לכבוד מערכת "קדושת ציון" הברכה והשלום,
מצאתי בעלונכם במה למחאה וגם להרהורים בעקבות המכתב שפורסם ב"משפחה" בשבוע הקודם, מכתב הפונה לערבים ומבקש מהם להפסיק להרוג חרדים, על שום מה? על שום שלחרדים אין שום ענין בהר הבית, ולא עוד אלא שההלכה אוסרת את הכניסה להר הבית באיסור כרת.
אז ראשית כל, יש למחות מחאה נמרצת למול קלות הדעת והנבזות שיצרו את המכתב המטופש הזה. הוא מראה כמה אנחנו רחוקים לא רק מרעיונות מופשטים כמו ארץ ישראל והר הבית, אלא גם מהגיון בסיסי ומשכל ישר, מהבנה ולפיה למרות כל חילוקי הדעות, אנו בראש ובראשונה רואים את עצמנו כחלק מעם ישראל, והערבים הם אויבינו. לא פונים לאויב ומלמדים אותו כיצד להרוג ואת מי בדיוק. האם גם את זה אנחנו צריכים ללמוד? אבל כנראה שאף איננו מחוברים לקב"ה ולרצונו, ואנחנו מתכחשים לכל מה שלא היה בעיירת הגלות מטעמי "חדש אסור מן התורה". משום כך, כנראה, נִדּוֹנּוּ להגיע לחשיבה ילדותית וחסרת אחריות כפי שמתבטאת באותו מכתב אומלל. ושאף אחד לא יאמר לי כי מדובר באיזה לבלר שוטה שפלט משהו, שכן פליטות פה מהסוג הזה מעידות על בעיה קשה ביותר ועל רבים, אשר במידה רבה מזוהים עם אותו המסר, גם אם אין מקלדת בידם ואינם מוצאים את כלי הביטוי המתאים.
יותר מכך – יתכן שכפי שאצל קמצא ובר קמצא נתבעו החכמים על שתיקתם, שמא גם כאן ברור, כי מכתב כזה יכול לצמוח רק בקרקע בה אין דעת תורה אמיתית בעניני השעה, שסוגיות המעסיקות את כולנו יום יום אינן מקבלות אפילו ביטוי קלוש בעולמו של בית המדרש ואצל רבנן ותלמידיהון, והכל נותר בגדר פטפוטי סרק ונייעס. הכי רק עניני הלכה מעניינים את רבוש"ע, ואילו סוגיות אקטואליות הדורשות מענה והתיחסות אינן מקבלות שום משוב?!
ומדוע באמת המצב נראה כך? משום שכבר עשרות בשנים אנו פוסחים על שתי הסעיפים ביחס לשאלה האם אנחנו חלק מהסיפור של כל מה שקורה כאן לעם ישראל? האם כל מה שמתחולל כאן בארץ הוא רלוונטי לגבינו ואומר לנו משהו, ואז הר הבית יש לו משמעות גם לגבינו (ולא באתי לומר שנעלה לשם מחר, אלא שהוא משמעותי עבורנו), האם אנו תופסים שזהו מקום השראת השכינה, שכל אלפי שנים שייחלנו אליו, שלא בכינו וחלמנו לשוב לכותל, כי אם להר בית ה', ושמלחמת הערבים ביהודים כאן נטושה בראש ובראשונה על מקום זה? ולכן גם אנו איננו יכולים לזלזל במה שהם מעריכים ופוחדים. ניתן לאמץ את העמדה של נטורי קרתא, שאין לנו חלק כלל במדינה הזו ואין לנו שייכות לארץ-ישראל כיום מכח שלוש השבועות, שאין לנו שום הזדהות עם כלל ישראל. (אני מאמין יותר לנטורי קרתא היושבים בלונדון ובארה"ב). אולם המציאות איננה כך, כולנו כיחידים רואים את עצמנו חלק מהמתרחש כאן, מזדהים עם הנצחונות ואבלים בכשלונות, כולנו שמחים לחיות כאן כיהודים עם יהודים, גם אם יש הרבה שאינם שומרי תומ"צ להוותינו, וגם אם יש לנו מחלוקות קשות ועמוקות מול ההנהגה, וכולנו גם רואים בערבים אויב ולא אוהב, תהא דעתנו על התהליך שבהקמת המדינה ויעודה בהיסטוריה אשר תהא.
ושמא המאורעות הללו (כמו גם גזירות הלוחצות והמפלגות אותנו מבפנים) באים לחדד לנו את הצורך בבחירה, אולי הם ישכנעו אותנו להפסיק להתנדנד, אולי נשתכנע כבר לבחור צד אמיתי וללכת אתו עד הסוף, ובמילים פשוטות – לקחת אחריות.
מדוע רוצים הערבים לפגוע דווקא בנו? נדמה לי, שזה קורה דווקא משום שהם מעריכים אותנו יותר ממה שאנו מעריכים את עצמינו. הם יודעים בדיוק מי מייצג את היהדות ומי באמת מסוכן להם. אינני חושד באינטואיציה שלהם, הם פשוט יודעים מי יעלה לבסוף להר הקודש לבנות את בית המקדש. הם גם יודעים, שאם זה לא יקרה היום, יהיה זה אולי בעוד יובל או מאה שנה, ומזה הם באמת פוחדים. הם יודעים היטב במי לפגוע והקב"ה יודע לאן לכוין את הסכינים
בברכת ולעורים פקח קוח,
א. גור אריה.