תקציר המאמרים הקודמים:
במאמר א' – ג' (ראה גיליון 10-13) נתבאר, שלתקופה הקרויה 'ימות משיח בן יוסף' ישנם ה' שמות ומאפיינים, והם: א] עקבתא דמשיחא; ב] אתחלתא דגאולה; ג] קץ המגולה; ד] קיבוץ גלויות ופריקת עול שעבוד מלכויות; ה] פקידה.
במאמר ז' (גליון 17) עמדנו על החלק השני שבשם הרביעי – "פריקת עול שעבוד מלכויות", והקשינו, האם עצם היציאה מתחת שלטון הגויים נקראת ישועה כ"כ חשובה, עד כדי שבגללה יקראו לאותם הימים "ימות המשיח"? וביארנו, שע"י שיוצאים מתחת שלטון הגויים – נטהרים מטומאת הנחש הקדמוני ומחטא אדה"ר. ובמאמרינו נבאר ביאור נוסף:
כבודו של הקב"ה וכבודן של ישראל
נפתח במספר קושיות:
א]. כשמשה רבינו עומד במעמד הנשגב ביותר בתולדות האנושות, הוא אומר לפני הקב"ה (שמות ל"ג, ט"ז) – 'וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ – וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה'.
ופירש"י (עפ"י ברכות ז.; תנדבא"ר פכ"ב) – "ועוד דבר אחר אני שואל ממך, שלא תשרה שכינתך על אומות העולם. ונפלינו אני ועמך – ונהיה מובדלים בדבר הזה מכל העם, כמו והפלה ה' בין מקנה ישראל וגו'".
נתבונן בדבר, משה רבינו מדבר על הדבר הנשגב ביותר, שהשכינה בעצמה תלך עמנו בגלוי, ונהיה דבקים בה – "והוא שריית הענן על המשכן והכבוד שורה עליהם לעין כל… וזה הגדולה והטובה אשר אין אחריה ולא היתה כזאת… ועל זה אנחנו מצפים 'כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן'" ("אדרת אליהו" להגר"א שמות ל"ד, י').
אמנם משה לא עוצר כאן, אלא הוא ממשיך לתכלית הענין – "וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה – שהגויים לא יזכו להשראת השכינה שיש עלינו, כדי שתהיה לנו חשיבות והתנשאות על כל הגויים.
והתמיהה קמה וגם ניצבה, וכי ההתנשאות של ישראל על הגוים היא בכלל "ערך"?! וגם אם נמצא שהיא ערך, האם היא התכלית של "הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ"?! הרי במבט שטחי, זה נראה כאילו ח"ו משה רבינו לקח את הדבר הכי עליון ונשגב, והוריד את חשיבותו לפרוטות נחושת, חלילה?
ב] אנשי כנסת הגדולה תיקנו בתפילת ראש השנה – "ובכן תן כבוד ה' לעמך"; "אבינו מלכנו, הרם קרן ישראל עמך".
וקשה, דבמבט שטחי זה נראה פגם, שבשעת המלכת הקב"ה, מפנים את תשומת הלב להרמת כבוד וקרן ישראל? והלא מצינו שבקשת הכבוד של האדם הפרטי מפריע לכבוד ה', וכמש"כ המסילת ישרים (פי"א): "ואי אפשר לו להיות עבד נאמן לקונו כל זמן שהוא חס על כבוד עצמו, כי עכ"פ יצטרך למעט בכבוד שמים…"?
ג]. איתא בתנא דבי אליהו רבה (פרשה ד'): "…כל חכם וחכם מישראל… ומתאנח על כבודו של הקב"ה ועל כבודן של ישראל כל ימיו… רוח הקודש בדבריו". (וע"ע ויקרא רבה ב', ח').
ובמכילתא דר' ישמעאל מסכתא דפסחא פאשה א' (הובא בילקוט ירמיהו, שכ"ה): "ירמיה תבע כבוד האב וכבוד הבן לכך נכפלה נבואתו. אליהו תבע כבוד האב ולא כבוד הבן, ומה נאמר.. שאי איפשי בנבואתך".
וקשה, לאחר שאדם תובע את כבודו של הקב"ה, מה חסר עוד, שהוא גם צריך לתבוע את כבודן של ישראל?
