיעה תקופה של ממש טרום הקמת המדינה, והיו כאן ועדות – ועדת לשון, ועדת שלטון, ועדת חוקה ועוד. באים לבן-גוריון ואומרים לו – מה נעשה עם הדת? בוא ננסה לגמד אותה כמה שיותר. ניקח את מסמך הסטטוס-קוו, נתלה אותו על הקיר. אמר להם בן-גוריון – תעזבו אותי. מכל הצדדים מתפתחת מלחמה. המצרים עומדים עם טנקים בגבול, הסורים עומדים לפלוש מצפון, העירקים שולחים תגבורת, מלבנון הולכים להכנס אלינו. תנו לי לגמור עם המלחמה, בינתיים מה שהיה הוא שיהיה. וה'מה שהיה הוא שיהיה' – קיים עד עצם היום הזה.
אם הטורקים היו חילונים בזמן שהם שולטים כאן…
אם הבריטים היו מקבלים את המקום בתור שלטון שלהם ועושים ככל העולה על רוחם…
אם לא היה צריך את האו"ם עם הסטטוס-קוו…
אם בעת הקמת המדינה, הם היו יותר פנויים בשביל להתעסק בעקירת הדת, כמו שאנחנו יודעים, לצערנו, שהיו כאלו שרצו…
חלילה לא היינו מכירים את מה שאנחנו מכירים כאן.
קמה מדינה, ומתנהלים כאן מאז ועד היום – מתנהלים יהודים שומרי מצוות, וגם, לצערנו, תינוקות שנשבו, שאינם שומרי מצוות.
בתווך היו גם כאלו שעשו ניסיון לגשר, קראו לזה המקף שבין הדתי ללאומי – הם מנסים להיות חלק מהמדינה, מכירים במוסדותיה, מעריכים אותה, ומנגד הם מנסים להמשיך לשמור מצוות.
שלוש הקבוצות הללו מתנהלות כאן כבר עשרות שנים, כבר מתקרבים לשמונים שנה.
ישנו הסיפור הזה, לצערנו, של עוקרי דת שעדיין שולטים בארץ הקודש.
לצדם, נמצאים פה יהודים שומרי מצוות. רבים מאוד נמצאים כאן הרבה לפני הקמת המדינה, ורוצים להלחם על כבשת הרש שלהם.
באמצע מי שמנסים לקרוץ לשני הצדדים, מנסים להמר על קו התפר, עם המקף, ומאבדים בהימור הזה הרבה הרבה מבניהם.
והציבור החרדי חרד על היהדות שלו, ולא מוכן לשיתוף הפעולה הזה, הוא לא יכול להתקרב לאותה מדינה חילונית.
נמצאים בארץ ישראל, רוצים להודות לה' על כך, אבל מצד שני – איך אפשר, איך אפשר לראות כבלע את הקודש ולשתוק.
זה הסיפור של הקמת מדינה המונהגת בפועל על ידי עוקרי תורה והנגררים אחריהם, המיצגים את רובו של העם. וכשמתחילים לדבר על העליה של עדות המזרח, מתעוררת תקוה, הם כולם שומרי מצוות, אז הנה – זה יהפוך את הדמוקרטיה, יחזור חזרה למה שהיה.
אבל במקום זאת, מגיע הסיפור של גזיזת הסימנים של הילדים התימנים, מסופר על הנערים התימנים שעשו 'הרחמן' נגד המדריכה שלהם של השומר הצעיר, שגזזה להם את הפאות. מי שניסח את 'הרחמן', אגב, זה הרב שלמה מחפוד שליט"א.
כל הקונפליקט הכואב הזה, המצב הזה של 'ורדו בכם שונאיכם' מכם ובכם, יהדות חרדית שנלחמת על חייה התורניים, בתווך מי שחושב שהוא יצליח לרקוד על שתי החתונות והולך ומאבד הרבה מהזהות הלאומית האותנטית שלו, והיהודי החילוני, שגם עליו אנחנו מאמינים שיבוא יום ונזכה לראות את התיקון השלם – 'והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם', וכל היהודים בארץ הקודש יתאחדו ב"אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו יחד במהרה לאורו".