ב"ה
שלום וברכה לכל דורשי ציון היקרים!
ברצוני להוסיף עוד קווים לדמותו של המשגיח הגה"צ ר' משה וולפסון זצוק"ל (גליון 79) ועל כמיהתו הגדולה לארץ הצבי.
קודם כל מה שכתבתם שהקפיד שבכל אחת מסעודות השבת יהיה על שולחנו לפחות מאכל אחד מאר"י, למיטב ידיעתי הקפיד שבכל מאכל יהיה מעורב רכיב או תבלין מתוצרת הארץ, וכמו שכתב נכדו הרב מאשינסקי במכתבו למערכת.
על כיפת ראשו היה תפור אבן קטנה מאבני ארצנו הק'.
פעם העניק מתנה להגרא"י געלדצעהלער זצ"ל בעל ה'קדשי יהושע' קופסה קטנה מכסף מלאה ב… אוירא דאר"י! (לא בטאבק).
שכינו ראהו פעם איך שהוא סוחב מזוודות על מנת להניחם בעלייה, וכשהציע לו שיש מקום למטה במחסן, מיאן ונימק – 'רענצלעך שהיו באר"י מגיע להם להניחם במקום כבוד'.
היה מהראשונים שעלו לשהות במשך חודשי הקיץ בארצנו החמודה, עוד טרם שהיה סטייל כזה (חתנו הגה"צ ר' מרדכי זילבער שליט"א אדמו"ר מתולדות יהודה ממשיך מסורת חותנו מידי שנה).
בכל פורים משולש הגיע עם כל בני קהילתו לעשות את ימי הפורים האלה בתוככי ירושלים, ועודד שגם הילדים של הקהילה יצטרפו. פעם פגש את הרב שטיינמן זצ"ל ובירר הגראי"ל סיבת ביאתו לארץ, וכשענה שהגיע לחגוג את פורים המשולש בקרתא דשופריא התפעל מרן ראש הישיבה זצ"ל וענה לעומתו אני שגר בבני ברק לא עלה על דעתו לנסוע לירושלים ואילו הוא מגיע מחו"ל…
פעם חשב וסיכם כל הימים ששהה בארצנו, ויצא לו חשבון של חמש שנים שלמות שזכה לדור בארץ ישראל.
לפני שהתאכסן פעם הראשונה בירושלים בין החומות, פחד אולי אין ראוי לישון בפלטרין של מלך, והלך להתייעץ עם האדמו"ר מראחמיסטריווקא זצ"ל, הרבי ענה לו "דו מעגסט"… (אתה רשאי). והנה בבוקר הראשון שעשה בעיר העתיקה התבטא להגבאי שלו שהוא עייף, וכששאלו הגבאי לפשר הדבר, ענה שלא היה מסוגל להירדם מרוב התרגשות על הזכייה שנפל בחלקו שזכה ללון בעיר הקודש והמקדש.
מספר תלמידו המגיד הרב לייבוש לאנגער שליט"א: פעם ישבתי איתו על יד הים כנרת, ואמרתי לו ווארט ששמעתי למה אנחנו רואים שליד הכנרת צומח פירות טובים ויפים וכמו שמצינו בחז"ל על בקעת גינוסר שנמצא ליד הכנרת, ואילו ליד ים המלח הכל יבש וחריבה, וההסבר לכך הוא כי הכנרת מקבל מים ממערת פמייס ומשם הוא נשפך לתוך הירדן וממשיך עד שמגיע לים המלח וזהו מקום הסופי, ולכן הכנרת שהוא 'מקבל' וגם 'משפיע', זכה שעל ידו הכל רענן ורטוב, משא"כ ים המלח שהוא 'מקבל' אך לא 'משפיע' הלאה, אין אצלו צמיחה רק יבושת, עד כאן אמרתי, וחשבתי שהוא ווארט נפלא עם מסר ברור.
אך פני המשגיח נהיו רציניים ושאל אותי, 'ר' לייבוש הגעת לכאן לדבר סרה על ים המלח? אבקש ממך שתלך לבקש מחילה מים המלח, על ידי שתטבול בים המלח' (אכן בפעם הבאה שבאתי לאר"י מיד הלכתי לטבול בים המלח כפי שנצטויתי מאת המשגיח).
באותו שבת בסעודת שלש-סעודות האריך המשגיח בשבחו של ים המלח ואף אחד לא הבין כוונתו הלא אנחנו נמצאים בטבריה ליד הכנרת ולמה האריך המשגיח בשבח הים המלח, עד שהסברתי לכולם כי בשלי הסערה זאת.
תמיד טרם חזרתו לחו"ל היה מונה עוד 53 שעות שאני באר"י, עוד 27 שעות ו-17 דקות וכדומה…
זכיתי להשתתף בעת ריקודי ההקפות בליל שמחת תורה תשפ"ד כשהשמועות המבהילות ממה שמתרחש באר"י הגיעו, ושרו אז – כמידי שנה – הפיוט הספרדי יום שמחה לישראל יום שואה לישמעאל וכן הלאה כפי סדר הא"ב, והמשגיח עידד השירה כשהוא באדמת ניכר אך לבו נמצא עם תושבי ארה"ק, וכן ביום שמח"ת הורה לשיר שפוך חמתך אל הגויים.
יותר ממה שכתבתי כאן נמצא בשיחותיו ומאמריו קחנו משם (ספרו 'ציון ועריה' נמצא בהיברו-בוקס ניתן להורידו משם) והיה אם מישהו התעורר משורות אלו לחיבת ציון תהא זאת למנוחת נשמתו הטהורה.
החותם בדמע,
מנחם וואלף