בלוג

שנה לפטירת מורנו הגאון רבי יואל שוורץ זצ"ל

בי"ב אלול חל יום השנה לפטירת מורנו הגאון רבי יואל שוורץ זצ"ל, אשר ליוה את אגודתנו החל מימיה הראשונים, תמך, סייע, עזר ונשא את דברותיו חוצבי להבות קודש בכינוסי האגודה. זכות גדולה נפלה בחלקנו, שאותו ענק הרוח – אשר עוצם צדקותו וחכמתו העמוקה התגלו בפנים כה רבות – ראה באגודת 'קדושת ציון' כבמה הראויה להפצת תורתו – תורה שהייתה בה אהבה ויראה, עבודה תמה, צפיה לגאולה והשתוקקות עזה לראות במלכות ה', וכפי שהתבטא לקראת סוף ימיו – "אני מודה לה' שזכיתי לראות את ימות המשיח. הלוואי ואזכה גם לראות פני משיח…". במלאות שבעה להסתלקותו של אותו גאון וצדיק, ערכה אגודת 'קדושת ציון' הספד בבית רמח"ל – אכסנייתו של הגאון רבי מרדכי שריקי – וכעת, לרגל יום השנה, אנו מתכבדים להביא עלי גליון דברים לזכרו מאת חתנו הרב נעם לסר. 

רבות נכתב אודותיו, עוד יותר סופר בימי השבעה. נחלי האדם שגדשו את הבית בימי השבעה, הוסיפו כהנה וכהנה על מה שידענו. כמה התמסר לכל יחיד ויחיד להעלותו על דרך המלך, כמה התיגע על דקדוק הלכה, כמה אנשים התעלו מלימוד הספרים הרבים שחיבר – 295 במספר. השבוע פגשתי אברך צעיר שאמר לי, שהיה קורא קבוע של ספריו.  

ברצוני לגעת בנקודה קצת פחות ידועה, אך יש בה תועלת עבורנו. מדובר בענין שהיה בנשמתו של מו"ח, שהקדיש לה זמן וכוחות – קדושת ארץ ישראל. הדברים עדינים, משום שהם גובלים כביכול במה שמכונה 'לאומיות'. ולמי שהכיר אותו הוא היה רחוק רחוק מזה. מאוד. 

פרשת כי תבוא פותחת במצות הבאת הביכורים. טקס מיוחד במינו. החל מקשירת הפרי בגמי, נתינתו בסל מיוחד, הבאתו לירושלים בקול המון חוגג. הכל טוב ויפה, אך כשמגיע האיש לבית המקדש הוא נדרש לקרוא מקרא ביכורים, המגולל את קורות ההיסטוריה מיום היווצר האומה ועד עתה. וכל זה מעורר תמיהה, על שום מה צריכים אנו – שכבר השתקענו בארץ מזה דורות רבים – לגולל שוב ושוב את ההיסטוריה הקשה של העם החלש, שהיה בסכנת כליון על ידי ארמי אובד אבי, הלא הוא לבן שבקש לעקור את הכל. היה מן הראוי, שהחקלאי המאושר שזוכה לקצור את פירות עמלו, יאמר "הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי" ותו לא. מדוע עליו לדשדש בהיסטוריה הקשה והמצערת? ולא זו בלבד, אלא יש כאן גנאי, שמתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו. 

התשובה לכך פשוטה בתכלית. כל העמים שהתישבו בארץ כלשהי, התאגדו ושאפו לחרות בתוך ארצם. הצרפתים והאמריקאים, קיבלו את חירותם רק לאחר שישבו בארצם. אך עם ישראל נוצר כעם מחוץ לארצו, וקיבל את הארץ אשר עיני ה' א-להיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה – בתנאים מיוחדים. ואם חלילה לא יכירו את אדוני הארץ, אחת דתם לגלות מארצם. 

