לכבוד מערכת "קדושת ציון":
הדפסתם מכתב מהרב משה מלוביצקי (גליון 80), שכתב שלדעת הרב מבריסק, רוב גדולי ישראל בשנת תרצ"ז הכריעו שמותר להקים מדינה אפילו על ידי מלחמה, וכאילו אני הקטן באתי לדחות את דברי הרב מבריסק, ולומר שבאמת לא התירו הגדולים אלא באופן של חלוקה ומתנה בדרכי שלום, ודלא כמה שקרה באמת בשנת תש"ח.
אבל באמת לא כן הדבר. הרב מבריסק חזה שחלוקת הארץ תביא למלחמה עם הערבים, ואמר בפירוש שהגדולים אצל הכנסייה לא חזו כן, ולכן טעו לדבריו להתיר דבר המביא לידי סכנה. הוא חשש שהקב"ה יהיה נוטה אחר הרוב ויגרום שתקום מדינה, ואח"כ יבואו הערבים להלחם. לא שהגדולים התירו המלחמה הזאת ולכך יהיה מלחמה, אלא שהגדולים התירו לקבל מדינה במתנה, בלי לצפות שיהיה מלחמה, ואז כאשר יפסוק הקב"ה כדבריהם יהיה ממילא מלחמה ויהיה סכנה לישראל.
הנה דבריו כאשר הובאו מפי בניו הגרי"ד והגר"ד בקונטרס, הובא בספר "מקטוביץ עד ה' באייר" עמוד 300:
"…והוא היה בכעס גדול מאוד על שדנים בזה באגודה ואמר שבאים לדון אם מותר לוותר על חלק מארץ ישראל אבל לוותר גם על נפש ישראל אחת הלא ודאי שאסור, והרי הערביים לא יעברו בשתיקה על החלוקה, ויהיה מלחמות ויהרגו מישראל, ומי יודע כמה דם ישפך."
ולפי גירסת הרב משה מרדכי שולזינגר, בספר פניני רבינו הגרי"ז עמוד קמח:
פתח הרב דבריסק זיע"א ואמר: "מה זה שדנו שם על תכנית החלוקה?! וכי איך תתבצע החלוקה הלכה למעשה? הלא ברור שהערבים בשום פנים ואופן לא יסכימו לחלוקה. החלוקה לא תוכל לצאת לפועל בדרכי שלום. ברור כשמש שברגע שתוקם מדינה יהודית, בהתאם להחלטת החלוקה – מיד יתחילו הערבים במלחמה, ודם יהודי יישפך. ואין בתורתנו הקדושה שום היתר שיישפך אפילו דמו של יהודי אחד בשביל הקמת מדינה יהודית…"
וכאן שאל הגאון הנ"ל זצ"ל [ר' אברהם קלמנוביץ שהיה אצל הכנסייה ואח"כ נסע להרב מבריסק], "הלא המדובר הוא שחבר הלאומים ובריטניה יבצעו את החלוקה בדרכי שלום, ובהסכמת שני הצדדים, ולא שתהיה שפיכות דמים." ועל זה השיב מרן הרב דבריסק זיע"א: "זה לא יהיה כך. הערבים לעולם לא יסכימו להקמת מדינה יהודית. ובהכרח יישפך דם, ואפילו על ספק נפשות גם כן אסור, וכל שכן על ודאי נפשות."
לפי דברי הרב מלוביצקי, הגדולים שהתירו מדינה בשנת תרצ"ז ידעו גם כן היטב שיהיה מלחמה עם הערבים. וקרא לכל מי שחשב אחרת טיפש, כיון שכבר התחילו הפרעות של הערבים שנה לפני הכנסייה. אבל כנראה הרב קלמנוביץ שהיה אצל הכנסיה לא צפה שיהיה מלחמה. וגם משמעות דברי הגרי"ז הוא שהמועצת לא לקחו בחשבון את השאלה של שפיכות דמים.
יש לנו גם המכתב מיעקב רוזנהיים המעיד על כך (הובא מספר "מקטוביץ" עמוד 339):
"הסכמת אגודת ישראל להתיסדות מדינה לפני ביאת המשיח מבוססת על ההחלטות של גדולי התורה. זאת אמת שההחלטות תלויות בשני תנאים עיקריים הרחוקים מממשיות ומהאפשרות. א) התנהגות המדינה על פי התורה והמסורה; ב) שלום עם הערבים. התנאי השני תלוי בקיום השבועה שלא יעלו בחומה. שבועה זו אוסרת לנו כל פעולה צבאית וכיבוש הארץ נגד הסכמתם של הערבים וממשלות העולם. על כל פנים אין פקפוק להתיסדות מדינה בהסכמת הערבים והממשלות."
