לכבוד אגודת קדושת ציון הנכבדה,
אני מתפלא עליכם שאתם מתעלמים מאחד מגדולי הצדיקים בדור האחרון ומאהבתו הגדולה לא"י ולעמ"י, הגאון הצדיק המקובל רבי לוי נחמני זצוק"ל, אשר היה צדיק יסוד עולם חסיד ועניו, שלמרות שהשתייך לציבור החרדי לא נמנע מלהביע את דעתו בנושא דרישת ציון והמסתעף. אביא פה כמה קטעים מתוך הספר "הוא היה אומר" שהוציא תלמידו ובו אימרות שפר ודברי חכמה מרבו הרב זצ"ל, ואסדר את הדברים לפי שלשת העקרונות של 'קדושת ציון'.
א. ארץ ישראל
אהבת ארץ ישראל היתה יוקדת בלבו של רבנו, והיה מגדולי מעודדי ההתיישבות בכל מרחבי ארץ קדשנו. רבנו התנגד בכל תוקף לפשע החזרת שטחי א"י לידי טמאים וערלים, וכאב מאד את הסכמי האסון הנקראים 'הסכמי אוסלו'. הוא היה מדבר בחריפות ובפסקנות נגד החזרת שטחי ארץ קדשנו לידי זדים. ובזמן ההוא היה סובב והולך ביישובי יו"ש ורמת הגולן בכדי לעודד את המתיישבים ולחזקם ודיבר עמם על מעלת א"י ומצוות יישוב הארץ. והיה חוזר ואומר, שכל העוסק ברזי תורה אינו יכול לשמוע כלל על ענין החזרת שטחים וכדומה.
את העובדה שיש מגדולי ישראל שהתירו החזרת שטחים מחמת פיקוח נפש, הסביר רבנו כך: "אחרי שמנהיגי הדור החילוניים בחרו בחוקות הגויים, אין להם להתיימר לסמוך על הנס ולתפוס את החבל בשני ראשים, מצד אחד התמרדות בחוקי התורה ומצד שני לטעון 'לנו הארץ למורשה', והכתוב קורא 'ויתן להם ארצות גויים ועמל לאומים יירשו, בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו", עכ"ל בקונטרס 'כיצד נגאלין', שכתב בשנת תש"נ. למרות זאת הוא עצמו התנגד בנחרצות למסירת השטחים, וכפי שכתב באותו קונטרס באריכות.
רבנו זצ"ל ראה עין בעין בשוב ה' ציון, וכשהיה קורא בספר הקדוש 'אם הבנים שמחה" להגה"ק רבי ישכר שלמה טייכטהל זצ"ל הי"ד על דרישתו ותביעתו לעזוב את הגלות ולקום ולפעול למען השיבה לארצנו היה רבנו דומע ומתרגש מדבריו חוצבי הלהבות, ופעם אמר לתלמידו כשדמעות בעיניו "ככל שנראה יותר גדולי ישראל לומדים בספר זה באותה המידה תתקרב שעת הגאולה".
ב. הבנת מהות התקופה
רבנו אמר, כי היחס ליום העצמאות (ובעצם לתקופה כולה) הינו קיצוני משני הצדדים – שיש שחוגגים אותו ויש שמתעלמים ממנו לגמרי, והאמת היא, שיש דברים בגו אך לא כמו שעשו אותו אצל הדתיים לאומיים.
ביאר רבנו, שבתהליך גאולת ישראל ישנן שני קומות, וכדרשת חז"ל "ואולך אתכם קוממיות" – קומה אחר קומה. הראשונה, הקומה הגשמית בחינת משיח בן יוסף שהיא הבנין הלאומי, והשניה, הקומה הרוחנית בחינת משיח בן דוד, שהוא הבנין האלוקי. וזהו עומק הפסוק "קומי אורי כי בא אורך" – זה אורו של משיח, בתחילה 'קומי' – בחינת התקומה הגשמית והלאומית, ורק אחר כך 'אורי' – הארה רוחנית אלוקית.
ג. החזרת העם בתשובה וכינון מלכות התורה
כך כתב רבנו בקונטרס "וענתה השירה הזאת", וז"ל: "יש הסוברים, כי אין לנו אלא לחבוש את ספסלי בית המדרש ולהתעמק בלימוד תורה ומצוותיה, בדיוק כמו שנהגנו בגולה, והגואל יבוא מאליו. אם כך ננהג, הרי שאנחנו מתעלמים במכוון ממקראות מפורשים בתנ"ך, שהצד השווה שבהן הוא החיוב לקום ולהתנער משגרת חיי הגלות. לא לשבת בחיבוק ידיים אלא לאזור כוחות ולפעול ולהחיות את נפש העם ולהחזירו לאלקיו. והרי המקראות לפניכם: "ובקשתם משם את ה' א-להיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך", ובנביא "התנערי מעפר קומי שבי ירושלים עורי עורי לבשי עוזך ציון" וגו'. אין אלו מליצות בלבד, אלא קריאת הנביא אל העם באחרית הימים, שאין אתערותא דלעילא אלא ע"י שתוקדם לה אתערותא דלתתא". כך דרש רבנו להתנער מהאדישות ומתוך אהבת ישראל גדולה לכל ישראל לקום ולפעול ממש להפצת התורה והבאת הגאולה.
דומני שהדברים די דומים לדעה של 'קדושת ציון', והנה עוד הוכחה ש'קדושת ציון' אינה חידוש אלא היא פשוט מבקשת להחזירנו אל המקור.
בברכה, אהרן ל.