בלוג

פרשת חיי שרה תשפ"ה –  גיליון 172

אברהם אבינו רוצה לקבור את אשתו במערת המכפלה, הוא נתקל במוכר חמדן ותאב בצע שלא מוכן לתת את הקרקע בפחות מארבע מאות שקל כסף, סכום אסטרונומי. זה ניסיון לא קל: אחרי כל כך הרבה שנות מגורים ארעיים בארץ שבעיקרון שייכת לו ועומדת להיות לזרעו – כאשר הוא מנסה לעשות את הצעד הראשון לתקיעת יתד, לא לבנות ארמון, בסך הכל לקבור את אשתו המוטלת לפניו – הוא צריך לשלם סכום אגדי. זה ניסיון שאברהם אבינו עומד בו, כדרכו במשך כל החיים.

אך באמת צריך להבין מה מטרתו של הניסיון הזה? למה לא נתן לו הקב"ה גישה קלה ופשוטה במחיר מוזל למערת הקבורה שנמצאת בקצה השדה? הרי לא היה צריך נס מיוחד בשביל כך.

לשם הבנת הענין יש להתבונן על ענין קנית מערת המכפלה. קנין המערה היה צעד ראשון של התיישבות בארץ ישראל בדרך קבע. עד ששרה נפטרה היה אברהם אבינו מסתובב בארץ ישראל בלי קשר קבוע ומחייב למקום מסוים. הוא גר באוהלים, פעם כאן ופעם שם. אין לו שייכות קבועה למקום. כרגע הארץ אינה שלו אלא של הכנעני, והוא רק מסתובב בה כאורח. הקב"ה קרא לו ממרחק כדי לזכות בארץ, והזכיה היא בשלב הראשוני ביותר שלה – היכרות עם הארץ, והשפעה על תושביה ע"י ההתארחות ביניהם.

בשלב שבו הוא חייב לקבור את אשתו – אי אפשר להמשיך להיות נווד. צריך לקבוע מקום. אי אפשר לקבור באוהל נייד. צריך האחזות קבועה בקרקע שתהיה שלו לעולם. כאשר הוא בה לקמות מערת קבורה הוא עושה את הצעד הראשון להיות בעלים על הארץ. זה הקנין הראשון בארץ ישראל, תחילת התיישבות הקבע.

בגמרא במסכת ברכות (ה.) מבואר: "תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר, שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין. אלו הן: תורה וארץ ישראל והעולם הבא". כאשר עם ישראל רוצה לזכות בדברים הכי חשובים הוא צריך להתייסר. אם אברהם אבינו רוצה לעבור לשלב הזכיה האמיתית בארץ – הוא צריך לשלם כסף רב, להתייסר בשביל הזכיה. כבר תחילת הישוב בארץ היתה על ידי יסורים, על ידי עזיבת בית אביו ומולדתו, כי כדי להתיישב בארץ צריך הקרבה. אבל עכשיו כאשר עוברים לשלב ההאחזות הקבועה – צריך לעבור קושי נוסף, להקדיש עוד מאמץ והקרבה.

מדוע באמת צריך להתייסר לפני זכיה בארץ או בעולם הבא או בתורה? כך חקק הקב"ה. אבל מה ביאור החוק הזה? הדברים מתבארים על פי דברי הרמח"ל בדרך ה', הידועים בחלקם. הרמח"ל מבאר כידוע את סיבת הבריאה שהקב"ה רצה להיטיב לברואיו כי מחוק הטוב להיטיב, והדרך להיטיב להם את שלמות ההטבה היתה להביא אותם למצב של בחירה, כדי שהטוב והשלמות יגיע להם בזכות ולא בחסד. הנוסח המפורסם הוא שאילו היינו מקבלים את ההטבה בחסד היה זה נהמא דכיסופא, לא נעים לאדם לאכול מתנת חינם. אך הרמח"ל מוסיף עומק בדבר: הטבה שאדם מקבל מכח גורם חיצוני אינה שייכת לו באמת. האדם הוא בעלים אמיתי רק על מה שהוא עמל בעמלו וזכה בו על ידי יגיעו. כדי שהאדם יהיה באמת בעל הטוב והשלמות – הוא צריך ליצור את השלמות והטוב בכוחות עצמו, לא לקבל אותם מהקב"ה. הדרך היחידה להיות בעל הטוב והשלמות ולזכות בהטבה הנצחית בדרגה של בעלים אמיתי ולא בצורה חיצונית, הינה – להתייסר ולהשקיע למען הטוב. כאשר אדם משקיע מעצמו כדי לזכות בדבר מה – אותו דבר נעשה שלו באמת, במהותו. הוא בעל השלמות.

