בלוג

כהמשך למאמרו של הרב י' מאיר שליט"א, בו ביאר ענין הפסוק "עד מתי תתחמקין" וגו' "כי ברא ה' חדשה בארץ" וגו' (ישעיהו ל"א, כ"א) על מצבינו לעת הזאת עת שיבת ציון, אשר הוא בבושת פנים כאותה בת אשר עדיין לא השיבה אל ליבה כי שבה היא אל דודה ומכסה פניה מסתתרת מאישה, אף דודה יקרא לה שובי ואל תתחמקין, כן אנו לא השבנו אל ליבנו כי שבנו אל ארץ ה' ונחלתו להיות בחיק אישינו דודינו מלך ישראל וגואלו, וראויים אנו להנהגת המלכות ונימוסיה, אך דודינו מלכו של עולם שב וקורא שובי ולא תכלמי שובי ונחזה בך כי הגיע עת דודים.

אחת הדעות שקנתה לה שביתה בלב בני התורה היא גזירת "ירידת הדורות", כביכול גזירת הכתוב היא ולא תתכן מעלה שתהיה בנו אשר לא היתה באבותינו, ואם נמצא דבר אשר אנו יכולים לעשות ולהתקרב בו אל בוראנו אך לא נהגו בו אבותינו, מיד נרתע לאחורינו, ננוס נעמוד מרחוק, כי בהכרח אין אנו ראויים אל אותה מעלה, שהרי אבותינו לא נהגו בה והיאך אנו יתמי דיתמי נוכל להשיגה. ופעמים נאמרים הדברים בפירוש, שזוהי סיבת המניעה, ופעמים יבואו ברגשת הלב ומחמתם יאמרו ק"נ טעמים אחרים להרחיקנו מן המעלות, ולהשאירנו בחשכת הגלות. (דוגמאות רבות לדבר – סדר לימוד תשב"ר, קיום מצוות תפילין כמצוותן, ציצית כהלכתה, ברכת המזון כתיקונה ועוד כהנה וכהנה).

אולם שובר טענה זו בצידה, כי הנה הכל מודים שזכינו להרבה מעלות טובות שלא זכו להם אבותינו הן בריבוי לומדי התורה הן בקיום המצוות וההידור בהן כגון ד' מינים וסת"ם, אשר בדורות עברו מעטים היו כתיקונם, ובמצוות סוכה אשר רק תלמידי החכמים קיימוה כדינה, ונר חנוכה שנהגו כשעת הגזירה וכעת נוהגים כעיקר התקנה, וכן חזרה לתיקונה מצוות ברכת כהנים ועוד הרבה מעלות טובות, ועל כולנה – ישיבתנו בארץ הקודש נחלת ה' אשר אוירה מחכים ועל תורתה נאמר "וזהב הארץ ההיא טוב", ונוספו על ידה מצוותיה ומעלותיה.

ואמנם לא מהבל ותהו הושרשה ידיעה זו בלבנו, כי כבר תמהו חז"ל (יבמות ל"ט:) – אכשור דרי? ועוד אמרו (שבת קי"ב.) – "אם ראשונים כמלאכים" וכו', ומשמעות מאמרם שכך הוא סדרן של דברים, שלעולם הראשונים מעלתם גדולה משל אחרונים (אף שלא לכל ענין הדברים אמורים – עיין ברכות כ.), ועל כולנה ידועים דברי הגר"א, אשר אמר כי חורבן המקדש כיציאת נשמה והיציאה לגלות כקבורה וכו' ועתה אין אנו אלא כתרווד רקב עצמות, והדרשנים מוסיפים ואומרים – אם כך בזמן הגר"א, אנו אפילו רקב איננו.

וזה לשון הגר"א: "כי מעת שחרב הבית יצאה רוחנו עטרת ראשנו ונשארנו רק אנחנו הוא גוף שלה בלא נפש. ויציאה לח״ל הוא הקבר ורימה מסובבת עלינו ואין בידינו להציל הן הגויים האוכלים בשרינו ומ״מ היו חבורות וישיבות גדולות עד שנרקב הבשר והעצמות נפזרו פיזור אחר פיזור ומ״מ היו עדיין העצמות קיימות שהן הת״ח שבישראל מעמידי הגוף עד שנרקבו העצמות ולא נשאר אלא תרווד רקב מאתנו ונעשה עפר שחה לעפר נפשינו ואנחנו מקוין עתה לתחית המתים התנערי מעפר קומי  כו' (ישעיה נ״ב) ויערה רוח ממרום עלינו" (ליקוטי הגר"א שבסוף הספד"צ)