תכלית כל הבריאה – גילוי יחוד ה'
ונבוא לבאר הענין בס"ד:
כתב הרמח"ל בספר "דעת תבונות" (סימן ל"ד, עמ' י' – י"ב): "..עתה כשנשיב אל לבנו כל סדרי מעשיו ית', כל המעשה הגדול אשר עשה מני שים אדם עלי ארץ, וכל אשר הבטיח לנו לעשות ע"י נביאיו הקדושים, הנה מה שמתברר לנו מכל זה בירור גמור – הוא עוצם יחודו יתברך… ופי עליון מעיד בעצמו ומודיע כי כל הנלקט מכל מסיבותיו הגדולות אשר הוא מתהפך בעולמו, הלא הוא גילוי יחודו הגמור הזה, כעניין אמרו (דברים ל"ב, ל"ט), 'ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי', ומקרא זה נאמר אחר שכלל כל סיבוב הגלגל, שהיה עתיד ומזומן להיות סובב בעולם… וסוף דבר, הלא זה עדותנו בכל יום תמיד (דברים ו', ד') 'שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד'".
והאופן הפשוט והשורשי של גילוי יחוד ה', הוא מש"כ (תהלים צ"ה, ג') – "כִּי אֵ-ל גָּדוֹל ה' וּמֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל אֱלֹהִים", לגלות שה' גדול על כל כוחות הסט"א – כוחות הרע (עיי"ש).
ביחוד ישראל מכל העמים, וארץ ישראל מכל הארצות – מתגלה יחוד ה' על כל אלהים
והנה, הדרך המרכזית שבה הקב"ה בחר לגלות את יחודו על כל אלהים (הסט"א), הוא ע"י שבחר לחלקו את עם ישראל מכל העמים, ואת ארץ ישראל מכל הארצות, ונתן לסט"א את שאר האומות ואת שאר הארצות (עיין תנחומא ראה סימן ח'). ומעתה, כאשר עם ישראל יהיו עליונים על כל האומות, וארץ ישראל תהיה עליונה על כל הארצות – יתגלה שהשי"ת גדול על כל אלהים.
משל, לקבוצת ילדים, שאביו של אחד מהם עשיר גדול, אזי ע"י שהבן מתגדל על כל הבנים בבגדיו המפוארים והיקרים – בזה האב מתגדל על כל האבות בכבוד עשירותו.
וכך כותב רמ"ד וואלי (בראשית ח"ב עמוד ת"י) – "וניחא ליה לאב העליון שיכבדו את הבנים, כי סוף סוף [כי התוצאה היוצאת מזה] – מודעת זאת בכל הארץ שעלת העלות הוא האלוק על הכל, ומלכותו בכל משלה" [ועיי"ש בעמוד תנ"ח: "שהרי נקראו בנים, וחשיבותם של הבנים היא כחשיבות אביהם"].
ועוד כתב רמד"ו (מלכים, עמוד צ"ז): "ויגדל המלך שלמה מכל מלכי הארץ, דוגמת הז״א [הקב"ה] ממש, שהוא גדול על כל שרי האומות העליונים".
וכן כתב הרמח"ל במסילת ישרים (פי"ט) – "שהרי אי אפשר לכבוד העליון להתרבות – אלא בגאולתן של ישראל ובריבוי כבודם".
וכן כתב הגר"א ('פירוש על כמה אגדות', אגדה א', "האי גלא"), "כי גדולת הקב"ה ומלכותו – עם ישראל הוא, וכשהם בשפלות ובגלות אין מלכותו שלמה". וב"אדרת אליהו" (בלק מהד"ו כ"ד, י"ח) – "כשיתגדל גבול ישראל – יתרבה קדושת שמו יתברך".
כי שניהם ביחוד – ישראל וארץ ישראל
וזהו שכתב הגר"א (אדרת אליהו דברים א', ו') – "'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ' כי שניהם הן ביחוד: ישראל, וארץ ישראל – ישראל משבעים אומות, וארץ ישראל מכל הארצות, וכמו שנקרא "אלקי ישראל" כן נקרא "אלקי הארץ".
כלומר, שגילוי יחודו של הקב"ה, שהוא גילוי אלקותו – הוא ע"י יחודו של ישראל מכל העמים, וע"י יחודה של ארץ ישראל מכל הארצות. ולכן הקב"ה נקרא אלקי ישראל ואלקי הארץ – שאלקותו מתגלה ע"י יחוד עם ישראל וארץ ישראל,
וכמו שכתוב(דניאל ט', י"ט) – 'כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל עִירְךָ – וְעַל עַמֶּךָ'. ובמצודת דוד: "כי שמך נקרא על עירך. לומר עיר אלקים, וכן אלקי ישראל ואין זו כבודך לעזבם ביד העכו"ם".
