לכבוד מערכת עלון 'קדושת ציון', העושה גדולות ונפלאות בפרסום קדושת ארץ ישראל, וקץ הגלות אצל אחינו בני ישראל, השלום והברכה.
יישר כח באופן כללי על העלון המרתק, ובפרט על המדור הקבוע של איש ידיעת הארץ, הרב מאיר גולדמינץ, שמדי חודש מפתיע אותנו עם חידושים מרתקים, על תולדות ארץ הקודש, והדברים נפלאים ביותר.
במאמרו האחרון, 'עזה כמות אהבה', בעלון מס' 75, לצד מאמר נרחב ומקיף על ההיסטוריה של העיר עזה, הובאו אי-אלה דיוקים קלים, ורצוני לתקן הדברים לטובת קהל הקוראים תאב הידע.
בכתבה נאמר ש"המסגד הגדול של העיר עזה נבנה במקום בו שכן בית הכנסת של העיר", והדבר אינו מוכרח.
נכון הדבר, שהמסגד הגדול נבנה בידי אבני בניה ששמשו קודם לכן כבית כנסת עתיק (שחלקם נמכרו לשליט המצרי אִבּראהים פאשא, שבנה מהם בשנת תקצ"ה (1835) את אחת ממצודות אשקלון), אולם אין כל ראיה שהמסגד נבנה על שרידי בית כנסת, ואומנם ברור שבמקום היה בית כנסת, אולם לא יודעים היכן הוא היה.
עוד נאמר בכתבה על העמוד 'חנניה בן יעקב' מהמסגד הגדול:
"במשך שנים רבות היה באחד העמודים חיטוב של שופר, אתרוג, מנורה, והקדשה בשם 'חנניה בן יעקב'. ממצאים אלו היו גלויים לכל מבקר במקום, ונשמרו מהתקופה הרומית ועד ימינו ממש. רק תחת שלטון ממשלת ישראל השחיתו הערבים את הכתובות בעברית והסממנים היהודים".
בהערה נכתב: "הפעם האחרונה שבה יהודים ראו את העיטורים הללו היתה בשנת תשל"ח".
ובכן, אין המדובר על תשל"ח, אלא האיורים על גבי העמוד נהרסו בידי ערביי עזה לא לפני שנת תשמ"ז, ורק לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה, ועד אז יהודים ראו אותם, אחד מהם ידידי ראש המחלקה לעניינים ערביים בממשל הישראלי ברצועת עזה אלוף משנה דוד חכם, שסיפר לי כדברים הללו: "אני זוכר שהמנורה הייתה ממוקמת בעמוד שהיה במפלס היותר קרקעי של המסגד, ובכל פעם שהגעתי לשם, ירדתי למפלס התחתון כדי לחזות בה".
עוד נכתב בכתבה: "בנוסף היתה [ואולי עדיין קיימת] רצפת פסיפס במקום עם ציור של דמות המנגנת בנבל, וחיות מקשיבות לניגון. ליד הדמות נכתב השם 'דויד".
פסיפס 'דויד המלך' האמור, לא נמצא בעזה, ובשנות ה-90, הוא הועבר להתיישבות נצרים הסמוכה, ובשלב מאוחר יותר הועבר למוזיאון רוקפלר בירושלים. הרוצה לראות שחזור שלו, יבקר במוזאון גוש קטיף בירושלים ליד 'מחנה יהודה', הפתוח בכל יום.
עוד יש לציין, שהעמוד מהמסגד הגדול ורצפת הפסיפס אינם ממוקמים במקום אחד, אלא בשני מקומות שונים.
רצפת הפסיפס היתה בבית הכנסת העתיק 'עזה ים', הנמצא במרחק 3 קילומטר מהמסגד הגדול בו היה העמוד של 'חנניה', (שנמצא בסמיכות לשכונה היהודית העתיקה 'חראת על יהוד'). ב'עזה ים' פעל בית כנסת עתיק יומין, מתקופת האמוראים, ובו הייתה רצפת הפסיפס.
בית כנסת זה היה הגדול ביותר בארץ ישראל בתקופת חז"ל, אף יותר מבתי הכנסת בטבריה, בה התגורר ריכוז גדול של רבותינו תנאים ואמוראים.
בברכה, ושוב תודה גדולה ומכופלת על העלון המרתק, ועל מאמריו של הרב גולדמינץ.
ישראל שפירא – חונה כאן במודיעין עילית
הרב מאיר גולדמינץ:
ישר כח לישראל שפירא המעמיד דברים על דיוקם. ישראל שפירא הוא היסטוריון רשמי, וידיו לו במאמרים בבמות שונות. זכה להיות בעל ידע נרחב בתולדות ישראל, וטוב שהוא מוסיף מהערותיו המחכימות. וכך יחד, הקוראים מקבלים תוספת הידור למאמרים שלי.