הנה כאשר אנו באים להתבונן בינה על עניני גאולתנו משעבוד מלכויות, עלינו להתבונן בסדרי גאולתינו ממצרים, שדמיון רב יש בין גאולת מצרים לגאולה משעבוד מלכויות, כמו שאמר הכתוב – "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" (מיכה ז', ט"ו), וכן כתב רבינו קדוש ה' הרמח"ל זללה"ה במאמר הגאולה שלו – "וצריך שתדע, כי גאולת מצרים והגאולה העתידה שוות הן בדברים הרבה, רק שהעתידה עוד תגדיל יותר…".
והנה מצאנו בגאולת מצרים סדר מיוחד, אשר יש ליתן את הדעת על פשרו.
והוא, שהנה מתחילה נגלה ה' למשה בסנה ואמר לו – "ראה ראיתי את-עני עמי אשר במצרים… ועתה הנה צעקת בני-ישראל באה אלי… ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את-עמי בני-ישראל ממצרים" (שמות ג', ז' – י'), ובאותו מעמד שלחו ה' לבשר לישראל את בשורת הגאולה וכן שלחו אל פרעה להזהירו לשלח את ישראל. ואכן משה הלך, בישר להם לישראל את בשורת הגאולה והלך לפרעה ודרש ממנו בשם ה' את שילוח בני ישראל. אך שליחותו לא צלחה, ופרעה לא די שלא הקל את עולו, אלא אף הוסיף להרע לישראל.
משה, בראותו זאת, שב אל ה', ואמר לו – "למה הרעותה לעם הזה למה זה שלחתני…" (שם ה', כ"ב), ואז נתגלה לו ה' בגילוי שני – "ויאמר אליו אני ה' וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל ש-די ושמי ה' לא נודעתי להם. וגם הקימותי את בריתי…" (ו', ג' – ד'), ואז שלחו בשניה לבשר את בשורת הגאולה לישראל, ככתוב – "לכן אמר לבני ישראל אני ה'…" (שם ו'), וכן שלחו שוב אל פרעה לצוותו על שילוח בני ישראל. ובשליחות זו הצליח משה ואכן יצאו ישראל ממצרים, אחר שה' היכה את פרעה בעשרת המכות.
והדברים טעונים ביאור, מהו עומק ענינו של סדר זה ובו שתי שליחויות, מהו ענין ההתגלות הראשונה ומפני מה לא מכוחה יצאה הגאולה אל הפועל, ומהו ענין ההתגלות השניה שמכוחה אכן יצאנו ממצרים.
והנה לימדנו בזה דברים רבינו הרמח"ל במאמר הגאולה, וז"ל שם – "דע, כי לגאולה נמצאו שני זמנים ומצאנום בגאולת מצרים ובגאולת בבל, ונודע לנו שכן יהיה בעתידה להגלות במהרה בימינו", ומבואר שם בהמשך דבריו, ששני זמנים אלו נקראים הם 'זכירה' ו'פקידה', ומהמשך דבריו שם מתבאר ששני אלו הגילויים שנתגלו לו למשה הם גילוי הפקידה וגילוי הזכירה. מתחילה נתגלה לו למשה גילוי הפקידה, כמו שנאמר בגילוי הראשון – "לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם א-להי אבותיכם נראה אלי… לאמר פקוד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים" (ג', ט"ז). וכן אחר שבישר זאת לעם נאמר – "ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל וכי ראה את-ענים ויקדו וישתחוו" (ד', ל"א). ואילו הגילוי השני שבפרשת וארא הוא גילוי הזכירה, כמו שנאמר שם – "וגם אני שמעתי את-נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבדים אותם ואזכור את-בריתי" (ו', ה').
ועלינו להתבונן בתוכן הדברים, במה נשתנה הגלוי הראשון – גלוי הפקידה – מן הגלוי השני – גילוי הזכירה, ובזה נטיב להבין את מצבינו כיום הזה, כמו שאמר הרמח"ל, שנודע לנו שכסדר הזה יהיה גם בגאולה העתידה.
והנה הבדלים גדולים ישנם בין הגילוי הראשון, גלוי הסנה, לבין הגילוי השני, הגילוי דפרשת וארא, והם נכללים בשלושה. האחד הוא התעוררות ה' לגאולה מצד מה היא באה, השני הוא צורת הגאולה איך תהיה, והשלישי הוא תכלית הגאולה עבור מה היא.
והנה בהתגלות הראשונה אמר ה' כי התעוררותו לגאול את ישראל באה מחמת שראה בעניים וצערם, ודבר זה נשנה כמה וכמה פעמים, ראשונה בדבר ה' למשה – "ראה ראיתי את-עני עמי אשר במצרים ואת-צעקתם שמעתי מפני נוגשיו כי ידעתי את-מכאוביו. וארד להצילו מיד מצרים…" (ג', ז' – ח'). ועוד שם – "ועתה הנה צעקת בני-ישראל באה אלי וגם-ראיתי את-הלחץ אשר מצרים לחצים אותם. ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים" (שם ט' – י').