מצות הביכורים מגלה לנו, שאנחנו עם חלש, שקיבל את כוחו רק מטובת הבורא עלינו, ועיקר כוחו תלוי בהיותו בארצו. רק בארץ ישראל אנחנו מסוגלים לגדול כעם. ולכן מדי שנה בשנה, מעלים את הביכורים לירושלים ואומרים – "הגדתי היום לה' א-להיך כי באתי אל הארץ". מצות הביכורים מלמדת אותנו, שאנחנו לא נמצאים בארץ שלנו. לא הגענו לכאן כדי 'להיות עם חופשי בארצנו', אלא להיות עם של עבדי ה', השומרים את בריתו. 

ובזה יובן היטב מדוע מלוים את העלאת הביכורים בקול המון חוגג, משום שאת המסר הזה צריכים להפנים גם אותם שאינם עוסקים בעבודת אדמה.   

הבה ונהיה כנים עם עצמנו – כמה פעמים בשנה אנחנו נזכרים בעובדה, שאנו נמצאים בארצו של הבורא? מה גדולה הזכות, ומה עצומה התביעה, להתנהג בה כראוי כאורחים בארצו של מלך. הפסוק אומר – "כי גרים ותושבים אתם עמדי". תזכרו, שזו לא הארץ שלכם, וככה תתעלו ביראת שמים ומידות טובות כיאה וכיאות לנמצאים בארצו של המלך. 

מי שמתבונן בדברים יראה, כי העיסוק בארץ ישראל כמתנת הבורא הוא בדיוק ההיפך מהמושג המקובל של 'לאומיות'. אותה 'לאומיות' אומרת, שמה שמאחד אותנו הוא היותנו בארץ, ומדברים עברית. ואנחנו אומרים – לא, אנחנו אורחים בארץ, מה שמאחד אותנו זו ברית קיום התורה בלבד, ומכח אותה ברית אנחנו נוחלים את הארץ. ארץ ישראל אינה שלנו, אלא מיועדת לנו.   

ויש כאן נקודה עמוקה יותר. 

מי שבאמת רוצה לקיים מצוות כראוי, הארץ היא המקום הטוב ביותר עבורו. 

קדושת הארץ משפיעה על הנפש ועל הרוח, האקלים הסביר שבארץ שאין בו קור מקפיא או חום בלתי נסבל, וכן הזריחה והשקיעה, הכל בגבול הסביר, המאפשר לקיים מצוות כראוי. למשל בקנדה ליל שבועות מתחיל בשתים עשרה בלילה ונגמר בארבע, מה אפשר להספיק בארבע שעות. 

ומעל הכל התושבים שבארץ, אף אלו שאינם שומרי מצוות אינם דומים לגויי הארצות, שהרי יהודים הם, רחמנים בישנים וגומלי חסדים. אמר לי פעם חבר תושב שוייץ – "אתה לא יודע מה זה לגור ליד גויים".

כמה כאב לנפטר הגדול, מצעדי התועבה שנעשים בפלטרין של מלך, והיה נוהג להתענות מרוב צערו. והיה מתאונן על צרות רבות שפקדו את העם סמוך ונראה לאירועים מבישים אלו. 

כמה כאב לנפטר הגדול הזלזול בישיבת הארץ, הנהירה ההמונית לחו"ל ללא סיבה מוצדקת. ומבלי להכנס להיבט ההלכתי, והצורך לנפוש… חסרה לנו אהבת הארץ, משום שהיא ארצו של ה'. גם במקרים שמותר לנסוע לחו"ל, ולפי השיטות שמותר, זה צריך להיות מלווה בכאב… 

כשנקום בבוקר, ונזכור שאנו נמצאים בבית מלונו של הבורא יתברך, נוכל להתגבר ביתר שאת על הניסיונות האורבים לפתחנו. 

שיהיה לנחת רוח לנשמת הרב יואל בן אהרן ת.נ.צ.ב.ה.