ולענין הטענה שרק טיפש יחשוב שהערבים יקבלו מדינה יהודית בשלום, הנה אפילו עשרות שנים אחר הקמת המדינה, אחר כל המלחמות עם הערבים, יש שחושבים שפתרון "שתי מדינות" יביא לידי שלום, ואף אם מעטים חושבים כן היום, אבל בשנות התש"מ עדיין היה זה צד חשוב שדנו בו גדולי ישראל, כגון הרב שך והרב עובדיה יוסף שתמכו בהחזרת שטחים למען השלום. וכל שכן שבשנת תרצ"ז שלא ראו אלא קצת פרעות של ערבים, חשבו הרבה אנשים בקיאים בדבר שאפשר להגיע לידי שלום על ידי חלוקה, בפרט חלוקה כזו של ועדת פיל שלא נתנה ליהודים אלא 20 אחוז של הארץ. יש להוסיף, שכל הצד לבצע הצעת פיל היה בתנאי שיסכימו גם באי כח הערבים על ההצעה, ולכן היה סברא גדולה לחשוב ששאר הערבים גם כן לא יפריעו. ורק הגרי"ז מבריסק בחכמתו בעניני העולם צפה שלא יהיה כן.
ואדרבה אני שואל את הרב מלוביצקי, לדעתו שהמתירים ידעו היטב שיהיה מלחמה, למה באמת התירו להקים מדינה בתנאים כאלה, ומה עם טענת הגרי"ז שאסור לותר על נפש אחת מישראל בשביל מדינה? וכי היה להם נבואה כמו בימי עזרא שצריכים לשוב לארצינו ולבנות בית המקדש ? וכי חיי כמה אלפי נפשות מישראל לא היה חשוב בעיניהם? אלא בודאי שכל הדיון בכנסיה היה על מתנה בדרכי שלום.
והנך רואה שהרב יהודה לייב צירלסאן, בתשובתו אצל הכנסייה בעד קבלת ההצעה (הובא בשו"ת יד מרדכי ובספר שלי) לא דיבר מאומה בענין סכנה ואף הרב מרדכי ראטנבערג ביד מרדכי שם כשבא לחלוק על הרב צירלסאן, לא הזכיר חשבון הסכנה. וכן הרב מנחם זעמבא שדיבר ברבים שם, לא הזכיר סכנה כלל, אלא לדעתו השאלה היתה איזה דרך יביא קידוש ה' יותר, הקמת מדינה לעיני העמים, או סירוב לקבל מדינה מתוך בטחון בהבטחת הקב"ה להביא הגאולה השלימה (נדפס בחידושי הגרמ"ז נ"ד). הרי ראיה שלא עלה על דעתם הצד שיהיה מלחמה וסכנה. אילו חזו שיהיה סכנה היה להם לכתוב זאת ולפרש למה לדעתם ראוי ליכנס לסכנה זו.
לכן חוזר אני על דברי, שהגדולים שהתירו בשנת תרצ"ז בשום אופן לא היו מתירים מה שקרה בשנת תש"ח. ואדרבה צא ובדוק בשנת תש"ח אם היו עסקני אגודת ישראל יכולים למצוא איזה גדולים בשעתם שהיו מוכנים לתמוך באותה המדינה של תכנית החלוקה, לאור מה שהיה כבר ידוע אז שתביא מלחמה. לפי העדויות המובאות בספר "מקטוביץ" היו העסקנים משוטטים מגדול לגדול ולא היו מקבלים שום תשובה ברורה.
הדפסתם עוד מכתב מהרב בצלאל גנז. עיקר טענת הרב גנז היתה שהקב"ה כבר הכריע את השאלה, ובתחום זה קשה לי להתווכח עמו כי אני רגיל לדון בשאלות של הלכה על פי ש"ס ופוסקים, לא על פי מאורעות העולם, ולכן אין אני רוצה לענות על דבריו.
ירמיהו קאהן
הרב משה מלוביצקי:
לכבוד מע"כ מחבר ספר 'אחכה לו', השלום והברכה.
ראה ראיתי מה ששב להעמיד דבריו, יגע וגם מצא כי הרב קלמנוביץ סבר שהשבת הארץ לידי בעליה היהודים תתבצע בהסכמה וללא שפיכות דמים כלל, ולצד זה נמצאו דבריו של הרב רוזנהיים, שהסכמת אגודת ישראל להקמת מדינה לפני ביאת המשיח מותנית גם בהסכמת הערבים.
