לכבוד מערכת 'קדושת ציון' הנכבדה!
אודה לכם מאד אם אוכל לנצל את הבמה הנכבדה שלכם לפרסם את הדברים הבאים.
מי שזוכה להתבונן ולהבין את מהות התקופה, ובפרט מי שקורא את הגליונות שלכם, יודע שאנחנו באמצע תהליך של קיבוץ גלויות, ושבוודאי אי אפשר להתכחש לכך, שכל התהליך המופלא, שבמסגרתו התקבצו לכאן כמעט רוב עם ישראל באופן לא טבעי – כל התהליך הזה נעשה במקרה, חס ושלום. ודבר זה נותן הסתכלות אחרת על המאורעות, שאיננו כספינה המיטרפת בים ללא מנהיג, אלא זה חלק מהתוכנית הא-להית, וכך היא הגאולה, שהיא מגיעה גם עם קשיים, אבל כל הקשיים הם חבלי הלידה, והקדוש ברוך הוא לא עזב את הספינה, והוא מנהיג אותה אל חוף מבטחים, ואיננו ח"ו במצב כמו הפוגרומים שהיו בזמן הגלות ר"ל, שהיו מחמת הסתר פנים ומחמת שפלותו של עם ישראל בגלות. מי שמסתכל בצורה כזו על המאורעות חווה אותם בצורה יותר רגועה וללא איבוד עשתונות, וחשוב מאד להנחיל לילדים את ההסתכלות הזו.
ובענין זה רציתי להביא מדבריו של מרן הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצוק"ל, כפי שמסופר בספר 'מלך ביפיו' (ח"ב עמ' 606): "כשהערבים צרו והמטירו פגזים על יושבי ירושלים, יצא רבנו והלך ברחובה של שכונת בית וגן. ארשת של רוגע ושלווה קרנה מפניו. פגש אותו יהודי ושאל: "ילמדנו, רבי, מה יהא עלינו מסכנה גדולה זו שכולנו שרויים בה?!"
מיד נענה והשיבו: "שא נא עיניך סביב וראה את ההרים והגבעות המקיפים את עירנו ירושלים. והלא כך אומר דוד המלך בתהלים שלו (קכה ב): "ירושלים הרים סביב לה – וה' סביב לעמו מעתה ועד עולם". פירוש: כשם שהנך רואה עין בעין את התמונה החיה של "ירושלים הרים סביב לה", ואינך זקוק להוכחות – באותה מידה ממש רואה אני ראיה חושית כי "ה' סביב לעמו מעתה ועד עולם" – והמאמין לא יחוש.
כשביקר בשנה הקודמת, בחורף שנת תשכ"ו, בישיבת 'אור תורה' – בימי שהותו בעיר הכינרת – הראה לו אחד הלומדים, ר' שמשון מרגליות ז"ל, מן המרפסת את הרי הגולן הנשקפים מנגד. ה'רמה' כולה נמצאה בעת ההיא בשליטת הסורים. וכה אמר האיש: "שם למעלה יושב האויב, ובכל רגע שירצו יש בידם להפגיז אותנו, חס וחלילה".
למשמע המילים האחרונות הגיב רבינו בחיוך: "הו, הו, ועוד איך הם רוצים… ועוד איך הם רוצים… אך הוא אינו מאפשר להם…"
והכל הבינו. כשאומר "הוא" בלי תוספת – כוונתו לרבש"ע.
וכאשר התחוללה בארץ ישראל המלחמה הידועה בשם מלחמת יום הכיפורים, תשרי תשל"ד, הזכיר כמה הרפתקאות וזמנים קשים שעברו עליו בחיים, בכללם ימי חירום ומהומות מלחמה, בציינו את ההבדל: "שבחוץ לארץ ישבתי עם הגמרא ולמדתי מתחת השולחן", ואילו כאן, ברוך השם, אפילו בזמני מלחמה "ישבתי עם הגמרא ולמדתי מעל גבי השולחן…".
ובאותו ענין אביא עוד דבר ממנו שהובאו בספר הנ"ל (ח"א עמ' 463-464): באיגרות שכתב לידיד בארץ ישראל, לאחר שפרצו בה מאורעות דמים מידי הכנופיות הערביות, קוראים אנו בין השאר את הקטעים הבאים אשר מהם נשקפים קצת הלכי נפשו בנוגע לארצנו הקדושה:
"בהגיע אלינו איזו בשורה טובה מן הארץ, אנו שמחים כמו על גאולתנו ופדות נפשנו. בכליון עיניים מחכה כל אחד ואחד על עיתוני בוקר לדעת את שלום הארץ ומה יעשה בה, כל מכתב המגיע עדינו הוא מחיה נפשות… זה עתה נודע שהמצב בארץ הולך וטוב, הלואי שתהיה בשורה זו שמועה נכונה…
ההתענינות בכל הנעשה בארץ ישראל היא גדולה מאד. כל רצח אנו חשים, כל אחד ואחד מאתנו, כאילו הוא רצח בעצמותיו. ומתוך השקפה זו תבין, שמכאוביכם הם מכאובינו. אבל מי שחש בכאב הציבור הוא גם נמנה על אלו המשתדלים למצוא מזור ותרופה. הסבלנות והבטחון של הישוב בשעה הנוכחית, המה שתי עטרות של היהודי הנצחי, אשר בהם ישראל יתפאר – חזקו ואמצו ה' עמכם."
בתקוה שבמהרה יתקיים כלה שעיר וחותנו ויעלו לציון מושיעים, והיה ה' למלך על כך הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד.
מ. ד.,
מודיעין עילית