הערת המערכת:
מתוך מכתב למערכת שהתפרסם בגליון 73 עמוד 31, על תפילה בשער הכותנה –
יש דרשה מפורסמת של הגה"ק מצאנז זצ"ל ביום א' דסליחות תשכ"ז, לקראת שנת תשכ"ח, שזה היה אחרי כיבוש ירושלים העתיקה, שבוכה בבכיות נוראיות ע"ז שהקב"ה נותן לנו לעמוד בחוץ ולא מכניס אותנו. מומלץ לכל אחד לשמוע דרשה זו.
ובכן, אחד מפעילי האגודה, שבצעירותו למד בישיבה של חסידות צאנז, שם היו משמיעים את דברי הרבי זצוק"ל כל שנה בתשעה באב, העביר לנו את תוכן הדברים. לתועלת הקוראים אנו מביאים כאן את הדברים, מתורגמים מיידיש:
"בן מלך, שחטא, 'ומפני חטאינו גלינו מארצנו', גרשו אותו מחצר המלכות, הוציאו אותו מהעיר הגדולה, מפלטרין של מלך, זרקו אותו מעיר המלוכה, גרשו אותו: לך החוצה! הסתלק מכאן! תצא מכאן לחלוטין! מכל המדינה גרשו אותו, הגלו אותו אל המדבר, גרשו אותו לשם. הוא יושב שם, והוא נזכר, מה טוב היה לי כשהייתי בבית אבי, כאשר כל המלכים, כל השרים, יראו ממני, הייתי הולך אל אבי, ראיתי את אבי תמיד, מתי שרציתי נכנסתי, הייתי נכנס [עייל] בלא בר (ראה סוכה מה:, סנהדרין צז:), ועכשיו זרקו אותי, אני מסתובב בין נחשים ועקרבים, אני מסתובב במדבר שמם שהנחשים מצויים שם. מוכה וחבול, חושך ואפלה, [וכך] הוא בוכה ומילל, בוכה ומילל, בוכה ומילל, יומם ולילה הוא בוכה, עוד שנה ועוד שנה. והוא כותב תמיד מכתבים ומבקש, וגם שולח שלוחים, שעוד נותרו לו כמה ידידים טובים שהולכים להשתדל לטובתו, הלא אבא אתה, מדוע אין לך רחמנות? מדוע אינך מרחם על בנך השבור? איך אתה, אבא, יכול לראות איך שהוא שוכב שם, נעבעך, בחשכות כזאת?
פתאום נתעוררו רחמי האב, והוא רואה שאם עוד ישאיר אותו שם הרבה זמן, כבר לא יחזיר אותו הביתה בחיים, הוא כבר לא יוכל לבוא הביתה, הוא רואה שכבר לא יכול לסבול, כבר היה די, והאב מרחם עליו, והוא מחליט שכבר מותר לו, הוא יכול כבר [לבוא], הוא מרשה לו להכנס אל המדינה, שיחזור אל עיר המלוכה. ויש לו שם איזה חורבה מן הצד [במקום צדדי], בסמוך לטרקלין שלו, עומדת לו שם איזו חורבה ישנה ושוממה, ושבורה, והוא עומד לו, עד שם רשאי הוא ללכת, לשם ילך, ושם ישב, הוא מעמיד שומרים שלא יתקרב הלאה, את האב לא יראה, בבית המלכות הוא לא יכנס, אף אחד לא יכול להגיע אליו, שם ישכב לו, שם בתוך החורבה. הוא רץ ומגיע אל החורבה, [ומתחיל לצעוק:] התדע אבא, עכשיו עוד יותר גרוע לי ממה שהיה, אבא – יותר גרוע [קשה] לי! אבא, אני כבר לא יכול לסבול [להחזיק מעמד]! אני עומד בסמוך אליך, אבא, ואתה לא נותן לי להכנס, למה לי חיים, אבא, אבא עוד יותר הרעות לי, אבא יותר גרוע [וקשה] לי! וכי היכן אני, וכי יכול אני להיות בלי אבא, וכי יכול אני לחיות כך טאטע זיסער? שאני אעמוד בסמוך אליך, אבל רק סמוך, ואני הרי בן מלך, טאטע זיסער, ולכולם אתה מרשה להכנס, רק לי לא.
ובאים לשם אנשים ורואים איך שהוא שוכב על הארץ, ובוכה ומכה ראשו בקיר, שואלים אותו: למה אתה בוכה? הלא הצלחת, כבר החזירו אותך הביתה, למה אינך רוקד מרוב שמחה, שאתה כבר בבית? והוא אומר: וויי, וויי, מה יש לי מבית כזה, כשאין אני יכול להכנס אל אבי, אוי לו לבן שאינו יכול לראות פני אביו, שמים וארץ תבכו בשבילי. [זה שאמר הכתוב (איכה ב יט)] "שפכי כמים לבך" ותבכה ותתייפח: "נוכח פני ה'". אני רוצה לחזור אל הבורא, אני רק רוצה להיות אצל הבורא הקדוש, אל תבטיח לי מאומה, אבי שבשמים, אני לא צריך כלום, אני לא צריך חיים, אני לא צריך כלום, אני לא רוצה ממך מאומה, באשעפער, רק שתקח אותי הביתה אליך, נוכח פני ה' א-להיך, תתפלל שאתה רוצה להיות נוכח פני השי"ת [זה שאמר (דברים לב א)] "האזינו השמים", אוי, כשאני מדבר אודות השמים, "ואדברה" אני אומר דיבור לשון קשה, אוי, קשה מאוד, מר מאוד, "ותשמע הארץ" כשישמעו כאן בעולם הזה יחשבו "אמרי פי", הלא כל כך טוב, הלא זו [אמירה] לשון רכה, אצל הגויים היה דבר כזה גדוּלה [הצלחה] מושלמת, אצל הרשעים היה זה שמחה שלמה, הצליחו והשיגו! ידינו רמה! כבר יש להם שלהם, יש להם כבר מה שרוצים, אבל לא כן כשאני נושא עיני אל הבורא הקדוש, כשאנו מסתכלים כלפי השמים ורואים כמה אנו רחוקים מהבורא הקדוש, כמה רחוקים אנחנו משער השמים, אז "ואדברה", אני אומר שזו מדת הדין הכי גדולה שאפשר להיות, הלהן תשברנה?! באשעפער זיסער.
מתקרבים ובאים הימים הקדושים, וניגשים אל הקב"ה, עומדים להתפלל, לא יודעים, הלא כל כך בושים ונכלמים, כל אחד אצל עצמו חשב וסבר, כל אחד היה מצפה שנכנס, שנכנס כבר להתפלל במקום המקדש, שנכנס כבר שם להקריב הקרבנות לפני הבורא, שכבר נראה כהנים בעבודתם ולויים בדוכנם וישראל במעמדם, שכבר נכנס ונראה את בית המקדש, שם כבר נקיים [מצוות (במדבר כט א)] "יום תרועה", "במקדש היו תוקעין" (ר"ה כט:), באשעפער זיסער, וכבר הובילו והביאו אותנו, אבל נעולים מבחוץ, רבש"ע, יודע אתה כבר אין לנו כח אפילו, אין לנו כח אפילו שנוכל לעמוד לפני א-ל רם ונישא. על כן "אין ישראל נגאלין אלא בזכות תנויי" (ויקרא רבה ז ג), [שנאמר (הושע ח,י)] "גם כי יתנו", כאשר ילמדו תורה "בגויים", ואז ברי יהא לה את הבורא [אצלם] בתוך ד' אמות של הלכה (ברכות ח.), ואז "עתה אקבצם".