לכבוד מערכת קדושת ציון,
אודה לכם מאוד אם תוכלו לפרסם מעל גבי גליונכם המכובד את מאמרי הרצו"ב.
תודה, צ.פ. הלוי
עיר התורה
אמר החבר: בכל דבר ישנו המצוי וישנו הרצוי, ודאי וודאי שהרצוי והנחשק הוא שתקום מלכות של תורה, שתכוף את כל העם לילך בדרך התורה ולחזק בדקה, ואסור שתהיה לנו ציפיה אחרת אלא 'לישועתך קוינו כל היום', אך עדיין חושב אני, כי אין הדרך הנכונה לעסוק רק ברצוי ולשכוח ממה שבידינו לעשות.
במה הדברים אמורים?
ברוך ה' כהיום הזה קיימים ברחבי ארץ ישראל כמה וכמה ישובים, שכל יושביהם בני תורה החרדים לדבר ה' [בני ברק, ביתר, מודיעין עילית, רכסים, קרית יערים, עמנואל ועוד], והתמיהה צפה ועולה, נוקבת ויורדת עד לתהום –
המייצגות ערים אלו את דרך התורה? השומרות הן את הוראותיה?
ישאל כל תושב בערים אלו את עצמו:
כיצד מחלקים את ההקצאות בעירך?
מי מחליט מי צריך לקבל הנחה בארנונה, וכמה?
מי קובע מה גדר המחויבות של בתי ספר לקבל תלמידות?
כיצד החליטו להיכן ילך הכסף הגבוי [ה'תקציב']? האם לבתי כנסת? לאירועים? לגינון? לנזקקים? או אולי לאבטחה?
הלא לדאבוננו, כולנו יודעים כיצד כל עניני העיר מנוהלים על ידי מלחמת מפלגות, לפי 'תן וקח', ובעיקר לפי הכללים המוכתבים מאת חוקי המדינה, היועצים המשפטיים ושאר מרעין בישין.
האין בתורה שלמה שלנו הוראות כיצד להטיל מסי קהילה [לפי ממון /נפשות /דירה וכו']?! האם לא נכתבו על נושא זה ספרים ומאות תשובות בכל הדורות?!
הלא חילול ה' נורא ואיום הוא זה!
אז מה צריך להיות?
לעניות דעתי, אנו צריכים להקים בכל עיר ועיר רשות שתנהל את כל עניני העיר כתורה וכמצוה, והיא זו שתקבע את הכל, מהרישום לגני הילדים ועד תיקוני הכבישים, הכל כפי שיעלו החכמים במצודתם מהן הוראות התורה.
[הן אמנם, מאחר ואנו מוגבלים בידי חוקי המדינה, נצטרך להשאיר באופן רשמי את העיריה, אך בפועל היא תהיה כפופה לרשות התורנית, ותשמש כ'חותמת גומי'].
כיצד יבחר הגוף הנ"ל, וכיצד הוא יתנהל?
אני משאיר בזאת ליודעי התורה ואנשי מעשה להביע את דעתם, אך זה צריך להיות הקו הכללי.
עוד קצת היסטוריה
בכל הדורות היו היהודים תחת סמכות ה'קהילה', שמשמעותה היא שיש ליהודים יושבי העיר 'אוטונומיה' על עניניהם הפנימיים. כמובן, שגודל היד החופשית שהם קיבלו השתנה לפי יחס המושל בכל תקופה ובכל מקום, אך היו דורות, שבהם בידי הקהילה היתה סמכות אף לכלוא ולהעניש בעונשים גופניים, כידוע.
פעמים הייתה הקהילה מיוחדת לעיר אחת בלבד, ופעמים היתה רחבה יותר, כבימי 'ועד ארבע ארצות' שכשמה כן היתה – היא שלטה על כל עניני היהודים בארבע מדינות אירופאיות ללא מצרים, והיא זו שגבתה מסים והתנהלה מול המדינה בשם כל היהודים.
כבר בגמרא (מגילה כו.) מובא המושג של 'שבעת טוֹבֵי העיר', שהוא גוף נבחר בן שבעה אנשים, שהם המנהלים את כל עניני העיר, והוא שמש בכל הדורות [ונזכר להלכה בכל הפוסקים, ועי' לדוגמא בעלמא במ"ב סי' קנג ס"ק כט ובביה"ל שם, שדן בהגדרתם].
הקהילות היו גובות מיסים, כמובן, ולפיכך יש לנו הלכות ותשובות רבות בדיני מסים, כך שכלל אין מדובר ב'שדה לא חרושה'. ובכלל, בהלכות הנהגת הקהילות יש לנו מסורת רבת שנים ותשובות מרובות [והמצב טוב לאין ערוך מהלכות ניהול מדינה, שבהן אין לנו מסורת ו'שימוש'].
המעכבים
אך שאלה קשה ישנה כאן: למה גדולי ישראל, שאין להם בעולמם אלא כבוד שמו יתברך, לא פעלו להוציא את הדברים אל עולם המעשה? האם זאת אומרת, שישנה איזו טעות בדברינו?
לדעתי התשובה היא זאת:
הדבר פשוט היה לא מעשי, כי כמה מכשולים עומדים כנגד יוזמה כזאת, ובהם:
1. הרצון
בראש ובראשונה, המכשול הרציני ביותר הוא הרצון של הציבור, שהרי אין לנו שום אמצעי כפיה, ואם הציבור לא ירצה – זה פשוט לא יתחיל.
ואף שבהשקפה ראשונה הוא פלא, דמי איננו מעוניין בזה? מי אינו רוצה שהציבור החרדי יתנהל כפי שהתורה מורה לו להתנהל?