גם אמר ה' למשה לומר לישראל – "פקד פקדתי אתכם ואת-העשוי לכם במצרים" (שם ט"ז). וכן לאחר שאמר משה לישראל את בשורת הגאולה, נאמר – "וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל וכי ראה את ענים ויקדו וישתחוו" (ד', ל"א).
אמנם בתחילת וארא שם נתגלה סדר חדש מצד מה נתעורר הקב"ה לגאול את ישראל, וכך נתבאר שם – " וידבר אלקים אל־משה ויאמר אליו אני ה'. וארא אל־אברהם אל־יצחק ואל־יעקב בא-ל ש-די ושמי ה' לא נודעתי להם" (ו', ב' – ג'). זוהי הסיבה הראשונה לגאולה, שעדיין לא נודע שמו של הקב"ה בעולם, שאע"ם שנודע לאבות לא נודע להם אלא בא-ל ש-די, שאינו שמו העיקרי, אבל בשם הוי"ה שמו העיקרי טרם נודע.
סיבה נוספת לגאולה היא – "וגם הקמתי את־בריתי אתם לתת להם את־ארץ כנען את ארץ מגריהם אשר־גרו בה" (שם ד'), והיינו שברית האבות לתת להם את ארץ כנען – הגיע זמנה להתקיים.
והסיבה השלישית לגאולה היא – "וגם אני שמעתי את־נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבדים אתם ואזכר את־בריתי" (שם ה').
הרי לנו, שבשונה מהתגלות הפקידה, בה לא נזכרה כסיבה לגאולה אלא עניים וצערם של ישראל, כאן נזכרו כסיבות לגאולה קודם כל גילוי שם ה', לאחר מכן הברית עם האבות לתת להם את ארץ כנען, ורק כסיבה שלישית הוזכר צערם של ישראל, וגם בתוך אזכור סיבה זו נאמר בסופו – "ואזכור את בריתי", שהיא חזרה על הסיבה השניה.
ההבדל השני שבין הפרשיות מתבטא בצורת הגאולה. בעוד שבהתגלות בסנה לא נאמר אלא "וארד להצילו מיד מצרים" (שם ח'), "ואמר אעלה אתכם מעני מצרים" (שם י"ז) ואין זכר כלל לנקמה בפרעה ובמצרים, הרי שבפרשת וארא נאמר – "וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדלים" (ו', ו') [ומה שנאמר בפרשת שמות "ושלחתי את־ידי והכיתי את־מצרים" (ג', כ') לא נאמר אלא כנבואה על העתיד, שאחר שימאן פרעה לשליחות הראשונה, ישלח ה' את ידו ויכהו, כמבואר שם בפסוקים].
ההבדל השלישי והבולט ביותר בין הפרשיות נעוץ בתכלית הגאולה. הנה בפרשת שמות נאמר – "וארד להצילו מיד מצרים ולהעלתו מן־הארץ ההוא אל־ארץ טובה ורחבה אל־ארץ זבת חלב ודבש אל־מקום הכנעני והחתי…" (שם ח'), ולא נזכר כתכלית הגאולה אלא נתינת הארץ, וגם היא אינה נזכרת אלא במעלתה הגשמית כארץ זבת חלב ודבש, ולא נזכר שם כלל, שהיא הארץ המובטחת לאבותינו. ואילו בפרשת וארא, אחר שהכתוב מונה את שלושת הסיבות לגאולה, הולך הכתוב ומפרש את הגאולה ומטרותיה. כנגד הסיבה האחרונה – "וגם אני שמעתי את־נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבדים אתם" (ו', ה'), אומר ה' – "לכן אמר לבני־ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים והצלתי אתכם מעבדתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדלים" (שם ו').
כנגד הסיבה הראשונה, שעדיין לא נודע ה' בשמו, אומר ה' – "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים וידעתם כי אני ה' אלקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים" (שם ז'). וכנגד הסיבה השניה – הברית לתת את הארץ לאבות, מסיים ה' ואומר – "והבאתי אתכם אל־הארץ אשר נשאתי את־ידי לתת אתה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אתה לכם מורשה אני ה'" (שם ח'). הרי למדנו, כי בעוד שתכלית הגאולה בפרשת שמות אינה אלא ביאת הארץ, ובבחינת מעלתה הגשמית דווקא, הרי שהתכליות המבוארות בפרשת וארא הם היותנו לה' והיותו לנו לאלוקים, ידיעתנו את ה', וביאת הארץ בבחינת היותה הארץ שנשבע ה' לאבותינו.
והמורם מכל האמור הוא, כי שני שלבים ושתי דרגות יש לה לגאולה. מתחילה אין הגאולה מתעוררת אלא מפני צרתם של ישראל, ואין תכליתה אלא להציל את ישראל מצרתם ולהביאם לארץ טובה ורחבה, ארץ זבת חלב ודבש. אין כאן גילוי שם ה', אין כאן ברית אבות, ואין כאן "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים".
אמנם סדר זה מתחילה עלול הוא לכשלון, מפני ששם הגאולה היא ענין פרטי לטובתם הגשמית של ישראל, אזי הרבה קטגורין יעמדו כנגדה, והרי ישראל באותו הדור לא היו ראויים להגאל כמפורש בספר יחזקאל, עד שנאמר בהם "ואמר לשפך חמתי עליהם לכלות אפי בהם בתוך ארץ מצרים" (יחזקאל כ', ח').
