בלוג

שלום עליכם

צירפתי מאמר משמעותי מאוד בעיני לעת זו. אם תמצאו לנכון אשמח שתפרסמו אותו בגיליון הקרוב בע"ה. בכוונה צירפתי מאמר מקוצר כדי שלא יהיה ארוך מידי. אם תרצו אוכל לשלוח גם את המאמר הארוך והרחב יותר.[1]

שאו ברכה

בשורות טובות

רועי אביחי

תיקון החרב והקשת

• האם עיקר המלחמה שלנו היא בכוח וגבורה, או שמא אין כוחנו אלא בפינו?
• האם "לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי" משמעו כפשוטו, או כדברי התרגום – 'בצלותי ובבעותי'?
• האם המשיח ילחם בנשק או 'בשבט פיו וברוח שפתיו'?
• האם ההתהדרות של צה"ל בכוחו ועוצם ידו נכונה או לא?
• האם יש הבדל בין השלב של משיח בן יוסף לשלב של משיח בן דוד בענין זה?

כולנו מכירים את המושגים 'משיח בן יוסף' ו'משיח בן דוד' כמייצגים את הגאולה בדרך הטבע – גאולה חומרית כקומה ראשונה, לעומת גאולה נסית – גאולה רוחנית כקומה שניה. חשוב לדעת, כי ישנו שלב של מעבר ביניהם. מעבר זה אינו רק דמות אחרת שתגיע, אלא תדר אחר של דיבור בינינו לה', תדר אחר של הנהגה. בעצם אנחנו צריכים לעבור גם כן תהליכים כדי להיות מוכשרים לשלב הבא. לכן, בשלב של המעבר בין קומה א' לקומה ב', קורה לעיתים, שה' מעביר אותנו תהליכים מטלטלים על-מנת להכשיר אותנו לאותו מעבר. אולם בסופו של דבר, צריך שיווצר חיבור נכון ביניהם, בבחינת חיבור משיח בן יוסף ומשיח בן דוד – "והיו לאחדים בידך". החיבור הזה מלמד את כולנו את הדיוק והאיזון הנכון.

בעיון זה אבקש להציע לראות את אחד ההבדלים המשמעותיים, מתוך שימת לב למהלך מדויק בפסוקי התנ"ך, מהלך הקושר את הבחינות השונות לשימוש בחרב ובקשת לעומת ביטחון בה' בלבד.

בדברים אלו יש קריאת כיוון אולי, בזהירות הנדרשת, לשאלה הגדולה: מה אפשר ללמוד ולקחת מליקוי המאורות הנורא והאיום שארע בטבח המזעזע בשמחת תורה, מאורע שלא ארע כמוהו מקום המדינה? מה ה' רוצה ללמד אותנו, להעביר אותנו, לדייק אותנו, לקדם אותנו?

◆ ◆ ◆

החרב והקשת בתור כלי מלחמה מופיעים בתורה בפעם הראשונה אצל הגויים: חרב – אצל עשיו-אדום: "על חרבך תחיה", "פן בחרב אצא לקראתך". קשת – אצל ישמעאל: "ויהי רובה קשת".

המילה 'חרב' נגזרת מלשון חורבן והרס. לכן לשון חרב קשורה גם לחרבה וחורב. החרב מביאה חורבן, מוות ויובש. גם חץ נגזר מלשון חצי, לחצות את השמים במעופו ולחצות את האויב או המטרה לחצי. כלי נשק המקצרים חיים, המבטאים אלימות וכוחניות, שייכים ביסודם לגויים. עשיו אכן שייך לחורבן ולהרס. זה מהותו. על חרבו הוא חי. עשיו שייך גם לנטילת גורלו בידיו, לגאווה ולגסות הרוח. הקשת שייכת לישמעאל, פרא האדם המצחק.

הפעם הראשונה בה מוזכרת חרב אצל מישהו מבני ישראל, היא אצל שמעון ולוי שלקחו 'איש חרבו' בהריגת שכם. אולם שם היה עירוב חזק של נטיות הפרא הגויות, ולכן יעקב קילל חרב זו: "ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה"[2].

המופע הבא של 'חרב וקשת' מוזכר בעם ישראל רק אצל יוסף. כאשר יוסף מוכתר לבכור ומקבל מאת אביו נחלה כפולה, יעקב מבשר לו: "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך, אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי". חז"ל פרשו, שיעקב חגר כלי זינו כנגד האמוריים שבאו להילחם נגדו וכבש את השטח. בעומק הדברים נראה לפרש, כי יעקב אומר ששם הוא "לקח מיד האמורי" את כוח החרב והקשת ו"גייר אותו", ואת הכוח הזה הוא נותן ליוסף. ועוד יש לשים לב, כי זוהי בעצם הנחלה שאותה כבש יעקב מתוך השימוש הלא-מתוקן של חרב שמעון ולוי. כעת הוא מוסר אותה לידי יוסף.

