בס"ד שבט תשע"ז לפ"ק
מחאה על כבוד התורה
מבלי להתייחס לכלל הדברים הנמצאים בעלון קדושת ציון, ושתיקתי לא תחשב כהודאה, מצאתי עצמי מחויב למחות על דברי שקר נמהרים שחדרו לעלון הנ"ל במדור "קוראים כותבים" בגליון י"ח (שבט תשע"ז לפ"ק). וז"ל הכותב:
"מי שעורך "היתר מכירה" עובר על איסור מפורש מן התורה אפילו כשמדובר במכירה לשנה כו', חוץ מזה "היתר המכירה" מבוסס על מכירת קרקע בשטר, ומכירת קרקע בשטר לא חלה עד למתן דמים כו', קצרו של דבר, שאם המכירה אכן חלה, מי שערך אותה עובר על איסור "לא תחנם", ואם אינה חלה, אז יהודי עובד על אדמתו בשביעית ומחייב אותנו חובת גלות".
שומו שמים על זאת. כאילו היתר המכירה יצא מתחת ידי תלמידים שלא שמשו כל צרכם וטעו בדבר משנה עד שבהנף יד של כותב מכתב בעלון חודשי נחתמה הסוגיא ואין מקום לדיון.
ובאמת היתר זה יסודתו בהררי קודש, הגאונים ר' ישראל יהושע מקוטנא זצ"ל בעל הישועות מלכו, ר' שמואל מוהליבר מביאליסטוק זצ"ל, ור' שמואל זנוויל מווארשא זצ"ל בכ"ח שבט תרמ"ח, ונצטרף אליהם הגאון ר' יצחק אלחנן ספקטור זצ"ל מקובנא ביום ג' אדר תרמ"ח, כמובא כל זה בסי' א' מספר מעדני ארץ שביעית להגאון ר' שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל. אחריהם היו גדולים נוספים שצדדו בהיתר [בינהם הרבנים הראשיים לדורותיהם ובכללם הגאון הרב עובדיה יוסף זצ"ל], והיו שהתנגדו לו, אלו ואלו רבותינו אשר מפיהם אנו חיים ומימיהם אנו שותים.
רק כדי לשבר את האוזן נעתיק לשון הגאון ר' שלמה זלמן אויערבאך בהקדמת ספר מעדני ארץ הנ"ל:
"אחרי כל האמור הנני מוצא לנכון להעיר לבל יתקבל ח"ו שום רושם כאילו הכנסתי ראשי בין הרים גדולים ורמים גדולי הדורות אשר מימיהם אנו שותים ומפיהם אנו חיים ואף גם את שמותיהם אזכיר במורא ופחד, אלא מכיון שההיתר הזה שיסודותיו בהררי קודש נתקבל ונהוג למעשה בכל אה"ק [מלבד יחיד סגולה גבורי כח עושי דברו ששומרים שביעית כדת וכהלכה ד' עליהם יגן ותחזקנה ידיהם קודש וכל העוזרים והמסיעים להם אשרי חלקם] לכן הרשיתי לעצמי לבאר ולברר יסודותיו עד כמה שידי יד כהה מגעת כו'".
כמה נרפסים דברי הכותב לעומת דברי רבן של ישראל הגאון ר' שלמה זלמן זצ"ל.
אחרי שרמס ברגל גאוה ההיתר, ירה חיצי להגו ולעגו כלפי הרב קוק זצ"ל, וכתב:
"ראוי עוד להעיר כי הרב קוק זצ"ל ביסס את דבריו בענין היתר המכירה בין היתר על כו' ועל כך שכל הקרקעות היו אז קנין המלך (אגרות ראי"ה קע"ז), ושהממשלה יכולה לתבוע את חוקה (שם קי"ט). אגב גם בזמנו זה לא היה נכון משום שלבריטים היה מנדט ולא ריבונות בא"י".
וגם כאן שוברו בצידו, שאגרות אלו נכתבו האחת בשנת תרס"ח והשניה בשנת תרס"ט, כמו שמפורש בגוף האגרות, בערך עשר שנים לפני שנכבשה הארץ ע"י הבריטים, והיתה אז ארה"ק תחת שלטון האימפריה העותומנית אשר בראשה הסולטן הטורקי.
לא זו "דרישת ציון על טהרת הקודש" כפי שנחרט בראש העלון, ולא בכאלה תיבנה ירושלים אשר לא חרבה אלא בשביל שהושוו קטן וגדול (שבת קי"ט ע"ב).
והוא רחום יכפר עוון ולא ישחית, ונזכה לראות בבנין ירושלים עיר האמת ע"י צדקה ומשפט, במהרה בימינו.