ועיין בשמות רבה (ל"ב, ב'): "מַה צְּבִי זֶה רַגְלָיו קַלִּין יוֹתֵר מִכָּל בְּהֵמָה וּמִן הַחַיָּה, כָּךְ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מְמַהֶרֶת לְבַשֵּׁל פֵּרוֹתֶיהָ יוֹתֵר מִכָּל הָאֲרָצוֹת, וְכָל כָּךְ לָמָּה, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל כְּדֵי שֶׁיְהֵא שְׁמִי מְיֻחָד עֲלֵיכֶם". והיינו שע"י המעלה שארץ ישראל נותנת פירות משובחים, ובזה ניכר יחודה על כל הארצות – מתקיים "שֶׁיְהֵא שְׁמִי מְיֻחָד עֲלֵיכֶם" – שמתגלה יחוד שמי על ידי יחודכם ויחוד ארצכם.
שם ה' וגדולת ישראל תלויים זה בזה
ויש הרבה מקורות לכך, שכבוד ישראל הוא כבוד ה'. ונביא מקצת מהם:
א]. יהושע ז', ט' – 'וְיִשְׁמְעוּ הַכְּנַעֲנִי וְכֹל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְנָסַבּוּ עָלֵינוּ וְהִכְרִיתוּ אֶת שְׁמֵנוּ מִן הָאָרֶץ וּמַה תַּעֲשֵׂה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל'.
וביאר המלבי"ם: "ומה תעשה לשמך הגדול. שע"י שיצא לנו שם – נודע שמך למשגב".
ב]. שמואל ב' ז', כ"ג – 'וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ אֲשֶׁר הָלְכוּ אֱלֹקִים לִפְדּוֹת לוֹ לְעָם וְלָשׂוּם לוֹ שֵׁם וְלַעֲשׂוֹת לָכֶם הַגְּדוּלָּה וְנֹרָאוֹת לְאַרְצֶךָ מִפְּנֵי עַמְּךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ לְּךָ מִמִּצְרַיִם גּוֹיִם וֵאלֹהָיו'.
וביאר המלבי"ם: "רבוי האותות והמופתים, אשר היו תכליתם – לשום לו שם, ולעשות לכם הגדולה.. ששם ה' וגדולת ישראל תלוים זה בזה".
[ועיי"ש במהלך כל הפרק, איך שכבוד ה' מתעלה – בגדולת ישראל, ובגדולת דוד מלכם. ועיי"ש (פסוק כ"א) – "..עָשִׂיתָ [לדוד] אֵת כָּל הַגְּדוּלָּה הַזֹּאת.. עַל כֵּן גָּדַלְתָּ ה'..". ושם (פסוק כ"ה) "..הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ עַל עַבְדְּךָ וְעַל בֵּיתוֹ הָקֵם עַד עוֹלָם.. וְיִגְדַּל שִׁמְךָ עַד עוֹלָם"].
ג] ירמיהו י"ג, י"ז – 'וְאִם לֹא תִשְׁמָעוּהָ בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי מִפְּנֵי גֵוָה..'.
ואמרו חז"ל (חגיגה ה:): "מהו מפני גוה? אמר רב שמואל בר יצחק: מפני גאוותן של ישראל שניטלה מהם ונתנה לנכרים. רבי שמואל בר נחמני אמר: מפני גאוותה של מלכות שמים".
והגר"א על הזוה"ק יתרו (ע"ה:) בהזכירו את דברי הגמ' בחגיגה הנ"ל, ביאר וז"ל – "… גאותן של ישראל שנטלה כו' גאותה של מלכות שמים כו' והכל אחד", והיינו שע"י גאוותן של ישראל – מתגדל גאוותה של מלכות שמים.
ד]. ולאידך גיסא כתוב ביחזקאל ל"ו, כ' – "וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ".
כלומר, אע"פ שעברו על ג' עבירות כמבואר לעיל שם, מכל מקום הגויים אומרים עליהם "עַם ה' אֵלֶּה" – ניכר שהם עם ה', ולכן יש חילול השם כשהם בשפלות, וכדפירש"י: "ויחללו את שם קדשי – השפילו את כבודי, ומהו החילול, באמור אויביהם עליהם עם ה' אלה ומארצו יצאו, ולא היה יכולת בידו להציל את עמו ואת ארצו".
ועל זה ממשיך שם הכתוב, שהקב"ה משיבם לארץ ישראל אך ורק למען שמו הגדול – עיי"ש.
