בלוג

ש. פרידלנד

מוֹטֶלֶה, ליטא, תרע"ו:

כשעיניו הכחולות בוערות מצהלה, מתפרץ שלמה לייב בן השש למטבח הקוטג' של משפחתו. "באבע! את יודעת מה הרב'ה אמר לנו היום בחיידר?"

באבע דבורה מערבבת סיר מרק על הכיריים, וממלמלת מעבר לכתפה – "אין לי מושג".

"הוא אמר, שיבוא משיח ויהיו גשרים לכל היהודים, עליהם יעלו לארץ ישראל! נרקוד עד שנגיע לירושלים על גשר ממוטולה!".

באבע מסתובבת ובוחנת את מבטו של נכדה בפליאה ובהתפעלות – "תגיד לי, איך? איך זה יכול להיות?"

"זה יהיה נס, נס מדהים! תקשיבי, באבע – הגשר יהיה עשוי נייר, אבל הוא יהיה כל כך חזק, שנוכל לרקוד עליו כל הדרך עד שנגיע!"

"גשר של נייר! איזו בשורה! אם כך, שלוימל'ה, עלינו להתאמן כבר עכשיו בשירה ובריקודים, כדי שנהיה מוכנים כשהמשיח יבוא!". באבע תופסת את ידיו בידיה, מזמזמת ניגון תוסס, ויחדיו הם מסתחררים באקסטזה סביב המטבח הקטנטן.    

שלמה לייב היה אבא שלי, ובכל פעם שהיה מספר את הסיפור הזה, חיוך היה מתנגן על שפתיו ועיניו הלחות היו מתרחבות. הוא עדיין הרגיש את חום ידיה של באבע דבורה ושמע את רחש חצאיתה בעודה מלטפת את הרצפה.

בשנת תרפ"ו, כבר נחה לה באבע דבורה בקברה במוטול, והמשפחה עברה לניו יורק. שלמה לייב בן השש-עשרה הגיע למסקנה, ולפיה ביום מן הימים יצטרך גשר הנייר לחצות את האוקיינוס האטלנטי.

החלום לעלות לארץ ישראל מעולם לא הרפה ממנו, והוא הנחיל שאיפה זו באהבה לילדיו. השאיפה והכמיהה נבנתה לתוך חיינו בשקט, בעדינות, אבל תמיד היא קננה בקרבנו. הוא תמיד היה אסיר תודה על כך שהצליח לבקר בישראל פעם אחת בחייו ולראות את המקומות הרבים שהכיר כל כך טוב מהתנ"ך.

במשך מעל חמישים שנה, בעלי ואני טיפחנו את מושג העליה ואת הרצון לעלות, אך מעולם לא הייתה זו יותר משאיפה כללית מעורפלת. החיים זרמו בקצב שלהם – ילדים, קריירה, נכדים. היינו לכודים במערבולת חיי היומיום, ודחינו מדעתנו שוב ושוב כל מחשבה מעשית אודות עליה.

כמובן, שעם התפתחות הטיסות בעידן החדש, יכולנו לבקר בישראל פעמים רבות במהלך השנים. היינו מרותקים לעיר העתיקה בירושלים והוקסמנו מצפת, טיפסנו על הרי הגולן, רחצנו במימיה המרפאים של טבריה וספגנו לתוכנו את האוויר המפעים של הגליל. ובכל פעם, סבנו על צעדינו לאחור, בחזרה למשפחתנו, בחזרה לנוחות המוכרת. היו לנו סיבות רבות, סיבות טובות, לכך שהעליה אינה מעשית עבורנו.  

לא הגיע הזמן.

עד שזה קרה. ועד כמה שהיינו רוצים לראות זאת כהחלטה מפוכחת וזהירה, עד היום טרם זכינו להפנים את הכוחות האדירים אשר התאספו יחדיו ודחפו אותנו לעבר מולדתנו.

במבט לאחור, היו רגעים שיכלו לבשר מראש את החלטתנו הפתאומית למדי. במשך כמה שנים, התרגלנו לבלות את הימים הנוראים עם משפחתה של בתנו בירושלים. ובכל זאת, היה מקרה אחד מיוחד בראש השנה, לפני שלוש שנים, טרום הקורונה, כשבדיוק חזרנו מטיול בשילה ובארץ בנימין. שם חיינו מחדש את סיפורה של חנה, טיילנו במקום שבו עלו יהודים למשכן, התבוננו בכרמים השופעים, טעמנו את יינותיהם המרהיבים וסקרנו בהתפעלות שורה אחר שורה של מטעי זיתים ודקלי תמרים.  