ומכאן בא להוכיח שגם בר דעת יכול היה לסבור שהקמת המדינה תהיה ללא התנגדות ערבית, א"כ נאמר שהסכמת הכנסיה הגדולה להקמת המדינה נשענה על ההנחה המוטעית שהיא לא תביא לשפיכות דמים כלל.
אמנם אין בפי מענה מרווח להסביר איך טעה הרב קלמנוביץ טעות גדולה כזו שאכן אינה ראויה לבר דעת, ועדיין אין זו סיבה לומר שרוב גדולי ישראל שהשתתפו בכנסיה הגדולה לקו בסנוורים והיו סומים וטפשים מלראות את המציאות הגועשת בארץ הקודש, בעליות ומורדות, משנת תרפ"ט.
מאורעות תרצ"ו לא היו אירוע בודד, כי אם מרד ערבי גדול ומאורגן שפרץ בשנה זו ונמשך שלוש שנים רצופות [כלומר, הכנסיה הגדולה התכנסה בעיצומו של המרד!], במהלכו נהרגו מאות יהודים ובריטים ואלפי ערבים ונחרבו קהילות ויישובים יהודיים. מרד זה בא לאחר מאורעות תרפ"ט, ובמידה מסויימת ניתן לומר שהוא מהוה המשך לאותן מאורעות.
האם ניתן היה לסבור שהקמת המדינה תהיה בדרכי שלום מצד הערבים? ודאי שלא.
ומה נעשה עם הרב קלמנוביץ?
- זה ברור שלא מפני דבריו נסמא ונשטה את כל גדולי ישראל.
- ידוע מאמר העולם שמקושיא לא מתים, אבל מתירוץ והוכחה עקומים, כן.
- ואחר הקדמות אלו, שמא י"ל שהרב קלמנוביץ ניסה להתמם עם הרב מבריסק ולנסות לרכך את התנגדותו בטענות שאכן אין בהן ממש ולא הועילו. וכבר מצאנו בש"ס אמוראים ותנאים שנתנו לדבריהם טעם שלא סברוהו, ולא אמרוהו אלא כדי להתווכח עם בר פלוגתתם (ראה למשל, סוכה כד., ר' יהודה הוא דקאמר לרבי מאיר וכו').
וראיה לדברי, מטונך, הלא שפתי הרב רוזנהיים ברור מללו, שתנאי זה שהערבים יסכימו להקמת המדינה הוא רחוק מממשיות ואפשרות, ומר סותר דברי עצמו, כי בראש דבריו כתב שאכן נסמו עיני העדה לומר דבר שטות שכזו שהערבים יסכימו להקמת המדינה, ולכן הסכימו להקמת המדינה [זה לשונו: הרב מבריסק חזה שחלוקת הארץ תביא למלחמה עם הערבים, ואמר בפירוש שהגדולים אצל הכנסייה לא חזו כן, ולכן טעו לדבריו להתיר דבר המביא לידי סכנה], ואז מביא דברי הרב רוזנהיים שמלמדים על יקום שונה שבו גדולי ישראל באמת לא הסכימו בפועל להקמת המדינה, הם רק הוציאו הצהרה ולפיה אם יתרחש הנס ויסכימו הערבים להסכמת האומות להשיב את הגזלה לבעליה, אזי גם הם סומכים ידם ואינם מתנגדים להקמת המדינה. וכאן המעיין שואל, האם טעו גדולי ישראל לחשוב שהקמת המדינה לא תביא שפיכות דמים כלל ולכן התירו בפועל את הקמת המדינה, או שמא ידעו היטב שאי אפשר להקמת מדינה בלא דם ולכן באמת לא התירו, ומ"מ פורסם ברבים שהם מסכימים להקמת המדינה, והיה הדבר נשמר בסוד עד שגילהו הרב רוזנהיים שבעצם אין הסכמתם הסכמה אלא ע"ד הלכתא למשיחא?
ודרכו של מר לא נודעה, מדוע העדיף לתלות בוקי סריקי בגדולי ישראל ולומר שטעו כולם ברואה כפי שטעה הרב קלמנוביץ [לכאורה, וראה לעיל], ולא אמר שילמדו הסתומים מן המפורש, הלא הוא הרב רוזנהיים שאמר בפירוש שאין אפשרות קרובה שיסכימו הערבים.
