יעקב בר עטר
בהפטרת פרשת שופטים: וְעַתָּ֚ה מַה־לִּי־פֹה֙ נְאֻֽם־ה' כִּֽי־לֻקַּ֥ח עַמִּ֖י חִנָּ֑ם מֹֽשְׁלָ֤ו יְהֵילִ֨ילוּ֙ נְאֻֽם־ה' (ישעיה נב ה).
הגמרא במסכת סוכה (נב:) אומרת – "אמר רב חנא בר אחא אמרי בי רב ארבעה מתחרט עליהן הקב"ה שבראם, ואלו הן, גלות, כשדים, וישמעאלים, ויצר הרע. גלות דכתיב 'וְעַתָּ֚ה מַה־לִּי־פֹה֙ נְאֻֽם־ה' כִּֽי־לֻקַּ֥ח עַמִּ֖י חִנָּ֑ם מֹֽשְׁלָ֤ו יְהֵילִ֨ילוּ֙ נְאֻֽם־ה'' (ישעיה נב, ה). כשדים, דכתיב 'הֵ֣ן אֶ֣רֶץ כַּשְׂדִּ֗ים זֶ֤ה הָעָם֙ לֹ֣א הָיָ֔ה' (ישעיה כג יג). ישמעאלים, דכתיב 'יִשְׁלָ֤יוּ אֹהָלִ֨ים לְשׁוֹדְדִ֗ים וּֽבַטֻּחוֹת לְמַרְגִּ֣יזֵי אֵ֑-ל לַאֲשֶׁ֤ר הֵבִ֖יא אֱ-ל֣וֹהַּ בְּיָדֽוֹ' (איוב יב ו). יצר הרע, דכתיב 'וַֽאֲשֶׁ֖ר הֲרֵעֹֽתִי' (מיכה ד ו)".
ומה שיש לעמוד על כוונת דברי חכמינו ז"ל הוא, דהתינח כשדים ישמעאלים ויצר הרע – מובנת חרטת ה' עליהם, אך על ענין הגלות – הלא זה תלוי בחטאי בני אדם ובבחירתם, ואם לא יחטאו לא תהיה גזרת הגלות, וגם אם לא היה היצר הרע, ממילא לא היה שייך גלות כלל. וגם מה שיש להבין הוא, שגלות איננה בריאה, הלא היא רק העדר היותנו על אדמתינו, ומה שייך בה לשון בריאה.
והנראה להסביר הענין בהקדם מה שיש גם לעמוד על הא דמתחרט על בריאת הישמעאלים – הלא הרבה אומות אכזריות היו בעולם, כמו יוון ורומי, וכלליות מלכות אדום שסבלנו מהם הרבה, ולמה דווקא על הישמעאלים מתחרט? אך הענין הוא, שבשונה מכל האומות הרשעיות, הישמעאלים מפיקים זממם בהכרזת שם ה' עליו – הם לוקחים כל מדותיהם המושחתות ותחת לקרוא את התינוק בשמו, הם תולים זה על 'בלתי לה' לבדו' – אללה אכבר… – וזה גרוע הרבה יותר מכל האכזריות של שאר האומות. כי כשעושים עוול ומכירים בזה, עדיין יש סיכוי שביום מן הימים יתחרטו על מעשיהם הרעים, אך כשתולים את זה על רצון ה', מלבד חילול שם ה' שיש בזה, אז גם כמעט אין סיכוי שימשכו ידיהם ממעשיהם הרעים.
וזה בעצם ביאור הכתוב שהביאה הגמרא – "ובטוחות למרגיזי א-ל לאשר הביא א-לוה בידו" – ולפי דרכנו הפירוש הוא, שזה מה שמרגיז הא-ל יתברך – 'לאשר הביא אלו-ה בידו', שבתוך מעשי הרשע שלו הכניס האללה אכבר…
ויתכן לומר, כי זה גם ענין החרטה על בריאת היצר הרע. כי מעצם פעולתו של היצר הרע, הרי כל תכלית האדם הוא שתהיה לו היכולת לבחור בין טוב לרע, ואם לא יהיה היצר הרע – מה יתרון לאדם בכל עמלו. אך הרי ידועה אמרת הבעש"ט ז"ל על הגמ' בשבת 'שוחט משום מאי מחייב – משום צובע', שעיקר הריגת היצר הרע לעתיד תהיה על הצביעות, שמפתה לאדם שמעשה העבירה הוא בעצם מצוה, וזה אינו מתפקידו כלל. וזה כענין הנ"ל, שזה שמכניס בתוך העוול את שם ה', וזה גרוע מהכל. [ולגבי הכשדים לע"ע אין לי ביאור בדרך זה].
ועל הדרך הנ"ל נבוא למה שהתחלנו, שכך הענין גם לגבי הגלות. דזה, שאם עושים עבירות גולים מהארץ, זה הרי חלק מהשכר ועונש, ועל זה גופא אין חרטה – אך החרטה הוא על מה שיש שעושים מהגלות עצמה רצון ה'! כי כל עוד שמכירים שהמקום האידיאלי של עם ישראל איננו בארצות גולה, וכל מהותנו שם היא דיעבד שבדיעבד, אלא שמקבלים את גזרת ה' כמו שהיא, וברגע שניתן לנו לחזור אל חיק אבינו – עושים זאת! על זאת אין חרטה – אדרבה, בכך נתכפרים העוונות וכמבואר בתורה כל זה. הבעיה הוא כשעושים מהגלות שיטה! כשעושים מזה מצוה! כשלא מחפשים לצאת משם, כשמרגישים נוח בזה, ושמחים כעל כל הון בכל ישוב וישוב ההולך ונבנה על אדמה טמאה! כשמואסים בארץ חמדה כחלק מהשקפה 'טהורה' – על בריאה כזה מתחרט ה'! על בריאה של כאילו רצון ה' הנקראת 'גלות'… כשלא רואים את זה כעונש בלבד אלא כמצב של לכתחילה.
וזה גם באור הכתוב שהביאה הגמרא – "משליו יהילילו נאם ה'" – כשמושלי עם ישראל ומנהיגיו מכריזים שכל הגלות היא 'נאם ה" – שעצם מהות הגלות הוא אידיאלי והוא רצון ה' – על זה צווח הכתוב "ועתה מה לי פה כי לקח עמי חנם" – שעל חנם משימים עצמם בתוך 'גלות' משלהם ומסרבים לצאת מתוכה… כי מלבד חילול ה' הנעשה מזה, אז גם כמעט ואין סיכוי שביום מן הימים מעצמם יכירו במעשי ה' כי נורא הוא, החסדים הגדולים אשר הוא עשה ועושה עמנו בעת הזאת כשנתן לנו את הארץ בחזרה – ויצטרכו שמלך המשיח יבוא ויכריז 'בני, היכן אתם'? וביד חזקה יגרשם מארצם האהובה להם.
אחינו אהובינו בני חוץ לארץ! התעוררו משנתכם המתוקה בעוד מועד! השליכו אלילי כספכם וזהבכם ובאו והתרפקו אל חיק אמכם האהובה, הלא היא ציון ארץ חמדתנו, "ולא תהיו משונאי ציון שאינם רוצים לשוב, ובוחרים לישב בשלוה תחת המלכיות, מגאולתינו ופדות נפשינו" [לשון החתם סופר בדרשה לח' טבת תקצ"ג לפ"ק עיי"ש].
הרב יהודה אפשטיין:
דברים כדרבנות! התיחסות לתופעה פסולה זו של האדרת הגלות ניתן למצוא בדבר העורך של גליון זה.