ה]. ועוד כתוב ביחזקאל ל"ט, ז': "וְאֶת שֵׁם קָדְשִׁי אוֹדִיעַ בְּתוֹךְ עַמִּי יִשְׂרָאֵל וְלֹא אַחֵל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי עוֹד, וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה' קָדוֹשׁ בְּיִשְׂרָאֵל".
ופירש"י: "שפלותם של ישראל חילול שמו הוא, באמור להם עם ה' אלה ולא יכול להצילם".
ולכן מצינו הרבה פעמים בנביאים, שענין קדושתו וכבודו של הקב"ה – מוזכר בענין גאולת ישראל וריבוי כבודם, וכגון במש"כ (ישעיהו מ"ז, ד') 'גֹּאֲלֵנוּ ה' צְבָאוֹת שְׁמוֹ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל', ובתהלים (קי"א, ט') 'פְּדוּת שָׁלַח לְעַמּוֹ.. קָדוֹשׁ וְנוֹרָא שְׁמוֹ', כי הדבר המרכזי ביותר שעל ידו מתגלים קדושתו ויחודו של ה', הוא בגאולתן של ישראל, ובעליונותם על כל גויי הארץ.
ומפאת קוצר היריעה נביא רק מראי מקומות בעניין – ישעיהו י"ב, ו'; מ"א, י"ד – כ'; מ"ג, ג'; מ"ג, י"ד – ט"ו; מ"ט, ז'; נ"ב, ט'; נ"ד, ה'; ס', ט'; ס', י"ד; ירמיהו נ', כ"ט; יחזקאל ל"ו, כ"ג – כ"ד; ל"ז, כ"א; ל"ט, כ"ה – דרשו מעל ספר ה' וקראו, אחת מהנה לא נעדרה!
"וְנִפְלִינוּ מִכָּל הָעָם" – הוא התכלית
ומעתה מתישבת הקושיה שהקשינו – מדוע אומר משה שהתכלית של 'הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ',היא – 'וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה'.
והתשובה – משום שבעולם הזה, שהוא עולם העבודה, הדבקות בה' הוא רק אמצעי, ולהיות מעל הגויים היא המטרה, שהרי "להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו" זהו דבר השייך בעיקר לעוה"ב (מסילת ישרים פ"א), והדבקות בה' שיש בעוה"ז, נאמר כאמצעי כדי לתת לישראל את הכח להתעלות מעל הגויים, ועי"ז לגלות את יחוד ה'.
[ובעוה"ב המגמה מתהפכת, שמה שזכינו להתעלות מעל הגויים היה האמצעי – והשכר התכליתי על זה הוא "להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו".
ועיין בדרשות מהר"ל על התורה – "ואמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. ר"ל שתמשלו בזולתכם זהו "ממלכת"… וכל זה בעוה"ז אשר שייך בו המלכות, אבל וגוי קדוש יאמר על עולם הבא שכולו קדוש ונבדל"].
וכמו"כ מתיישבת הקושיה השניה – מדוע בראש השנה, יום המלכת הקב"ה, מפנים את תשומת הלב לבקשת "ובכן תן כבוד ה' לעמך"?
והתשובה – שזה גופא חלק מהמלכת וכבוד הקב"ה, שעמו ישראל יהיו מכובדים על כל העמים.
וכמו"כ מיושבת הקושיא השלישית: מדוע מבואר בתנדב"א ובמכילתא, שלא די לתבוע את כבודו של הקב"ה, אלא צריך גם לתבוע את כבודן של ישראל?
והתשובה – כי כבודן של ישראל הוא גופא כבודו של הקב"ה.
ימות המשיח – ראשית גילוי היחוד, ע"י כבוד עם ישראל וארץ ישראל
ומעתה מתיישבת השאלה בה פתחנו – האם עצם היציאה מתחת שלטון הגויים נקראת ישועה כ"כ חשובה, עד כדי שבגללה יקראו לאותם הימים "ימות המשיח?
והתשובה – אכן כן, שהנה ענינם של ימות המשיח הוא לגלות את יחוד ה', וכמש"כ הרמח"ל (קל"ח פתחי חכמה פתח מ"ט): "הנה ביאת המשיח הוא ראשית גילוי היחוד". וכ"כ הגר"א (יהל אור, פקודי, דף י"ט. ד"ה לאתאחדא): "וסוף אלף השישי – הגאולה, שאז מתחיל היחוד".