והמציאה שדימה למצוא בדברי הרב רוזנהיים אין בה ממש, היות ודעתו האישית של הרב רוזנהיים היתה נגד הקמת המדינה היהודית בניגוד גמור להחלטת הכנסיה, ואכן כבר באותו מעמד ניסה להציג כאילו החלטת הכנסיה היא נגד הקמת המדינה, כאשר לאחר הקראת ההחלטות [בעד הקמת מדינה אם תתנהל ע"פ התורה], נעמד והקריא רשימת החלטות נוספת שהראשונה שבהם היא "הכנסייה הגדולה דוחה את המדינה היהודית המוצעת על ידי הועדה המלכותית, עם כל הכבוד שהיא רוחשת אליה בעד התאמצותה למצוא פתרון אובייקטיבי". דבריו שהיו מנוגדים כאמור לעמדת רבים מהאדמורי"ם וחברי אגודת ישראל, עוררו סערה, והוא נאלץ להבהיר לאחר מכן שהדברים נאמרו על דעתו האישית, והאדמו"ר מסדיגורה ורבי זלמן סורוצקין אף הודיעו פומבית שהם מתנגדים לדבריו [ראה תיאור מפורט של האירוע בקובץ 'הפרדס' תשרי תרצ"ח].
ובכן, לאחר שנסיונו להקריא 'החלטה' של הכנסייה הגדולה בניגוד לדעתה, נכשל, הלך ו'העיד' על אותה 'החלטה' במכתבו, ומכיון שלא יכל 'להעיד' שהכנסייה הגדולה התנגדה להקמת המדינה – כפי שהכריז בעצמו ללא הועיל על במתה – כי כבר נודעה ברבים תמיכת אגודת ישראל בהקמת מדינה אם תתנהל ע"פ תורה, הלך וכתב שאמנם היתה הסכמה על הקמת מדינה אבל בתנאי שהיא לא תקום, כלומר, בתנאי שהערבים ישמחו בהקמתה.
וכמה נפלאו דבריו, שמנסה להסביר את סברת הרבנים שדימו לחשוב [לדעתו, ודלא כהרב רוזנהיים], שלא תהיה שפיכות דמים, שהיתה סברתם שהרי תכנית החלוקה היתה לתת ליהודים רק עשרים אחוז מארץ הקודש, ולכן שמא ואולי יסכימו הערבים.
האם שכח שרבים מהרבנים שהתכנסו בכנסייה הגדולה התנגדו לתכנית החלוקה וכמה מהם הרעישו בקול גדול שזה כמו לוותר על אות בספר התורה? איך אפשר א"כ לומר שהם תמכו רק בתנאי שלא תהיה התנגדות ערבית, וחשבו שזה אפשרי בגלל שמתפשרים על עשרים אחוז, כשהם עצמם התנגדו בתוקף לפשרה זו?
וכמעשהו בראשונה כך מעשהו באחרונה, ללכת ולהוכיח מטעותו של הרב עובדיה יוסף שתמך בהסכם אוסלו, שהוא הדין שניתן היה לטעות טרם הקמת המדינה, שהיא תקום בהסכמת הערבים.
[הרב שך שהוזכר במכתבו, התנגד להסכם אוסלו, למרות קביעתו העקרונית ששלום דוחה שטחים]
הנה, מלבד שגם בנידון אוסלו, אדרבה יש לנו ללמוד מרוב ככל גדולי ישראל שהתנגדו לאותו הסכם התנגדות נחרצת, ולא מדעת היחיד, עוד יש לי להוסיף: יודעי דבר טוענים שהרב יוסף הוטעה ע"י קציני צבא בעלי השקפת עולם שמאלנית שהציגו לו 'נתונים' שמצדיקים את ההסכם הנורא הזה, ומה יעשה הרב ולא יטעה כאשר 'בעלי המקצוע האובייקטיבים' מסבירים לו עד כמה החושך הוא אור?
זאת ועוד, מה מקום יש להשוות בין הנידונים? באוסלו עמד רב המרצחים וחתם על כך שהוא זונח את דרך הטרור, ואסף את הועד הפועל של ארגונו לקבל החלטה שמבטלת את האמנה הפלסטינית שקוראת להשמדת ישראל, ומשום כך סונוורו אנשי השמאל וחזו מזרח תיכון חדש [והטעו את הרב יוסף]. לעומת זאת, טרם הקמת המדינה לא נמצא מדינאי ערבי אחד שתמך ולא הביע התנגדות נחרצת להקמת מדינה יהודית. וכאמור, ההתנגדות הנמרצת מקצה אל קצה לוותה גם במאורעות דמים אלימים שנמשכו זמן רב, איך ניתן א"כ לטעות ולומר שלמרות שטרם נמצא ערבי אחד שיתמוך בהקמת המדינה, ולמרות שהם אוחזים בחרב מזה זמן רב, עדיין אנו מקוים שהמדינה תקום בהסכמת הערבים? אין זו אלא פחות משתות בשטות [וכאמור, זו היתה סיבת התנגדותו של הרב רוזנהיים להקמת המדינה, התנגדות שהכריז עליה בכשלון על במת הכנסייה הגדולה, ושתל אותה בהחבא כ'מסיח לפי תומו' במכתבו].