כששמעתי את ההפטרה הראשונה של ראש השנה, המספרת על חנה ואלקנה שעולים לשילה, נזכרתי כמו בחלום: "עכשיו אני יודעת בדיוק איך זה נראה". במוחי חזרתי לשילה, בהשראת תפילתה הנוגעת ללב של חנה.  

הפטרת היום השני של ראש השנה כוללת את דבריו המרגשים של הנביא ירמיה: "… עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן.. וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ… מְזָרֵה יִשְׂרָאֵל יְקַבְּצֶנּוּ… וְנָהֲרוּ אֶל טוּב ה' עַל דָּגָן וְעַל תִּירֹשׁ וְעַל יִצְהָר… נְאֻם ה'". 

התרגשתי וקראתי את הנבואה שוב ושוב. זה עתה חזינו בדבריו אלה של הנביא מתעוררים לחיים עכשיו, ממש עכשיו! עדיין נסערת, פגשתי את בעלי מחוץ לבית הכנסת לאחר מכן. "ההפטרה ," אמר בקול חנוק. "שמת לב להפטרה?"  

האם שמתי לב? "משהו זז… בתוכי", גמגמתי. "איכשהו, יום אחד, אנחנו חייבים להיות חלק מזה".

אבל היו לנו משפחה, מחויבויות, סיבות. שילה, בנימין וירושלים עברו אוטומטית, בסוג של חשאיות, לתא האחורי של המח.

זמן קצר לאחר מכן, מְזָרֵה יִשְׂרָאֵל השליך את הקורונה אל תוך חיינו. היינו נעולים בבתינו, נעולים מחוץ לבתי הכנסת שלנו, נעולים מחוץ לישראל. הילדים והנכדים שחשבתי שלעולם לא אוכל לעזוב התרחקו מחיי היומיום שלנו, כשחג אחר חג עבר מבלי שחצו את המפתן שלנו. לא עוד מסיבות סידור, לא הצגות בית ספר, לא בלוני ימי הולדת. שום דבר, כל מה שנשאר היה התחזית המשמימה להזדקן בבדידות.  

יום אחד, כשניהלתי 'שיחה' טלפונית שבקושי נשמעה עם נכד צעיר מאוד, חשבתי במרירות – "בשביל זה, אני יכולה באותה מידה להיות בישראל. יכולנו לדבר בטלפון משם". שוב, משהו בתוכי זז באופן בלתי מורגש.

תמיד תהיתי איך אנשים מסוימים באירופה זכו לראות את הנולד, ואזרו בקרבם את האומץ ואת היכולת ללכת נגד הזרם ולעזוב לפני פרוץ השואה. הם לא היו נביאים, ובכל זאת הם חשו משהו שתמיד האמנתי שהוא מעבר לתפיסה שלי. בתוכי, אני אדם הנצמד לאזור הנוחות, ואיני אמיצה במיוחד. אני הטיפוס שנשאר במקום, מקווה לזמנים טובים יותר.

במשך זמן רב שיערתי, שה' ידחוף את יהודי אמריקה לעבר ייעודנו הסופי בכך שייצור מציאות חוקית בלתי אפשרית עבור היהודים באמריקה, ובכך יעמיק את התהליך המרושע המתהווה בכמה מדינות אירופיות 'פרוגרסיביות'. ראשית, הממשלה תחבל בתוכניות הלימודים בישיבות שלנו, ואז ברית מילה ושחיטה יוכרזו כבלתי אנושיות ובלתי חוקיות. אין ספק, שבהינתן התרחיש הבלתי נסבל הזה, היינו מבינים את הרמז ועוברים. 

אך לפתע צצה תחזית קודרת בהרבה.

לא זכיתי לחכמה הדרושה בכדי לפרש אירועים אקטואליים ברמה קוסמית, ובכל זאת אין לי מלים לתרגם את תחושותי באותו יום, 6 בינואר, בו המון צווחני ומאיים פרץ לבנין הקפיטול, ניפץ זכוכיות ואתן – את נשמתה של אמריקה. תחושתי ההיסטורית הודאית היא שכאשר מתרחשות תהפוכות פוליטיות, תהפוכות כלכליות או תהפוכות חברתיות – וכאן הצטרפו שלושתן יחדיו – אף פעם זה לא מבשר טוב ליהודים. ההשלכות של הקיצוניות אולי לא תתממשנה היום. אולי לא מחר. אבל ביום שאחרי. ומשהו אמר לי, שהגיע הזמן לעזוב.  