גם לאחר מכן, כשברך יעקב את בניו, יוסף הוא היחיד שמוזכרת אצלו קשת – "ותשב באיתן קשתו". אצל יהודה, לעומת זאת, כתוב "ידך בעורף אויבך" – ידו בלא כלי מלחמה [וכפי שניווכח גם בהמשך אצל דוד].

אכן, את השימוש בחרב אנו מוצאים שוב במאות השנים הבאות, בעיקר אצל בני יוסף –

אצל יהושע, מבניו של יוסף, במלחמת עמלק – "ויחלש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב"; במילת בני ישראל בכניסה לארץ ע"י יהושע ע"י "חרבות צורים"; והרבה מוזכר ביהושע, שאת כל המלכים והעמים הרגו "לפי חרב".

בספר שופטים – המילה 'חרב' מופיעה רק אצל אהוד שעשה לו חרב קטנה, ואצל גדעון – "חרב לה' ולגדעון". אהוד הוא מבנימין, בני רחל, הנקראים גם על שם יוסף (כמו שאמר שמעי מבנימין: "ירדתי היום ראשון לכל בית יוסף"), וגדעון הוא ממנשה.

יוצא איפוא, כי את החרב אנו מוצאים בקרב כל בחינות יוסף – אפרים, מנשה ובנימין.

גם בספר שמואל, מוצאים אנו תחילה את החרב רק אצל שאול, מבני בנימין. אזכור זה אף מופיע בהדגשה, שרק לשאול היה חרב ולכל העם לא היה: "ולא נמצא חרב וחנית.. ותימצא לשאול וליונתן בנו".

◆ ◆ ◆

לעומת התחלת מלכותם והנהגתם של בני יוסף, אנו רואים כי דוד בא לתחילת מלכותו בלי חרב וקשת כלל. הפרק המפורסם על מלחמת דוד וגלית, הוא לא רק סיפור של קרב גבורה הירואי, והוא לא בא רק להראות את גבורתו של דוד, אלא זהו סיפור המראה לנו את קו התפר, את ההנהגה השונה ממש במהותה. זהו פרק, שצריך להילמד בשימת לב מרובה:

הפסוקים מתארים, כי לשאול ועבדיו יש 'ציוד מלא', אבל רוח הלחימה וההליכה בשם ה' כבר חלשות אצלם. לוחמי שאול מדברים על מוטיבציה של פרסים, של עושר וחיתון עם בת המלך, והם רואים בחרוף גלית חרוף לאומי בלבד; הם כבולים בתוך הקונספט של צבא מול צבא, לאום מול לאום, מאבק שמוכרע על-ידי ציוד מלחמה, גודל ועוצמה; הם לא מתרוממים להגביה מבט, שהם צבא ה', שכוחם ברוחם ובשליחות הגדולה שהם מגלמים בעולם. דוד, שהגיע מהצאן, ממקום מנודה ומתבודד, שדבוק כל כולו בה' מכוח מסע התלאות שעבר וחישל את אמונתו החזקה ותלותו המוחלטת בבורא עולם, משמיע קול חדש ואחר. הוא בכלל לא מצליח להבין את הדיבור שלהם, על כבוד, כסף ומעמד, הוא לא מבין איך הם מפספסים את העיקר – "ומי הפלשתי הערל הזה כי חרף מערכות א-להים חיים".

כאשר שאול אומר לו, כי לא יוכל להילחם משום שהוא נער וגלית איש מלחמות מנעוריו, דוד מגיב: אני אמנם לא איש מלחמות מנעורי, אבל יש לי סייעתא דשמיא: הכיתי את הארי ואת הדב בידי. אני לוחם בשם ה', עושה מלחמה של ה', ולכן ה' יעזור לי. לכן לא מקרה הוא, שדוד מעולם 'לא ניסה' בכל הציוד הצבאי. יש קשר בין המקום האמוני הפשוט והתלוי בה' לבין הציוד הפשוט והלוחמה הפשוטה שלו באויב. נקודה זו מודגשת בפסוקים רבים בפרק.

