בית המדרש (79) – [על התקופה] פִּשְּׁרָהּ של נחמה

שבעא דנחמתא ותרתי דתיובתא – 

"נחמו נחמו עמי יאמר א-להיכם – דברו על לב ירושלים וקראו אליה כי מלאה צבאה כי נרצה עוונה כי לקחה מיד ה' כפלים * בכל חטאותיה" (ישעיה מ ב).

כל מי שקורא את דברי הנחמות בשימת לב ואוזן קשבת – רואה שהנחמות אינן מיועדות רק לזמן החשכה והגלות, אלא גם בזמן שמתחילים לראות אור ושמחה צריך לקרוא ולשכנע ולהסביר לירושלים על גאולתה ונחמתה, ולשמח ולנחם אותה. הנחמות [ברובן, בשונה מהנבואות בירמיה פרקים ל-לב] אינן מדברות בלשון עתיד כהבטחה לעתיד, אלא בלשון הווה, על מצב בו כבר רואים את תהליך הגאולה, כמו כאן – 'כי מלאה צבאה', וכן 'כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם' – בעתיד.

ויש להבין את פשר הדברים – אם עדיין רע, איך נאמר שכבר טוב, ואם כבר טוב – מה צריך לנחם?

אכן, כמו הרבה מדברי הנביאים, לא היה אפשר להבין אותם לאשורם עד שאנו רואים את התקיימות דבר ה' בעינינו. וגם כאן השאלה כלל אינה שאלה, אלא הדברים משקפים את המצב הקיים לעינינו – הנבואות בהתגשמותן, אבל עדיין קשה לנו – בעיקר בציבור שלנו – לשמוח. והנביא בדבר ה' צריך לקרוא לנו – והוא קורא לנו לשכנע אחרים עמנו – לשמוח ולהתנחם.

מה הסיבה לכך שקשה לראות בטוב ולהתנחם? זה לא לחינם, ולא מגיע מרוע לב, אלא משום שכל מי שלומד את התורה, הנביאים והכתובים, רואה דבר אחד ברור שנלמד מבראשית עד וזאת הברכה ומספר יהושע ועד מלאכי ומספר תהלים עד לדברי הימים. המסר הוא ברור וחד, ואי אפשר לטעות בזה חוץ ממי שתאוותיו סמאו את עיניו – הקב"ה רוצה מאד מאד להטיב לנו – לפרט ולכלל, כיחידים ובציבור – ולשם כך הוא נותן לנו חוקים ומשפטים צדיקים, ושתי דרכים לפנינו בתנאי כפול וללא שום בררה אחרת – 'הלא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ' ליחיד, ולכלל – "אם בחוקותי תלכו… ונתתי גשמיכם בעתם… ואם בחוקותי תמאסו… ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם". "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב – את המות ואת הרע". "אם תאבו ושמעתם – טוב הארץ תאכלו, ואם תמאנו ומריתם – חרב תאכלו". 

אכן אין ספק, שרואים אנו בתורת ה', שלעם ישראל ככלל – מקום ההטבה והעמידה לפני ה' באור פניו הוא בארץ ישראל. וההפך ח"ו הוא בחו"ל.

לכן הצפיה תמיד בכל הדורות הייתה – ובצדק רב – שהשיבה לארץ ישראל תתרחש כשעמך כולם צדיקים – ובאמת כך התחילה השיבה לארץ ישראל ע"י גדולי תלמידי הגר"א והבעש"ט. אך אח"כ, הכל השתנה והגיעו לכאן פורקי עול ומחטיאי הרבים, ועם ישראל בכללות במצב גרוע מאד, ולא כמו שהיו בטוחים שיהיה, והדברים ידועים. אי אפשר להאריך כאן במקורות בנביאים ובחז"ל, ואדרבה – ישנם מקורות רבים שרואים איך שהתהליך הזה צפוי מראש, אך התפיסה הפשוטה והתמימה אינה כך, ולכן קשה לראות בטוב שכבר יש, כי אנו יודעים את האמת, שממעשי הרשעים לא יוצאים דברים טובים, רק להפך – כל החורבנות נגרמו מכך. ובקיצור – קשה לנו להאמין שאנו רצויים לפני ה', ואיך יתכן שה' רוצה להטיב לנו ולתת לנו את ארץ ישראל? וזו באמת מחשבה אמיתית ונוקבת, שצריכה להעסיק כל מי שלומד חומש.

לכן בא הנביא ואומר בשם ה' – "דברו על לב ירושלים וקראו אליה – כי מלאה צבאה, כי נרצה עונה" – קראו לירושלים, הראו וספרו לה שמלאה צבאה – את מלאה והומה אנשים. שימי לב ותתנחמי – כי נרצה עונה – ואם את שואלת הכיצד? היתכן שנרצה עונה? על כך משיב הנביא – "כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאותיה". אמנם אם תסתכלי על בניך שחיים כאן עכשיו – הרבה מהם רשעים ואינם זכאים, אך עם ישראל בכללותו לקה בצרות ועונשי הגלות כל כך הרבה וכבר ריצה על כל עוונתיו שהיו. מעכשיו, אומר הקב"ה – אני פותח להם חשבון חדש, וכעם חדש – 'עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו' – מעכשיו יש לעם העבודה שלו והשכר והעונש שלו.

