בחלומי מהלך הייתי במדבר יהודה, והנה לקראתי איש הדור פנים, פאות עבותות מעטרות את לחייו, וכל חזותו אומרת איש מן העבר.
"מנין אתה, איש יהודי?" פניתי אליו בשאלה.
"מן המתים אני, חייתי בזמן בית שני ומצאתי את מותי בעת שכבשו הרומאים את העיר. לא ידעתי מדוע ואיך נפליתי לטובה מכל אחי והקיצני ה' קודם תחיית כולם. התוכל לספר לי, מה עלה בגורל ירושלים מאז אותה מלחמה עקובה מדם?"
"אם ארצה לספר לך את כל תלאותיה של עיר הקודש מאותו יום מר, יארכו הדברים מאד, אך זאת אומר לך, כי כיום שוחררה ירושלים, והיא ביד ישראל!".
"האמנם שוחררה ירושלים?! קח נא אותי אליה מהרה, אולי עוד אזכה לראות היום את התמיד של בין הערביים עולה על המזבח לרצון…".
"לאט לך, אדוני. אמנם ירושלים שוחררה, אך המקדש עודנו בשממונו. במקומו יש בית תיפלה של מוסלמים, ואין איש מישראל נכנס בו".
"הכיצד? הלא אמרת ששוחררה ירושלים, וכי המקדש לא נכבש, כל-כך גברה ידם של אותם המוסלמים שהזכרת?".
"הענין אינו פשוט. אמנם מבחינה מדינית מקום המקדש ביד ישראל, אך אין ישראל רוצים לעקור משם את בית תפלות המוסלמים מחשש לזעם אומות העולם על הפגיעה בחופש הפולחן המוסלמי".
"משטה אתה בי! בזמננו, כשהבית עמד על כנו, במשך מאות בשנים היו מצבים בהם נטבחו יהודים ברבבותיהם למען המקדש וקדשיו, ואתם נותנים את בית הדום רגלי אלוקינו למשיסה, מפני חשש של 'מה יאמרו הגויים'. אינני מאמין כי הדברים הם כאשר אמרת".
"ראה, זה לא רק החשש של מה יאמרו הגויים. למעשה כמו כיבוש המקדש תהיינה השלכות בטחוניות, מדיניות וכלכליות הרות גורל. הארץ גם מלאה מוסלמים לרבבות, וצעד כזה עשוי לגבות מחיר דמים של מאות ואולי אלפי הרוגים יהודים".
"וכי אין בית ה' אלוקינו שווה את זה? מה זה היה לך? האם בית ה' גרוע מכל חלק אחר בארץ, שנצטווינו לכבשו במלחמה? האם בית חשמונאי שיצאו למלחמה על המקדש לא אבדו על זה כמה וכמה נפשות? בדורות שלנו נטבחו אלפים ורבבות למען חרות המקדש, ואילו אתם – שהמקדש בידיכם – מפקירים אותו מפני חשש סכנת נפשות?!".
"מביא אתה לי ראיה מהמרד שלכם. אדרבה, ממקום שבאת, הלא ידוע שרבן יוחנן בן זכאי התנגד התנגדות נחרצת למרד הגדול, מפני שהוא היה כרוך בשפך דם יהודי…".
"הבלים וכזבים תדבר על מאור עינינו רבן יוחנן בן זכאי. רבינו התנגד למרד משום שבעין שכלו הטהור ראה, כי מצבו הרוחני והגשמי של עם ישראל נמצא בירידה, ה' בכעסו הסתיר את השגחתו מהם, וממילא המרד הוא חסר סיכוי ויביא לחורבן העם והמקדש כאחד. אבל על מצב כפי שאתה מתאר, שה' החזיר לנו את השלטון בירושלים, דבר שלא היה מימי בית חשמונאי, כשאנו שולטים וברצוננו ניתן להקים את המקדש, אלא שזה עלול להיות כרוך במלחמה בעלת סיכוי יותר מסביר עם מחיר ככל מלחמה – אתה מכיר מישהו שהתנגד לזה מעולם? תמה אני על מי שאי פעם בחייו קרא מקרא, אם יאמר כדברים האלו".
"אמור נא לי", הוסיף חברי החדש, "האמנם קבעו כך להלכה הסנהדרין, שאין לבנות את המקדש משום סכנת נפשות?".
"סנהדרין?! מצטער אני להודיעך, אך מוסד הסנהדרין אינו קיים כבר מאות בשנים".
"אין סנהדרין לישראל??? ועדת ה' היא כצאן אשר אין להם רועה??? מי מדריך ומנהיג את ישראל?".
"לא אלמן ישראל, עדיין יש חכמי תורה, אמנם מפוזרים ומפורדים, אך בכל זאת הם המדריכים והמנהיגים את ישראל, ועל-פיהם יהיה כל ריב וכל נגע".
"וחכמי התורה שהזכרת, מה דעתם בענין דחית בנין בית המקדש משום סכנת נפשות?".
"למען האמת, חכמי התורה לא מביעים את דעתם בכל הנוגע לעניינים מדיניים ופוליטיים. חכמי התורה מורים רק את אורחות החיים של היחידים".
"ואיך יהיה כדבר הזה? הסבר את עצמך!".
"הענין ארוך, זה כמאתיים שנה שהעם הולך ומתרחק מהתורה. השולטים כיום בישראל הם אנשים רחוקים מהתורה ומחכמיה, אשר דעת חכמי התורה לצערנו אינה מעניינת אותם כלל, ובהעדר משמעות להכרעות חכמי התורה בנושאים מדיניים, נמנעים גם הם מלהביע את דעותיהם בעניינים אלו".
"האמנם? מי הם אותם אנשי רשע השולטים בעם, מן הצדוקים הם?".
"ולואי היו אלו הצדוקים, אלו היו מחויבים לכל הפחות לתורה שבכתב. מדובר לצערי באנשים שאינם מחויבים לה' ולתורתו כלל, מתנהגים הם בכל על-פי תרבות המערב, תרבות יוון ורומא, ומטמאים את ירושלים בתועבותיה של רומא".
"איככה תאמר, אם כן, כי שוחררה ירושלים, הלירושלים הזאת צפינו, אם אליה יחלנו? לירושלים של חיי בליינות רומאיים, הלא לירושלים של המקדש, לירושלים עיר האלוקים צפינו, עליה נלחמנו, עליה חרפנו את נפשנו. והיא עודנה לשמה, וכבודה למרמס".
ואז נשתטח האיש ההדור מלוא קומתו ארצה, ויזעק בקול גדול –
"אהה אלוקי, למה הרגזתני להעלות אותי מקברי טרם זמני. למה זה מקבר יצאתי לראות עמל ואון, לראות את עיר קדשך כבושה בידי אויביך, אויבי תורתך ומקדשך". כה זעק בקול גדול ונורא. נרעדתי ונזדעזעתי ונרתעתי לאחורי. ואיקץ, והנה חלום.