ואכן, מפני זה לא יצאה הגאולה אל הפועל מכח הסדר הזה, הסדר של טובת ישראל, אלא שנתגלתה אז דרגה פנימית יותר, בה ישועתם של ישראל היא ישועתו של אלוקיהם והגאולה היא מטרה אלקית, היא ברית אלוקית, היא נועדה למען גילוי שם ה' בעולם ולקיום הברית עם האבות, הגאולה היא לקחת אותנו לעם ולהיות לנו לאלקים. וכנגד זה לא יוכל לעכב כל מעכב שבעולם, וכל קטרוג לא יועיל לעמוד כנגד התכנית והמגמה האלקית, וכמו שנאמר שם ביחזקאל – "ואעש למען שמי לבלתי החל לעיני הגוים אשר־המה בתוכם אשר נודעתי אליהם לעיניהם להוציאם מארץ מצרים" (שם ט').
והנה בדורנו אנו ראינו בעינינו כיצד נתעורר הקב"ה לגאול את ישראל, להושיעם מיד אויביהם, להוציאם מארצותם ולהביאם אל הארץ, אל ארץ טובה ורחבה, אל ארץ זבת חלב ודבש. והנה התעוררות גאולה זו, בשונה ממה שראינו בגאולת מצרים, פעלה את פעולתה, ואכן יצאו ישראל מכף אויביהם, ואין עליהם עוד שלטון זר, ויבואו אל הארץ הטובה, אל ארץ זבת חלב ודבש. אמנם אין בגאולה זו גילוי שם הוי"ה בגלוי, אין כאן גאולה ביד חזקה ובשפטים גדולים, אין כאן קיום הברית לאבות, שהרי ההבטחה לאבות הייתה מנהר מצרים ועד הנהר הגדול נהר פרת, וחלק ניכר מארץ זו עדיין ביד אויבינו, ומשאין כל ההבטחה מקוימת, גם המקצת שאכן נתקיים – אי ניכר בו שהוא קיום הברית לאבות.
ועיקר העיקרים – אין כאן עדיין "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים", ולצערנו המצב רחוק מכדי שנאמר שנתקיים בנו "וידעתם כי אני ה' אלקיכם", שעה שרוב העם אינו יודע לקרוא 'שמע ישראל'.
אך כמו שבמצרים לא צלחה הגאולה מצד סדר טובתם של ישראל לבדו, כן גם עתה – למרות שבתחילת הדרך הייתה ישועה גדולה לישראל מצריהם ונכבשה הארץ לפניהם, הרי שבשלב מסוים מיום ליום נדלדל הכח, ושלטון הרשע שלטון הערב רב לא די לו במלחמתו בה' ובתורתו, אלא נהפך הוא לאויב העם גם במובן הגשמי הפשוט, כאשר הוא מגרש יהודים מבתיהם ומקריב חיי יהודים אך ורק למען הערך ה"מקודש" של המוסר המערבי הקלוקל, בו שוים חיי ישראל וחיי הגוי, חיי הרוצח וחיי הנרצח.
ואין לנו תקוה לצאת ממצבנו זה, כי אם בהתעוררות הקומה הנוספת, העומק הפנימי של הגאולה, שבה נושא הגאולה הוא גילוי יחוד כבוד ה' ונתינת הארץ לישראל בתורת קיום ברית האבות, לקיחתנו לעם לה' והיותו לנו לאלקים, שבהתעוררות זו יבושו כל שנאי ציון ותשתלם גאולתנו במהרה.
ואמנם יש להתבונן, כי בהתגלות הסנה, בהתגלות הפקידה, נאמר "ויאמן העם וישמעו כי־פקד ה' את־בני ישראל וכי ראה את־ענים ויקדו וישתחוו" (ד', ל"א), אך בהתגלות הגאולה השלמה נאמר "וידבר משה כן אל־בני ישראל ולא שמעו אל־משה מקצר רוח ומעבדה קשה" (ו', ט').
נח לו לאדם לשמוע על גאולתו הגשמית מצרה לרווחה, אך להטות אוזן לתכנית האלוקית לקחת אותנו לו לעם ולהיות לנו לאלוקים – זה אינו דבר של מה בכך. על זה נאמר שלא שמעו אל משה מקוצר רוח.
והנה בהיותנו עומדים לפני שלב הגאולה הפנימי השלם, הבה נטה אוזן, הבה נעורר בלבבנו את הרצון והחשק, את הפניה אל היעוד של להיות עם לה' ושהוא יהיה לנו לאלקים, הבה נעורר את החיבור אל הארץ אשר נשא ה' את ידו לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב, ואת השתוקקות הרצון לראות בקיום שבועה זו בשלמות. ובקרוב ישמע קול אלקינו קורא לעיני כל חי 'הן גאלתי אתכם אחרית כראשית להיות לכם לאלקים', ו"מלאה הארץ דעה את-ה' כמים לים מכסים" (ישעיהו י"א, ט').