והן אמת, שדברי הגר"א שם הם שורש להבנת מצבינו, אך דבריו מיוסדים על אדני פז (כמו שרמז בתוך דבריו שקודם לכן) בספר יחזקאל (פרק ל"ז) בנבואת העצמות היבשות. וכך הם דברי הנביא: "היתה עלי יד־ה' ויוצאני ברוח ה' ויניחני בתוך הבקעה והיא מלאה עצמות. והעבירני עליהם סביב סביב והנה רבות מאד על־פני הבקעה והנה יבשות מאד. ויאמר אלי בן־אדם התחיינה העצמות האלה ואמר אד-ני ה' אתה ידעת. ויאמר אלי הנבא על־העצמות האלה ואמרת אליהם העצמות היבשות שמעו דבר־ה'. כה אמר אדנ-י ה' לעצמות האלה הנה אני מביא בכם רוח וחייתם. ונתתי עליכם גדים והעלתי עליכם בשר וקרמתי עליכם עור ונתתי בכם רוח וחייתם וידעתם כי־אני ה'. ונבאתי כאשר צויתי ויהי־קול כהנבאי והנה־רעש ותקרבו עצמות עצם אל־עצמו. וראיתי והנה־עליהם גדים ובשר עלה ויקרם עליהם עור מלמעלה ורוח אין בהם. ויאמר אלי הנבא אל־הרוח הנבא בן־אדם ואמרת אל־הרוח כה־אמר אדנ-י ה' מארבע רוחות באי הרוח ופחי בהרוגים האלה ויחיו. והנבאתי כאשר צוני ותבוא בהם הרוח ויחיו ויעמדו על־רגליהם חיל גדול מאד־מאד. ויאמר אלי בן־אדם העצמות האלה כל־בית ישראל המה הנה אמרים יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו נגזרנו לנו. לכן הנבא ואמרת אליהם כה־אמר אדני ה' הנה אני פתח את־קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם עמי והבאתי אתכם אל־אדמת ישראל. וידעתם כי־אני ה' בפתחי את־קברותיכם ובהעלותי אתכם מקברותיכם עמי. ונתתי רוחי בכם וחייתם והנחתי אתכם על־אדמתכם וידעתם כי־אני ה' דברתי ועשיתי נאם־ה'".

הנה האיר עינינו אדונינו הגר"א בפירוש דברי הנביא, כי נתנבא יחזקאל סדר הגאולה כגוף הקם לתחיה ומצב העצמות בעומק הגלות כפי שתיארו הנביא עצמות פזורות ויבשות מאד והוא נגד מצב אומתינו פזורים בארבע פאות, יבשים ללא חיות ואף ללא רגשות-עם בסיסיים עד כדי איבוד הלשון והתערבות בעמים, שהוא המצב הנורא של ההשכלה הארורה וכל מיני תנועות שמקורן ומגמתן שכחת ציון ואיבוד התקווה, והוא מאמר ישראל "יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו נגזרנו לנו" (ועיין במלבי"ם שם).

ועל תחילת הקימה מן העפר אמר ה' "הנה אני מביא בכם רוח וחייתם", והיינו היציאה ממצב הרקב שהעצמות אין בהן חיות כלל, והוא השלב הראשון בגאולה, הרוח אשר נשבה בגולה לשוב אל ציון ואל מצב האומה הראשון. וזהו תחילת קיום העצמות ע"י מאורי האומה "שהן הת״ח שבישראל מעמידי הגוף" אשר הם השיבו את הרוח הזאת אל העצמות היבשות (אותה רוח אשר נשבה בין תלמידי הגר"א ועוד מקהילות ישראל – חרפוה רשעי ישראל בהקימם את תנועותיהם וכדרך הטומאה הסובבת כל ענין קודש, ובזה הוציאו לעז על שיבת ציון, ועליהם נאמר "אשר חרפו עקבות משיחך")

וחזר ואמר ה' "הנה אני פתח את־קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם עמי והבאתי אתכם אל־אדמת ישראל. וידעתם כי־אני ה' בפתחי את־קברותיכם ובהעלותי אתכם מקברותיכם עמי. ונתתי רוחי בכם וחייתם והנחתי אתכם על־אדמתכם", שאחר שיתן רוח התחיה הראשונה יצאו מקברותיהם, זוהי האדמה הטמאה ארץ העמים, וישובו אל אדמת ישראל. ושם "והנה־רעש ותקרבו עצמות עצם אל־עצמו", והיינו שיתקבצו הגלויות לשוב להיות לעם אחד כאברים הנדבקים אחד לאחד, ודבר זה יהיה על ידי רעש והיינו זעזועים גדולים ברחבי העולם – שואת יהדות אירופה ונפילת ברית המועצות ועוד כהנה וכהנה, ויעמוד הגוף על צורתו ע"י "חבורות וישיבות גדולות", אשר הם מחיים הקיבוץ ומעמידים אותו על קומתו.

אחר נתנבא על עלית הבשר והגידים על העצמות. "וראיתי והנה־עליהם גדים ובשר עלה ויקרם עליהם עור מלמעלה", והוא כינון מצב האומה לעמוד על יופיה וצורתה החיצוניים בעושר וכח וחזרה אל קיום כל המצוות בשלימותן (וכמו שפירש הגר"א בשיה"ש נאוה בחיתוך אברים בקיום מצוות). ואמנם גם בזה לא נשלמה קומתנו, כי רוב ישראל עדיין אינם מקיימים את רוב המצוות, יערה ה' עליהם רוח טהרה להשיב לבבם אליו והשלטון בידי זדים יעקרם ה' ויעביר מלכותם במהרה.

והננו מצפים עוד אל שיבת הרוח "מארבע רוחות באי הרוח ופחי בהרוגים האלה ויחיו", הוא בנין הבית ושיבת רוח אפינו שכינת עוזנו עטרת ראשינו לשכון בתוכנו, ורוח חדשה יחדש בקרבינו וימול ערלת לבבנו לאהבה וליראה את שמו. אחר הדברים האלה, הנה נודע, כי כשם שנגזרה גזירה על ירידת הדורות וקלקולם, כן נגזרה גזירה על תקומת דורנו, ועתה ברא ה' חדשה בארץ, מי זאת הנשקפה כמו שחר, כשחר הזה שהולך ומאיר עד נכון יום. ודודינו קורא אלינו באהבה – הראיני את מראיך, שובי ואל תתחמקין, התנערי מעפרך ולבשי בגדי עוזך, לא תבושי ולא תכלמי עוד, וחרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד.

א. לויסון