החותם בדמע לכבודה של תורה
איתי אפלבוים
תגובת המערכת –
בעקבות דברי הכותב הנחרצים, ראינו לנכון לפנות לכותב המכתב המקורי הרב חיים פקוביץ' לקבלת תגובתו, ואלו דבריו –
"ראשית כל, הנושא המרכזי במכתבי היה להפריך מתוך התבוננות בהתנהגות של עורכי "היתר המכירה" את הטענה, ולפיה ההיתר נועד להגן על חקלאים יהודים בארץ ישראל. ומכיון שהמגיב לא התיחס כלל לנקודה זו, על-אף שהיא הייתה העיקרית במכתבי, אני מניח שהוא מודה לדברי. שנית, המגיב לא התיחס ענינית לשום טענה שהעליתי במכתבי. רשימה של חכמים אשר התירו "היתר המכירה" לא עונה על שום טענה שהעליתי, וידוע גם, כי מרן הגרש"ז אויערבאך חזר בו מההיתר. בנוסף, אם כל-כך ברור ש"היתר המכירה" יסודתו בהררי קודש, מדוע אם כן חז"ל, אשר חיו בארץ ישראל, לא ערכו את אותה מכירה כאשר כל כלכלתם הייתה תלויה בחקלאות. נמצאנו למדים, כי מצדדי "היתר המכירה" טוענים שחז"ל חלילה התאכזרו כלפי החקלאים היהודים ופגעו בישוב ארץ ישראל. העליתי שלוש טענות, אותן המגיב לא הפריך – מכירת קרקע בשטר לא חלה ללא מתן מעות, אלא אם כן מוכר קרקע מפני רעתה. מכירת קרקע לגוי אפילו לשעה היא אסורה, ואני עומד על כך שהמוכר קרקע לגוי בארץ ישראל עובר על איסור תורה מפורש של "לא תחנם", כפי שקבע מרן החזון אי"ש בזמנו ביחס ל"היתר המכירה". בזמן השלטון העותומני, יהודים רכשו קרקע, ואותה קרקע אשר עיבדו הייתה בבעלותם ע"פ החוק העותומני. "היתר המכירה" נמשך גם בזמן שלטון הבריטים עד היום הזה, והמגיב לא ענה על הטענה הפשוטה שלי, הרי המצב כפי שתואר באגרות הראי"ה לפני 110 שנים לא קיים היום כלל, ועל מה, אם כן, מתבסס היום "היתר המכירה"? אם מביאים ראיות מדברי חז"ל נגד חכם כלשהו, גדול ככל שיהיה, אין בכך חלילה משום לעג לחכם, ואל לו למגיב לייחס לי בזיון חכם, כפי שאל לו לייחס זאת לחזו"א, אשר כתב את דבריו עלי ספר לדורות, ולא בעלון חודשי. אם אני הקטן כותב לא לעניין, מדוע שהמגיב הגדול לא יביא ראיות נגדי ויתיחס ענינית לטענות שהעליתי ויסתור אותן. ואם זה מחמת שבאמת אינו בא לחלוק עניינית, אלא כל רצונו להגן על כבודו של הרב קוק זצ"ל, אז כפי שציינתי, הוא מתפרץ לפתח פרוץ, שכן חלילה לא התכוונתי לפגוע בכבודו של אותו ענק, תהיינה חילוקי הדעות בהלכה ובהשקפה אשר תהיינה.
חרבות ירושלים תבנינה אך ורק אם נעשה רצון ה' ונשמור מצוות התורה כפי שמסרו לנו חז"ל, במיוחד כאשר תורתנו הקדושה וחז"ל אומרים מפורשות שביטול שמיטה מביא את הגלות. המגיב חתם את דבריו בקנאה לכבוד התורה, ואני אחתום בדברי הרמב"ם בהלכות סנהדרין פכ"ד ה"י, שאין כבוד התורה אלא לעשות על-פי חוקיה ומשפטיה.
וק זצ"ל, וכתב:
"ראוי עוד להעיר כי הרב קוק זצ"ל ביסס את דבריו בענין היתר המכירה בין היתר על כו' ועל כך שכל הקרקעות היו אז קנין המלך (אגרות ראי"ה קע"ז), ושהממשלה יכולה לתבוע את חוקה (שם קי"ט). אגב גם בזמנו זה לא היה נכון משום שלבריטים היה מנדט ולא ריבונות בא"י".
וגם כאן שוברו בצידו, שאגרות אלו נכתבו האחת בשנת תרס"ח והשניה בשנת תרס"ט, כמו שמפורש בגוף האגרות, בערך עשר שנים לפני שנכבשה הארץ ע"י הבריטים, והיתה אז ארה"ק תחת שלטון האימפריה העותומנית אשר בראשה הסולטן הטורקי.
לא זו "דרישת ציון על טהרת הקודש" כפי שנחרט בראש העלון, ולא בכאלה תיבנה ירושלים אשר לא חרבה אלא בשביל שהושוו קטן וגדול (שבת קי"ט ע"ב).
והוא רחום יכפר עוון ולא ישחית, ונזכה לראות בבנין ירושלים עיר האמת ע"י צדקה ומשפט, במהרה בימינו.