אמנם דוד משתמש בקלע, דוגמת הקשת, אבל זהו כלי רועים פרימיטיבי. בסיום המערכה הוא גם משתמש בחרב, אבל זוהי חרבו של גלית עצמו. הוא בעצם סרב להשתמש באמצעי לחימה כבדים ומלאים כח ורושם משלו. בסוף הוא משתמש בכלי הנשק, אבל הוא לא תלוי בהם!

ומה קורה מיד בהמשך? יהונתן רואה את זה, וזה בדיוק מה שהיה חסר לו אצל אביו. הוא מתקשר באהבה עזה בדוד. ואז כתוב: "ויתפשט יהונתן.. ועד חרבו ועד קשתו ועד חגורו". מדהים. המדים וכלי הנשק של שאול לא התאימו לדוד. של יהונתן כנראה שכן..

מסתבר, כי לאחר מכן דוד אכן השתמש בכלי הנשק בתור מפקד בצבא שאול, אולם הם לא נזכרים בשמם, כנראה משום שבבחינתם הם היו שייכים עדיין לשאול. אולם שאול כבר 'מאבד את זה', והוא אף מתחיל להשתמש בחניתו נגד דוד.

הפעם הבאה שבה אנו מוצאים אזכור של קשת וחרב, היא בפרידה של דוד מבית שאול, לאחר שבית שאול מאבד את רוחו ואת הצידוק למלכותו. כאשר דוד נפרד מיהונתן, הפרידה נעשתה בליווי חצים של קשת: "הלא החצי ממך והלאה". ובדרך המנוסה לקח דוד את חרבו של גלית מהמשכן בנוב: "ויאמר דוד אין כמוה, תננה לי". דוד בעצם יורש את כח החרב והקשת מבית שאול, לוקח את כוחו של יוסף ומעביר אותו ליהודה. יהודה, שהתברך ב"ידך בעורף אויבך", מקבל כעת את החרב של גלית ואת הקשת של יהונתן.

בדברי הימים אף מופיע, כי בשלב הבריחות של דוד מפני שאול, הצטרפו אליו מאחי שאול מבנימין, עם חצים וקשתות: "ואלה הבאים אל דוד לציקלג עודו עצור מפני שאול.. באבנים ובחצים בקשת מאחי שאול מבנימין".

לאחר מכן אנו מוצאים שוב את הקשת והחרב – במיתת שאול! [חוץ ממופע אחד אצל נבל, ולא במקרה. נתיחס לזה בהמשך]: "ותכבד המלחמה אל שאול וימצאוהו המורים אנשים בקשת ויחל מאוד מהמורים.. ויקח שאול את החרב ויפול עליה". גם בהספד של דוד על שאול ויהונתן, תופסים החרב והקשת מקום מרכזי: "על שאול ועל יהונתן בנו ועל עם ה' ועל בית ישראל כי נפלו בחרב". "ויקונן דוד את הקינה הזאת.. ללמד בני יהודה קשת.. קשת יהונתן לא נשוג אחור וחרב שאול לא תשוב ריקם".

ראינו עד כה, כי אזכור החרב והקשת בתנ"ך מדויק מאוד. תופעה זו מעידה על כך, כי טמון כאן יסוד גדול וחשוב, אשר בהכרח בא ללמד אותנו משהו.

 ◆ ◆ ◆

יוסף שייך לעניין הלוחמה והאקטיביות. הוא משול לשור, המשדד את האדמה. יוסף קונה דברים בכחו, כוח גברא, באתערותא דלתתא, בסוד 'עשה והצליח', "כל אשר הוא עושה – ה' מצליח בידו". לכן נראה, כי ההדגשה של יעקב במלים "אשר לקחתי.. בחרבי ובקשתי" היא הדגשה על כך שזה שלי, הקזתי דם על זה. כזו נחלה מתאימה ליוסף. אכן מופיע במדרשים, כי יוסף הוא שטנו של עשיו, הוא הכוח העומד לנגדו ויכול לנצחו. לכן יוסף מקדם תהליכים וכובש את הארץ, וכך גם משיח בן יוסף. אולם דווקא משום כך, הסכנה של כח יוסף היא ליפול במחשבת "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". וכך אכן ארע למלכות אפרים וכן לירבעם, שלא ויתר על 'מי בראש'. ולכן שאול מאבד את מלכותו.

נראה, כי סוד זה רמוז בתהלים: "בני אפרים נושקי רומי קשת הפכו ביום קרב. לא שמרו ברית א-להים ובתורתו מאנו ללכת. וישכחו עלילותיו ונפלאותיו אשר הראם".  