לא לרוץ, לא להבהל, אלא למשוך את ידינו בנחת מהגלות הזאת וללכת הביתה. באותו לילה שלחתי הודעת דוא"ל לילדי: "אולי כדאי שנחשוב על עלייה במוקדם ולא במאוחר". מתוך תחושה מוזרה של תחזית לעתיד, הנחתי את היסודות למסר הזה במשך כמה שנים. לכן, הם לא הופתעו שבוע לאחר מכן, כאשר הודעתי להם (בטלפון, בנפרד) שאבא ואני נרשמנו לארגון העלייה 'נפש בנפש': אנחנו עושים את זה!

מאותו רגע ואילך, יד ה' הבלתי נראית סחפה אותנו. הבית שלנו נמכר בזריזות; המכונית שלנו החליפה ידים בן-לילה. חילקנו ספרים, מכשירי חשמל, רהיטים; נפטרנו מכל מה שלא התאים לדירה בירושלים שמצאנו, בגודל שליש מביתנו היפה והמשופץ. כל מה שנותר נארז ונאטם במכולה כדי לחצות בגבורה את האוקיינוסים, בדרך לנמל אשדוד.

והיתה ניירת, כל כך הרבה ניירת. גלינו, שממשלת ישראל תאמץ אותנו בשמחה כאזרחים, אבל קודם לכן עלינו להציג את תעודות הלידה שלנו, את תעודת הנישואין שלנו, את רשימת היוחסין שלנו, מכתב מהרב שלנו, המעיד שאנחנו יהודים, שאלוני בריאות, רשיונות נהיגה ורישומים, מצב תעסוקתי. למדנו את משמעות המילה הצרפתית 'אפוסטיל' [חותמת רשמית, המאשרת כי מסמך הוא אמיתי וקביל], ומה נדרש כדי לקבל אותו ביחס למסמכים החשובים שלנו. שלא לדבר על דרכונים ומכתבי הצהרת כוונות, בהם יצוין היכן נגור ותפורט זהות קרובינו בישראל. 

בזמן שחיכינו לאישור, בתוך ראשי נערכה תפנית של 180 מעלות. נהיה לי ברור, שכשחיים בארה"ב כשריד לנדודים יהודיים בגלות – דרך ספרד, פולין, ליטא וניו יורק – היינו חלק מההיסטוריה, מהעבר. בישראל נהיה חלק מהעתיד, גרגיר בקיבוץ גלויות הענק שמתקיים באופן מוחשי ומתמשך. עם עליתנו, יהיו עוד שתי נשמות במולדתנו שמחכות לגאולה השלימה.

ואז הגיעו הכרטיסים, הכרטיסים היקרים שיקחו אותנו הביתה. וכשנחתה קבוצתנו – קבוצת 'נפש בנפש' – בלוד, הכניסו אותנו לחדר מיוחד, בו חתמנו על מסמכים נוספים וקבלנו את מסמכי האזרחות הזמניים שלנו.

ירושלים:

המכולה הגיעה. אנחנו פורקים. אני בוחנת את תמונות הנוסטלגיה המשפחתיות שלי ומסדרת אותן בעדינות בסלון שלנו. עיני פוגשות את מבטם הקודר של סבי וסבתי מגליציה וליטא, אמו ילידת ברוקלין של בעלי, אביו וסבא רבא שלו מוורשה. והנה תמונה מטושטשת של הקוטג' ההוא במוטול, עם אבי ומשפחתו, כשהם עומדים לצאת למסעם לאמריקה.

מסענו רצוף הקשיים והתלאות נמשך לא רק בחודשי ההכנות האחרונים; הוא ארך כמאה שנה. אבל 'הנס המדהים' אכן יצא לפועל. כשאני נזכרת בערימות המסמכים והטפסים, הרישומים והתצהירים שהכנו והגשנו בדייקנות ובמאמץ, אני מהרהרת ביובש בכך שאנו, היהודים שזורמים חזרה למולדתנו – באמת עוברים מעל גשר של נייר! 

ולמרות שאיני רואה אותם, אין לי ספק שאי שם בגן עדן, שלמה לייב ובאבע דבורה פורצים בריקוד.

תורגם ברשות המחברת, מכתבה מקורית שהופיעה ב-Jewish Action, כתב העת של ה-Orthodox Union, כרך 83, מס' 4 (קיץ 2023).