החותם בדמע לכבודה של תורה
איתי אפלבוים
תגובת המערכת –
בעקבות דברי הכותב הנחרצים, ראינו לנכון לפנות לכותב המכתב המקורי הרב חיים פקוביץ' לקבלת תגובתו, ואלו דבריו –
"ראשית כל, הנושא המרכזי במכתבי היה להפריך מתוך התבוננות בהתנהגות של עורכי "היתר המכירה" את הטענה, ולפיה ההיתר נועד להגן על חקלאים יהודים בארץ ישראל. ומכיון שהמגיב לא התיחס כלל לנקודה זו, על-אף שהיא הייתה העיקרית במכתבי, אני מניח שהוא מודה לדברי. שנית, המגיב לא התיחס ענינית לשום טענה שהעליתי במכתבי. רשימה של חכמים אשר התירו "היתר המכירה" לא עונה על שום טענה שהעליתי, וידוע גם, כי מרן הגרש"ז אויערבאך חזר בו מההיתר. בנוסף, אם כל-כך ברור ש"היתר המכירה" יסודתו בהררי קודש, מדוע אם כן חז"ל, אשר חיו בארץ ישראל, לא ערכו את אותה מכירה כאשר כל כלכלתם הייתה תלויה בחקלאות. נמצאנו למדים, כי מצדדי "היתר המכירה" טוענים שחז"ל חלילה התאכזרו כלפי החקלאים היהודים ופגעו בישוב ארץ ישראל. העליתי שלוש טענות, אותן המגיב לא הפריך – מכירת קרקע בשטר לא חלה ללא מתן מעות, אלא אם כן מוכר קרקע מפני רעתה. מכירת קרקע לגוי אפילו לשעה היא אסורה, ואני עומד על כך שהמוכר קרקע לגוי בארץ ישראל עובר על איסור תורה מפורש של "לא תחנם", כפי שקבע מרן החזון אי"ש בזמנו ביחס ל"היתר המכירה". בזמן השלטון העותומני, יהודים רכשו קרקע, ואותה קרקע אשר עיבדו הייתה בבעלותם ע"פ החוק העותומני. "היתר המכירה" נמשך גם בזמן שלטון הבריטים עד היום הזה, והמגיב לא ענה על הטענה הפשוטה שלי, הרי המצב כפי שתואר באגרות הראי"ה לפני 110 שנים לא קיים היום כלל, ועל מה, אם כן, מתבסס היום "היתר המכירה"? אם מביאים ראיות מדברי חז"ל נגד חכם כלשהו, גדול ככל שיהיה, אין בכך חלילה משום לעג לחכם, ואל לו למגיב לייחס לי בזיון חכם, כפי שאל לו לייחס זאת לחזו"א, אשר כתב את דבריו עלי ספר לדורות, ולא בעלון חודשי. אם אני הקטן כותב לא לעניין, מדוע שהמגיב הגדול לא יביא ראיות נגדי ויתיחס ענינית לטענות שהעליתי ויסתור אותן. ואם זה מחמת שבאמת אינו בא לחלוק עניינית, אלא כל רצונו להגן על כבודו של הרב קוק זצ"ל, אז כפי שציינתי, הוא מתפרץ לפתח פרוץ, שכן חלילה לא התכוונתי לפגוע בכבודו של אותו ענק, תהיינה חילוקי הדעות בהלכה ובהשקפה אשר תהיינה.
חרבות ירושלים תבנינה אך ורק אם נעשה רצון ה' ונשמור מצוות התורה כפי שמסרו לנו חז"ל, במיוחד כאשר תורתנו הקדושה וחז"ל אומרים מפורשות שביטול שמיטה מביא את הגלות. המגיב חתם את דבריו בקנאה לכבוד התורה, ואני אחתום בדברי הרמב"ם בהלכות סנהדרין פכ"ד ה"י, שאין כבוד התורה אלא לעשות על-פי חוקיה ומשפטיה.
על החתום,
חיים פקוביץ'
ירושלים
על החתום,
חיים פקוביץ'
ירושלים.
תגובה נוספת
בענין זה ראוי להביא את לשונו של חברנו הגאון רבי יצחק ברנד שליט"א – "הרב יצחק ירוחם בורדיאנסקי שליט"א [ירושלים] חתן הגרש"ז אויערבך זצ"ל מעיד ומספר מה שחותנו דיבר בחוג המשפחה אודות ההיתר המכירה [פירסמו בהספד שהספיד את חותנו] שתגידו לרבנים שזה לא כלום, זה פשוט ליצנות [ועשה בידו תנועה של ביטול] – כי אין להם דעת למכור ולא מתכוונים למכור עכ"ל, וכן הרב אביגדור נבנצאל שליט"א מעיד בשמו של הגאון ר' ש"ז אויערבך זצ"ל שגם לתלמיד מרכז הרב לא התיר לאכול יבול מה'היתר מכירה' משום איסור ספיחים" – עכ"ל ספר "שמיטה כמצותה" עמוד ל'.
וכן הייתי אצל הגרש"ז זצ"ל בשנת תשנ"ג ואמר לי אותו דבר בענין היתר מכירה, שזה דברים בטלים ומבוטלים, וכן עשה תנועת יד של ביטול".