יהודה, לעומת זאת, ניחון בתכונת ההמתנה והנפעלות מהארץ. הוא משול לאריה היודע להמתין, הוא יודע להודות בטעות ולהודות במוגבלותו. יוסף שייך לבית יציב, דוד שייך לסוכה נופלת. אולם לאחר שהחרב והקשת כבר אינם משמשים כראוי אצל בית יוסף, דוד צריך לקבל אותם. כך דוד כולל בתוכו גם את כוחו של יוסף, אלא שדווקא מכיון שהתחיל מנקודת הביטול – על–כן הוא מצליח להשתמש בהם באופן הנכון. 

לכן, אחרי שדוד מקבל את המלוכה ולוחם מלחמות רבות ושופך דמים רבים, הוא מדגיש כל הזמן לעצמו ולחייליו, כי הוא אינו בוטח כלל בחרבו ובקשתו, אלא אך ורק בישועת ה', וכי כל המלחמות הן למען ה'. ספר תהלים מלא פסוקים כאלו, כמו: "כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני", "בא-להים נעשה חיל והוא יבוס צרינו", "אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' א-להינו נזכיר".

בצורה המתוקנת, גם בני יוסף זוכרים את היסוד הגדול הזה. כך היה אצל יוסף עצמו, כך אצל יהושע, וכך אצל גדעון. אולי לכן גם תרגם אונקלוס "בחרבי ובקשתי – בצלותי ובבעותי", וכן אמרו במדרש[3]. זאת, כי אמנם אין מקרא יוצא מידי פשוטו, אבל הכח הרוחני שאיפשר את המלחמה הוא רק התפילה והבקשה. מכל מקום, עדיין הסכנה אצל יוסף ל'כוחי ועוצם ידי' ו'ידי הושיעה לי' היא סכנה גדולה בהרבה. לכן צריך בכל עת להזהיר מפניה, לכן צריך לברור חיילים ולמעטם, ולכן צריך לנסות מאוד את שאול, והוא לא עמד בניסיון הזה, כי סמך על הכח הצבאי, ופחד שינוצח אם ימשיך לחכות לנביא.

ואכן, המקורות אמנם עומדים על כך שיוסף הוא שטנו של עשיו ובידו הכוח להילחם נגדו, אולם מציינים שבאחרית הימים, תתנהל המלחמה באדום גם על-ידי יהודה: "ויהי לי שור וחמור. אין לי לירא ממך, שהרי נולד יוסף שנקרא שור.. וחמור זה משיח בן דוד.. גם יהודה שטנו של עשו, שנאמר 'ואריה כבקר יאכל תבן'. פירוש: אריה שהוא יהודה, שנאמר גור אריה יהודה, כבקר זה יוסף, יאכל תבן כלומר.. שידין עשו שהוא תבן, שנאמר ובית עשו לקש" (תנחומא וישלח א).

◆ ◆ ◆

נראה, כי גם בשלבי הגאולה שאנו בתוכם, בא לידי ביטוי מהלך זה:

בגלות לא היה כלל על מי להישען, אולם בשלבי אתחלתא דגאולה מנצנצת לה מחשבה מוטעית, ולפיה יש על מי להשען במקום על ה', ולכאורה מחשבה זו גם מוכיחה את עצמה בשטח. ובאמת, אכן נצרך השלב הזה על-מנת להחזיר לעם ישראל את כח האקטיביות, היציבות והשותפות שלנו. שלב זה בונה את הקומה הראשונה של הגשמיות, של השותפות, של היכולת לאחוז בחרב ובקשת. אולם קומה זו כשהיא עומדת לבדה מובילה לסכנה. לכן, כדי לעבור מבחינת יוסף לבחינת דוד, מוכרח כנראה לבוא  השלב של "אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים", כדברי המשנה על תקופה זו. כנראה חייבים לעבור שלב מטלטל, שבו נתמלא בכוח דוד, שאין לו על מי להישען, כמו "סוכת דוד הנופלת". אולם בסופו של תהליך, יקבל דוד את כחו של יוסף, ויצליח לפעול בו בצורה מתוקנת. בגאולה יש שילוב מדויק, שבו מתוך ה"אין לנו על מי להישען" נהפוך לשותפים של ה'.