אך בעיה קשה מאין כמוה היא זו, דאנן כעבדים ובהפקירא ניחא לן, שהרי כהיום הזה רבים אינם רואים חובה לקיים את הוראות וחובת העיריה, אינם משלמים ארנונה כחוק, בונים בלא רשיון, מחלקים דירות וכו' וכו', כידוע לכל אחד מהקוראים.
והנה, כאשר יקום ויתכונן מוסד 'שבעה טובי העיר', שוב לא נוכל לחגוג כדרכנו עד עתה, ואם יחליטו הם שאסור מכאן ואילך להשתמש במקלטים ציבוריים באופנים מסוימים, הלא החלטתם מחייבת מדין חו"מ, והעובר על דבריהם גוזל את הרבים.
2. השלום
חובה שכל הקהילות יסכימו לדבר זה, כי אם קהילה אחת תראה בזה גזירת שמד וכדומה [ותחליט שהחכמים של הקהילה השניה הם אפיקורסים ונגועים בשרשי הדת, וכנהוג..], אזי כבר אין בידינו כלום.
שני דברים אלו הם הסיבות שבגללן לא קמו גדולי ישראל עד היום הזה לעשות מעשה בנידון, ואין דברים אלו בידיהם כלל, ושינוי זה תלוי רק בנו – הציבור עצמו, שאם נעניק אנו להם – לגדולי ישראל – את הכח להנהיגנו, כלומר שידעו הם שמוכנים אנו לעשות מה שיורונו[1], אזי היו יכולים לעשות כן. אך כל עוד כל אחד מסתכל רק על טובתו [ודעתו] האישית, למעשה אין לנו הנהגה של אמת, וזו היא שבעוכרינו.
וא"כ המוטל עלינו הוא לגרום לכך, שכולם ירצו במלכות התורה, ושיהיו מוכנים גם להפסיד בשבילה, ואז יהיה הדבר אפשרי.
אמנם יש עוד שני דברים שצריך לתת עליהם את הדעת, באשר חובתנו היא לידע מה הם המפסידים, ולטכס עצות כיצד להנצל מהם.
- ההלכה. יש לברר את ההלכות בכל נידון ונידון, ותורה שלמה וגדולה היא, שיש להתחיל ולדון בה עוד לפני שבא הדבר לידי מעשה [ונחלק את הדבר לשתי שאלות: א. מהי הדרך הנכונה להקים מוסד שינהל את עניני העיר כתורה. ב. הכרעות פרטיות בכל דבר ודבר – ארנונה, קנסות חניה, תאגיד המים, חריגות בניה, חלוקת תקציבים וכו'].
- הממשל. על-מנת לקדם את התכנית שהותוותה לעיל, יש ליתן את הדעת לכך, שעלולים להתנכל אליה מצד הממשלה וערכאותיה [לדוגמא, אפשר לפטר את נבחרי הציבור בעיריה ולהקים 'ועדה קרואה'].
למעשה
סבורני, כי טוב יעשו כל דורשי ציון אם לא יתעסקו רק בדיבורים על 'מדינת התורה'. ואמנם, זה נחמד מאוד לחלום על מלכות שתהיה בעתיד, קרי כאשר רוב אזרחי המדינה יהיו שומרי תורה ומצוות, אך אנו צריכים כעת לתקן מה שבידינו לתקן!
מלבד זאת, אם לא נצליח כעת לפתור את הבעיות שהצגתי מקודם, אזי בבוא הכח לידינו לנהל את המדינה, יהיה המצב חמור פי כמה וכמה, בוקה ומבולקה [ואכמ"ל]. אלו הן הבעיות האמיתיות, ובהן חובה לטפל כבר עכשיו.
עוד כמה נקודות חשובות:
- אין אנו מגיעים ממקום של מאבק ומלחמה, אין כאן בכלל שני צדדים להאבק זה בזה, מדובר בתיקון העצמי שלנו, אין ברצוננו אלא לעזור לכולנו יחד להתחזק.
- דע לך, כי אין שום אפשרות טכנית להוביל מהלך כזה בלא סיוע ותמיכה מלאה מצד רבני העיר [וגם מצד ההלכה כן הוא, כדאיתא בבבא בתרא ט. – "היכא דאיכא אדם חשוב לאו כל כמינייהו דמתנו"].
- ולסיום, מורנו הרב יצחק ברויאר כתב [ב'תזכיר על יחסה של אגודת ישראל למדינה והדרישות ממנה'] – "'אגודת ישראל' דורשת ממדינה יהודית בארץ ישראל שתכיר בתורה כפי שהיא מחייבת בזמן הזה כיסוד חוקי של המדינה, ושתכונן את כל החיים המדינתיים בהתאם ליסוד חוקי זה. 'אגודת ישראל' לא תוותר על תביעה זו לעולם".
אז בואו נא, ולפני שאנו דורשים זאת מהמדינה – נדרוש זאת מעצמנו…
על כן אני קורא בזאת לכל אלו שכבוד שמים וקיום התורה במרחב הציבורי שלנו נוגע ללבם, לפעול בענין – כל אחד ואחד בעירו – ולתת את הדעת לאמצעי הפרסום והשכנוע המתאימים, ובאשר לא התוויתי כאן אלא את הקו הכללי, יביעו נא החברים את עצותיהם הן מצד ההלכה והן מצד הפרקטיקה.
ואחתום בתפילת "וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה, אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה, צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה". צ.פ. הלוי
[1] וכעין מה שארז"ל (מכילתא יתרו פ' ו') – "משל למלך בשר ודם שנכנס למדינה, אמרו לו עבדיו: גזור עלינו גזירות! אמר להם: כשיקבלו מלכותי אגזור עליהם, שאם מלכותי לא יקבלו – גזירותי לא יקבלו".