ומה שהקשה מר איך יתכן להתיר הקמת מדינה אם יש בכך סכנה לנפש מישראל, באמת יש הרבה מה להאריך בכמה פנים, אבחר רק בדרך הקיצור:
שמועה שמעתי, שכמה שנים לאחר אותה כנסייה גדולה, עלה לשלטון במדינת גרמניה, צורר גדול ליהודים, הכריז מלחמה בעם היהודי, ואכן הצליח לכבוש כמעט את כל אירופה ולהשמיד את רוב היהודים ביבשת זו, וביניהם רבים מהרבנים שהתכנסו בכנסייה הגדולה.
אילו היתה יוצאת קריאה נחרצת יותר מאותה כנסייה לכל יהודי העולם למכור את כל נכסיהם שבארצות הניכר במחירי הפסד ולעלות במהרה לארץ הקודש, ואילו היו היהודים נשמעים לקריאה זו, היה בזה רווח והצלה גדולה למליוני נפשות ישראל, ולא להיפך.
ולסיום לא אתאפק מלכתוב: מר חותם שמו 'ירמיה קאהן' ומתגורר בניו יורק, ושאלתי בפי: מה לכהן בבית הקברות? שמא לא נודע למר שגזרו על גושה ועל אוירה של ארץ העמים טומאה? עד מתי יתעכב עוד בבית הקברות ולא יגיע לארץ הקודש.
ואם יזכה מר לעלות לארץ הקודש, נוכל אולי להשתעשע בדברי תורה פנים אל פנים.
בכבוד רב,
משה מלוביצקי.
הרב בצלאל גנז:
כל אחד דן על השאלות לפי ש"ס ופוסקים. אבל כדי לדון על שאלה כל שהיא, דבר ראשון צריך שיהיה ציור מדוייק של המקרה הנידון. אם רוצים לדעת האם אפשר לפתוח מקרר בשבת ע"פ ש"ס ופוסקים, לכל לראש יש לדעת ולהבין היטב המציאות של המקרר.
מכיוון שהשאלה האם להקים מדינה ולכבוש אותה מידי הגויים, היא לא שייכת כבר זה 80 שנה, כי כבר לפני שמונים שנה הקימו אותה והיא מציאות קיימת, מה הנפק"מ היום אם זה היה מותר או אסור (ובכלל עבירותיהם של מייסדי המדינה היו הרבה יותר מעבירה על ג' שבועות)?
המציאות היום היא
- יש כאן מדינה בשלטון ישראל עם מחציתו ואולי רובו של הכלל ישראל.
- א"י בנויה ופורחת בגשמיות ורוחניות כפי שלא הייתה מאז החורבן ואולי יותר מכך.
- יש מסביב בני ישמעאל הרוצים להשמיד הישוב, כשרק יכולים להרוג ר"ל ביהודים הם מיד עושים כן היל"ת.
השאלה העומדת היא מה לעשות עכשיו כדי להציל את עם ישראל בגשמיות ורוחניות. האם לר' ירמיה קאהן שגר בחו"ל יש איזה רעיון? אם כן הבה נשמע.
אבל ברור שאין לו ולא לשום אחד כל רעיון מעשי (לא תיאורטי) לרגע זה כיצד מבטלים המדינה הציונית ללא נזק רוחני וגשמי למליוני יהודים.
על כן ברור שע"פ תורה יש להמשיך בעז"ה לחזק את המדינה ברוחניות ע"י כל הכלים האפשריים המצויים בידינו דהיינו:
כח פוליטי שידאג גם להחזרת המיסים שגבו מאתנו לחיזוק הציבור החרדי, ולעשות מערכת חינוך כמו של החינו"ע וש"ס של בתי חינוך בכל הארץ לציבור הכללי, ובשביל זה צריך להיות חלק מהממשלה והכנסת. והכח הזה יתחזק ע"י שיבואו יותר ויותר יהודים חרדים מחו"ל לא"י.