על כך אומר ירמיה הנביא (לא כו-כז) – "הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאֻם-ה' וְזָרַעְתִּי, אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת-בֵּית יְהוּדָה, זֶרַע אָדָם, וְזֶרַע בְּהֵמָה. [הטובים והסכלים שבהם אזרעם כולם להיות זרע שלי, ות"י כבהמה שאין עונותיה נפקדים עליה – רש"י] וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׁקַדְתִּי עֲלֵיהֶם, לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וְלַהֲרֹס וּלְהַאֲבִיד וּלְהָרֵעַ, כֵּן אֶשְׁקֹד עֲלֵיהֶם לִבְנוֹת וְלִנְטֹעַ, נְאֻם-ה'. בַּיָּמִים הָהֵם לֹא-יֹאמְרוּ עוֹד, אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר; וְשִׁנֵּי בָנִים, תִּקְהֶינָה. כִּי אִם-אִישׁ בַּעֲוֺנוֹ, יָמוּת. כָּל-הָאָדָם הָאֹכֵל הַבֹּסֶר, תִּקְהֶינָה שִׁנָּיו".

פירוש הדברים – עם ישראל בגלות אינו נושא רק את עונותיו הוא, אלא את עונותיו ועוון אבותיו – כי ה' ברחמיו אינו מעניש מיד כאשר רק דור אחד מקלקל מעשיו, וכפי שאנו יודעים מכל קורות עם ישראל, ודברי התורה והנביאים מלאים בזה. ואם העם בכללותו כבר ריצה את עונשו, והקב"ה ברחמיו מעתה אינו פוקד את עונות הדורות הקודמים, כבר זכאים בני הדור להכנס לארץ ישראל כהתחלה חדשה.

ואמנם אין ספק, כי האוכל הבוסר תקהינה שניו – ושלטון מפרי הברית והעם שצועד בעקבותיהם – הם מקלקלים לכל העם כולו, והחטאים והחוטאים שגם אנו עצמנו איננו נקיים מהם – הם הסכנה הגדולה ביותר לעם ישראל כולו, הם הם שנותנים כח לשונאינו לחבל ולהרוג, והם הם שמעכבים את עיקר הגאולה שאנו עדיין מחכים לראותה במהרה בימינו – כתפלתנו:

"ובכן תן כבוד ה' לעמך תהלה ליראיך… וצמיחת קרן לדוד עבדך… ותמלוך אתה ה' לבדך על כל מעשיך בהר ציון משכן כבודך ובירושלים עיר קדשך". ומייחלים אנו להתגשמות נבואת יחזקאל במלואה:

"ולקחתי אתכם מן הגויים וקבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם, וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טמאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם".

הבה ונטהר ונשוב אל ה' – אנו עצמנו – ונזכור גם שהעם כולו צריך ויכול לשוב אל ה' – ונקח אחריות על עם ישראל וכקבלתנו בערבות מואב להיות ערבים איש באחיו – 

וכך נראה כולנו בהתקיימות כל הנבואות בשלמות – במהרה בימינו אמן.

בברכה,

א.ו., ירושלים

* נ.ב. בפירוש 'כפלים' – יעוין ברש"י בדרך א' שהוא כפשוטו. ונראה לבאר, שהכונה כמבואר בגמ' ברכות, שישנם יסורים של אהבה – והיינו שיסורים לא רק מנקים מעונות, אלא כאשר העונות כבר התנקו, היסורים גם מרצים וגורמים להתקרב לקב"ה [ויעוין בספרי ואתחנן – כשם שנכרתה ברית לארץ ישראל, כך נכרתה ברית ליסורים – ונראה שזה המכוון, שכשם שארץ ישראל מחברת בין עם ישראל לה' בזמן רצון, כך היסורים הם המחברים בין עם ישראל לה' בזמן כעס ופורענות]. וע"כ יתכן, והקב"ה חישב את היסורים שעם ישראל קיבל והם הועילו לא רק להתנקות מהעונות, אלא גם להתרצות לפניו, וכעין קרבן עולה שבא לרצות אחר החטאת. וידועים דברי' המדרש (הביאו תוס' במנחות קח), שמיכאל עומד ומקריב בביהמ"ק של מעלה את נפשות הצדיקים, וביחזקאל כתיב 'בריח ניחוח ארצה אתכם בהוציאי אתכם מן העמים וקבצתי אתכם מן הארצות' – י"ל שאילו זכינו היה זה בקורבנות ממש, ובעוונותינו זה התקיים בנפשות הצדיקים בשואה הנוראה, שבה עלו [כפשוטו ממש] לריח ניחוח צדיקים וחסידים רבים.

כתיבת תגובה