דברים אלה של הרמח"ל מוכרים לנו מן המציאות. בגמרא מבואר "רוצה אדם בקב שלו מתשעה קבין של חבירו". אדם אוהב רק את מה שהוא השקיע בו והתאמץ בעבורו, רק כך הוא מרגיש שיש לו בזה קנין אמיתי. בעבר הלא רחוק היה מקובל שזוגות מקבלים מהוריהם דירה קומפלט, והיה קורה שזוג נכנס לדירה מרוהטת בלי לשלם כלום. אחרי חצי שנה הם היו חוסכים פרוטה לפרוטה וקונים ארון ספרים. ארון הספרים הזה שעלותו היא אפסית ממש לעומת הדירה – היה חביב עליהם יותר מהכל.

שלשת המעלות, תורה, עולם הבא וארץ ישראל – הן המעלות של השלמות הנצחית שמביאות את עם ישראל אל שלמותו. וכדי לזכות במעלות אלה באמת – צריך להתייסר ולעמוד בקשיים. זו הדרך היחידה לכך שמעלות אלה יהיו חלק בלתי נפרד מאיתנו. אי אפשר לזכות בהן בלי מאמץ ויסורים, כי בלי יסורים הם לא יהיו חלק מאיתנו. מי שמקבל את ארץ ישראל על מגש של כסף – אינו מרגיש חיבור אליה.

כאן יש מקום להפנות את המבט אל נקודה חשובה מאוד בחיינו.

מצוי לשמוע אנשים שמדברים על ארץ ישראל באדישות יתר. כאן הם נולדו ולכן הם כאן, אבל אין להם שום הערכה ואהבה לארץ ישראל. הם צריכים לגמור את החודש, לשלוח את הילדים לישיבות וסמינרים, לחתן את הילדים עם שידוכים טובים, וזהו פחות או יותר. ארץ ישראל היא בסך הכל מקום נוח לבצע בו את כל הדברים הללו. אם תמצא להם מקום זהה בנתונים, שאפשר לחיות בו בטוב ולהיות חלק מהציבור החרדי בהצלחה מרובה, אך לא על אדמת הקודש אלא בבלגיה או אמריקה – בבקשה, בשמחה.

איך יתכן שזה קורה? אנחנו חיים על המקום שהוא חמדת כל הדורות, במשך אלפיים שנה יהודים השתוקקו וחלמו עליו, אנשים סיכנו את חייהם בשביל לגור כאן, תלמידי הגר"א והבעל שם טוב עלו לכאן כאשר התנאים היו מחפירים, סיכנו את חייהם ואף מתו במיתות קשות, הן בדרך לארץ ישראל והן על אדמתה. איך יתכן שמתפתחת אדישות לענין הקדוש הזה?

הרי יש להבין דבר אחד: הגאולה העתידית שכולנו מייחלים לראותה במהרה בימינו, תתרחש כאן, בארץ ישראל. בית המקדש יבנה בירושלים, אין תכנית להעביר אותו לאמריקה. המשיח יופיע כאן, עם ישראל יתקבץ לכאן. איך יתכן שיהודי חי במקום שהוא התחנה הסופית, היעד של עם ישראל ושל כל העולם כולו, ולא איכפת לו ללכת מכא ן?

התשובה היא בעצם השלכה ישירה של הדברים האמורים לעיל: ארץ ישראל נקנית ביסורים. חיבור אמיתי לדבר נוצר רק כאשר מתייסרים ומשקיעים למענו. היסורים שעוברים אלה שנלחמים על הזכות לגור בארץ ישראל – מחברים לארץ ישראל. אנחנו לא נלחמים כי אנחנו לומדים תורה וכי הצבא כיום הוא מקום מסוכן לשמירת התורה. הכל נכון, אך למעשה, אם אדם חי את חייו בלי להתייסר על הארץ ובלי להשקיע בה – אין לו את הדרך להתחבר אליה.

במה דברים אומרים – רק אם אדם לא חושב. אבל אם הוא חושב ומחפש – יש דרך להתחבר על ידי יסורים. הרי במציאות המגורים בארץ ישראל הם יסורים במידה מסוימת. יוקר המחיה הוא הדבר המרכזי הקשה כאן, העלויות הגבוהות של הדיור מקשות מאוד על החיים. זה בהחלט יסורים. השאלה היא האם היסורים הללו עוברים עלינו ואנחנו מקבלים אותם בכוונה הרצויה, מתוך רצון ואהבה להשקיע בארץ ישראל, או שאנחנו חווים אותם בלית ברירה מתוך כעס ובתחושה של אילוץ.

רבינו יונה כותב בתחילת שער שנ י שהיסורים משפיעים על האדם לטובה ומרוממים אותו רק כאשר הוא מקבל אותם בצורה הנכונה, מתוך אהבה והכרה שהכל מה'. אבל אם הוא חי את חייו מבלי מחשבה – אין סיבה שהיסורים יועילו לו להתקרב. אם אדם סובל בארץ מיוקר המחיה וממצוקת הדיור אבל לא רואה בזה זכות להתיישב בארץ ישראל למרות הקשיים – היסורים לא מקרבים אותו אל הארץ אלא רק מרחיקים. אך אם הוא רואה בכל הקשיים כאן ניסיון, והוא רואה שליחות להיות שותף בהפרחת ארץ ישראל מבחינה גשמית ורוחנית, להרחיב את גבולות הקדושה ולמלא את ארץ ישראל ביהודים שומרי תורה – הוא מתחבר היטב.

