"ר' זירא הוה קא משתמיט מדרב יהודה, דבעי למיסק לארעא דישראל, דאמר רב יהודה: כל העולה מבבל לא"י עובר בעשה, שנאמר: בבלה יובאו ושמה יהיו. אמר: איזיל ואשמע מיניה מילתא, ואיתי ואיסק. אזל אשכחיה דקאי בי באני, וקאמר ליה לשמעיה: הביאו לי נתר, הביאו לי מסרק… אמר: אילמלא לא באתי אלא לשמוע דבר זה דיי… קמ"ל: דברים של חול מותר לאומרם בלשון קדש" [שבת מ"א., ע"ש כי יש המשך].
ונשאלת השאלה, מה רצה ר' זירא לשמוע מרב יהודה? ולמה כ"כ שמח במה ששמע?
ונראה אולי לבאר, שלפני עלייתו לא"י רצה ר' זירא להפרד מרב יהודה, שהיה רבו בבבל, אולם לא היה יכול לעשות זאת פנים אל פנים, שכן רב יהודה אחז שאסור לעלות מבבל לא"י.
[ואין זאת משום שהיתה לרב יהודה שיטה אחרת לגבי מעלת א"י, אדרבא, רב יהודה "חביבא ליה א"י" עד שהיה מברך לעצמו על שמן אפרסמון [שהוא ייחודי לא"י] "בורא שמן ארצנו" (ברכות מ"ג.), והוא גם אמר "שאסור לצאת מא"י לחו"ל" [כתובות קי"א.], אלא שאחז כן מפני גזרת הגלות – "בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי…" (וע' כתובות שם)].
ור' זירא אמנם לא חשש בזה לדעת רב יהודה רבו, כיון שיחידאה היא ורבים חלוקים עליו, אבל אם רב יהודה יאסור עליו במפורש, לא יוכל לעבור על הוראתו. לכן נמנע מלהפרד ממנו באופן ישיר.
מכל מקום, הוא רצה לפחות "להפרד" ממנו בלא ידיעתו, "מתוך דבר הלכה" (עי' ברכות ל"א.), וזה יהיה לו כעין פרידה "וברכת הדרך" מרבו.
כאשר הגיע, מצא שהוא בבית המרחץ, מקום שאסור בד"ת. בכ"ז התבונן בהנהגתו שם ללמוד ממנה – "שאפילו שיחת חולין של ת"ח צריכה תלמוד" (סוכה כ"א:). ואכן, ראה שהוא מדבר עם משמשו בלה"ק, ולמד מכך שמותר לדבר דברי חול בבית המרחץ אפי' בלה"ק.
ואולי ניתן לבאר, כי ר' זירא ראה בכך גם מסר לעצמו, לענין שלשמו הגיע –
הנה הדיבור בלה"ק מעלתו גדולה מאד, עד שחז"ל השוו בזה את האדם למלאכי השרת (חגיגה ט"ז.). ובכל זאת, אם הוא בענייני חול, הוא מותר במקום שאינו נקי.
ד"ת, לעומת זאת, אסורים בבית המרחץ גם בלע"ז (שבת מ:).
ללמדך, שלא השפה עיקר, אלא התוכן![1].
וכיו"ב יש לומר בענין ישיבת א"י –
"מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לא"י, וכי לאכול מפריה הוא צריך, או לשבוע מטובה הוא צריך, אלא כך אמר משה: הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בא"י, אכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן על ידי. אמר לו הקב"ה: כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר, מעלה אני עליך כאילו עשיתם" [סוטה י"ד.].
מכאן ניתן להסיק, כי ר' זירא הבין מרב יהודה, שבעלותו לא"י עליו לשים לב, שעיקר ישיבת א"י עניינה היא קיום התורה והמצוות התלויות בה[2], ולא השפע החומרי, ועליו לשים לב, שלא יחטיא את המטרה[3].
ועל כן שמח ר"ז ואמר: אלמלא לא באתי וכו'.
עלינו יושבי א"י להיות מודעים לכך, וזאת חובתנו וזכותנו.
ואם זכינו לשמור את המצוות התלויות בפירות הארץ, אפילו אכילת חולין שלנו הופכת להיות כמצוה, וכמ"ש: "עשר מצות אדם עושה עד שלא יאכל פרוסה. משום לא תחרוש. בל תזרע. בל תחסום. לקט. שכחה. ופיאה. תרומה. ומע"ר. ומע"ש. וחלה. רבי יצחק בידו אתי מיסב לידוי הוא פשט עשרתי אצבעתיה ואמר הרי קיימתי עשר מצות" (ירושלמי חלה פ"א ה"ו, הובא בטוש"ע או"ח קס"ז, ד').
הרי שבאכילת הפירות המתוקנים, מתעוררת זכות קיום כל המצוות שבהם. "תני בשם ר"מ: כל מי שהוא קבוע בארץ ישראל, ואוכל חוליו בטהרה, ומדבר בלשון הקודש, וקורא את שמע בבוקר ובערב – יהא מבושר שבן עוה"ב הוא" (ירושלמי שבת פ"א ה"ג, שקלים פ"ג ה"ג).
[1] עי' בפיה"מ להרמב"ם על המשנה באבות א', י"ז – "לא מצאתי לגוף טוב משתיקה".
[2] ובעצם, כל המצוות תלויות בה, כמ"ש הרמב"ן, ואכמ"ל, שכן הדבר נתבאר בהרחבה כבר בכמה מאמרים בגליונות "קדושת ציון".
[3] כמובן שהדמיון אינו מוחלט, הרי ישיבת א"י מצוה מפורשת מצד עצמה והיציאה ממנה איסור, משא"כ הדיבור בלה"ק, אלא שמצד זה יש ביניהם דמיון.