אכן, פסוקים רבים יש בתנ"ך אודות המלחמה העולמית הגדולה והאחרונה, הקרויה גם 'מלחמת גוג ומגוג'. במלחמה זו יפעל בתחילה רק ה' לבדו, כמו שמופיע בכמה מקומות בתורה ובנביאים: "ראו עתה כי אני אני הוא.. אשיב נקם לצרי.. אשכיר חצי מדם וחרבי תאכל בשר.. כי דם עבדיו יקום" (האזינו), "וקראתי עליו חרב נאם ה'.. ונשפטתי אתו בדבר ובדם וגשם שוטף ואבני אלגביש.. והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי.. וידעו כי אני ה'" (יחזקאל), "קשת ישבר וקצץ חנית.. הרפו ודעו כי אנכי א-להים", "נודע ביהודה א-להים.. שמה שבר רשפי קשת מגן וחרב ומלחמה" (תהלים), "והושעתים בה' א-להיהם, ולא אושיעם בקשת ובחרב ובמלחמה בסוסים ובפרשים" (זכריה).

אולם בהמשך, מתוך תחושת אפסותנו, ומתוך הראיה המוחשית שרק ה' יכול להושיענו, נקבל בחזרה את כח החרב והקשת ונהיה שותפים עם ה' בביעור הרשעה מן העולם: "ביום ההוא אכה כל סוס בתמהון ורכבו בשגעון ועל בית יהודה אפקח את עיני.. ואמרו אלופי יהודה בלבם אמצה לי יושבי ירושלים בה' צב–אות א–להיהם" (זכריה). אז ורק אז, גם מנהיגי ישראל יבינו, כי הכח של עם ישראל וירושלים נובע רק מכחו של ה', שבחר בהם לצבאותיו, והוא הלוחם את מלחמתם, ולא בכוחי ועוצם ידי תלויה הישועה. ומתוך ההבנה הזו, יאפשר להם ה' להשתתף במלחמה: "ביום ההוא אשים את אלופי יהודה ככיור אש בעצים וכלפיד אש בעמיר ואכלו על ימין ועל שמאל את כל העמים סביב" (שם). מנהיגי ישראל ינצחו בקלות וישרפו [כיור=כירה של אש] ויהרגו את כל הקמים עליהם. ועוד מתאר הנביא זכריה, כי כאשר יגיע המשיח בסוף – "עני ורוכב על חמור", אזי "והכרתי רכב מאפרים וסוס מירושלים ונכרתה קשת מלחמה", אולם יהיה שם שילוב בין מלחמת ה' למלחמת יהודה: "כי דרכתי לי יהודה קשת מלאתי אפרים ועוררתי בניך ציון.. ושמתיך כחרב גיבור. וה' עליה יראה ויצא כברק חצו.. בשופר יתקע והלך בסערות תימן. ה' צב-אות יגן עליהם". וכן מלמדנו המזמור בסוף תהלים, המתאר כי לעתיד לבוא "יעלזו חסידים בכבוד.. רוממות א-ל בגרונם וחרב פיפיות בידם, לעשות נקמה בגויים תוכחות בלאומים".

◆ ◆ ◆

המקורות מלמדים על כך, שככל הנראה אנו עומדים כעת רק בשלבים הראשונים של טלטלות אלו. ככל שכל אחד מאתנו וכלל עם ישראל יפנימו כראוי, כי באמת אין לנו על מי להשען אלא רק על אבינו שבשמים, ככל שימאסו במלכות הזלה, כך יהי רצון שנזכה במהרה לכל סיומי נבואות הנחמה!

---

[1] את המאמר הארוך אפשר לקבל מהמערכת, בשליחת בקשה לדוא"ל DOAR@KEDUSHASTZION.ORG

[2] הערת המערכת – יודגש, כי יעקב אבינו קלל את 'אפם' של שמעון ולוי, אך ביחס למעשה עצמו, לא טען כי יש בו פגם מוסרי כלשהו, אלא שחשש מתגובת יושבי הארץ, בעוד שמעון ולוי טוענים, כי לא ניתן להבליג על החרפה. בסופו של דבר, דווקא מעשה זה הטיל את חתתו על יושבי הארץ כמבואר בהמשך הפסוקים, והרוצה יעיין בדברי המפרשים הרבים על הפסוקים בפרשת וישלח (בראשית לד) ועל הרמב"ם בהלכות מלכים ומלחמות פרק ט הלכה יד, אשר פסק להלכה כי בני שכם נתחייבו מיתה.

[3] רש"י (על-פי דפוס ראשון) פירש "היא חכמתי ותפילתי". בגמרא בבבא בתרא קכג. מובא – "חרבי – זו תפילה, קשתי – זו בקשה". ובבראשית רבה צז ו מובא – "במצוות ומעשים טובים". הצד השווה לכולם, שהלכו בדרך הדרש, ולפיה הבי"ת של 'בחרבי ובקשתי' משמעה בזכות חרבי וקשתי. על דרך הפשט, הבי"ת מתארת את אופן הלקיחה – באמצעות החרב והקשת.