כל החיבור אל הארץ תלוי במידת המודעות שיש לחשיבות המגורים בה, בהתייחסות המרוממת לעצם הזכות של המגורים כאן. השאלה היא האם זה נעשה מבלי משים, רק משום שכאן נולדנו, או שזה נעשה מתוך מודעות ומתוך הבנה של השליחות.

זוגות צעירים כיום יותר ויותר מתרחבים במקומות המגורים, כבר לא מצטופפים רק בגושים החרדיים הגדולים. בדרך כלל השיח הוא סביב הענין של מחירי הדירות או מקומות העבודה. לכאורה צריך להכניס למודעות גם את הענין של ישוב ארץ ישראל, הזכות העצומה להפריח את שוממותיה ברוחניות, להרחיב את גבולות הקדושה, וליישב את הארץ כפשוטו.

עד כאן התבאר הענין של חוסר חיבור לארץ הנובע מחוסר ההשקעה וההקרבה, חוסר מודעות וחוסר תחושת שליחות בסבל הכלכלי למען המגורים בארץ. נקודה נוספת העלולה לגרום לריחוק מהארץ היא הנקודה ההשקפתית. מרן הגרא"מ שך זצוק"ל היה בעד נתינת שטחים לערבים תמורת שלום. משנתו היתה שהמגורים בארץ ישראל אינם דוחים פיקוח נפש. כתוצאה מכך התפתחה אצל חלק מהאנשים השקפה כזו שלא עושים שום ענין מהזכות להיות בארץ ישראל. למה הדבר דומה? לאדם גדול שיחנך מאוד את תלמידיו לכך שפיקוח נפש דוחה שבת, ויש להחמיר בכל ספק פיקוח נפש אפילו ספק קל. כתוצאה מכך יקומו אנשים שחושבים שהם תלמידיו ולא שימשו כל צרכם, ויאמרו שאין ענין כל כך בשמירת שבת…

למרבה הצער יש אנשים שטועים בזה ומתייחסים למגזר הליטאי ולמפלגה הליטאית כביכול היא "שמאלנית". השמאל באמת לא רואה שום ענין אידיאולוגי בישוב הארץ. אין לו העדפה לארץ ישראל על פני אמריקה, ואין לו ענין לגרש מכאן את הגויים. הם כאן רק משום שכאן הם נולדו. זו השקפה גויית שאינה מכירה בערכו של יהודי, בשליחות ההיסטורית של עם ה', ובמתנה הגדולה של הארץ הנבחרת לעם הנבחר. האמירה שכביכול זו השקפתו של המגזר הליטאי, "לא מעניינת אותנו אדמת ארץ הקודש, רק תן לנו שקט", ועוד בשם התורה כביכול, זה חילול השם.

נכון שכרגע ההנהגה של העם היא חילונית והמדינה היא חילונית. אבל לא בגלל זה נתנתק מהארץ. נבין ששלמות היהודי היא בארץ ישראל, כפי שכתוב בתורה כמה וכמה פעמים. יש לנו מטרה סופית לתקן עולם במלכות ש-ד י, ומוטל עלינו לעשות כל מה שבידינו כדי שזה יקרה במהרה בימינו. אין ספק שקידושה של הארץ והרחבת שמירת התורה בה היא דבר גדול מאוד שנמצא בידינו. לבנות את בית המקדש איננו יכולים, אבל להכין את עצמנו ואת עמנו ואת ארץ הקודש לקראת התיקון השלם – אנחנו יכולים.

דוד המלך קיבל נבואה מנתן הנביא שהוא לא מורשה לבנות את בית המקדש. הוא לא אמר: "בסדר גמור, אם הקב"ה לא רוצה ממני את בית המקדש – אלך לענייני הדחופים". לא. כל ימיו הוא פעל כדי להכין את כל התשתית הנצרכת לבנין הבית: צבר כסף רב, קנה את השטח, חפר את היסודות לבנין, ועשה הכל חוץ מהבניה עצמה. מה שלא יכול היה לעשות – לא עשה, אבל מה שהיה יכול – עשה עד המקסימום. זה גם תפקידנו בעולם: להתחבר אל מעלת ישוב הארץ, ולפעול למען קידושה בכל מה שבידינו. אנחנו הרי כבר עושים זאת, חסר רק ה"מצוות צריכות כוונה".

–

בעצתך תנחני

מאמר שבועי להתבוננות בפרשת השבוע ובעבודת ה'

השיעור מתקיים בקביעות בכל יום שני בשעה 19:00 בכולל "דורשי ציון" ביתר עילית רח' דרכי איש פינת  קדושת ציון.

לקבלת המאמר במייל: b0548407520@gmail.com