וגילוי יחוד ה' – הוא בכבוד ישראל וארץ ישראל, ולכן הכתוב משבח את ימות המשיח בהרמת כבוד ישראל, וכבוד ארצם, וכמש"כ (ישעיהו ד', ב') – "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה צֶמַח ה' [משיח בן דוד שמייצג את עם ישראל (עיין מצודת דוד)] לִצְבִי וּלְכָבוֹד, וּפְרִי הָאָרֶץ [פירות ארץ ישראל (עיין חומת אנך להחיד"א)] לְגָאוֹן וּלְתִפְאֶרֶת…".
[מש"כ 'בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה צֶמַח ה' לִצְבִי וּלְכָבוֹד" – הוא כנגד מש"א (ברכות ל"ד:) שפריקת ישראל משעבוד מלכויות וכבודם הוא ימות המשיח, ומש"כ "וּפְרִי הָאָרֶץ לְגָאוֹן וּלְתִפְאֶרֶת", הוא כנגד מש"א (סנהדרין צ"ח.), שכשהרי ישראל נושאים פירותיהם – זהו הקץ המגולה – ימות משיח בן יוסף (קול התור פרק ב' – בחינה ל"א ובחינה צ"ו, ועמש"כ בגליון 13)].
ולכן בזמן שישראל נגאלים משפלותם תחת העמים, וארץ ישראל נגאלת משפלותה מכל הארצות, ואינה נשלטת ע"י עם זר, והיא נותנת פירותיה – אז מתחיל להתגלות יחוד ה', ובזה מתחילים ימות המשיח.
*
ובזה כלול ג"כ מה שישראל יוצאים למלחמה ומנצחים, שגם זה בכלל "ימות המשיח", וכמו שאמרו (מגילה י"ז:) – "מלחמה נמי אתחלתא דגאולה היא", והיינו שמשום שבנצחונם במלחמה, מתגדל כבודם על העמים, וכמש"כ החתם סופר ("תורת משה", דברים ל"ג, כ"ט): "אשריך ישראל עם נושע בה׳ מגן עזרך, ולפי"ז הקושיא למה לך החרב? [הרי ה' כבר בעזרך! והתשובה -] שיחשבו אותך לגבור מלחמה, הײנו "ואשר חרב" – שאתה לוקח חרב במלחמה, "גאותך" – שיהיה לך לגאון ולתפארת" (ומקור לדבריו בזוה"ק בלק קצ"ב:, וכ"כ מהרי"ל דיסקין שם).
ועי' רמ"ד וואלי (דברי הימים, עמוד קנ"ד) – "והנה כבר ידוע שהיתה כונתו ית׳ להשליט את ישראל על כל שאר האומות, ולכן היה נותן בלבם לצאת מארצם כדי להלחם עם הגוים ללכוד את עריהם ולבטל את מלכותם, כמו שהיה בימי דוד".
*
ובפרט שקמה מלכות ישראל בארצו – שבזה מתגדל כבודו נגד העמים, וכמש"כ (דברים י"ז, י"ד): "..וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי". וביאר רמ"ד וואלי (דברים, משנה למלך, עמ' רמ"ב): "ומ"ש 'ככל הגוים אשר סביבותי' גם זה לתיקון, שלא תגרע האומה הקדושה מטכסיסי מלכות שהם בודאי לכבוד ולתפארת".
*
ובפרט שישראל יצאו לחירות ברשיון מלכי האומות ובעזרתם (עיין רמב"ן שה"ש י"ג, ח'), וכפי שנתקיים בי"ז חשון תרע"ח ב"הצהרת בלפור" על "יסודו של בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל" (ראה "האיש על החומה" ח"ג, עמודים 225, 334, 343, 344, 351 ואילך), ואח"כ בשנת תרפ"א/ב, כש"הצהרת בלפור" אושרה ע"י חבר הלאומים בועידת סאן-רמו (ראה "האיש על החומה" ח"ג, עמוד 117; ובספר "סופה של מפת הדרכים" להגר"י שוורץ שליט"א, נתן לזה רמז במש"א יעקב לשרו של עשיו 'לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם "בֵּרַכְתָּנִי"' (בראשית ל"ב, כ"ז) – בגימטריא שנת תרפ"ב), ואח"כ בי"ז כסליו תש"ח, כשניתנה הסכמת האו"ם לייסוד מדינה יהודית בארץ ישראל (ראה "מכתב מאליהו" ח"ג עמ' 350) – שהוא תחילת התהליך של 'וְהָיוּ מְלָכִים אֹמְנַיִךְ וְשָׂרוֹתֵיהֶם מֵינִיקֹתַיִךְ, אַפַּיִם אֶרֶץ יִשְׁתַּחֲווּ לָךְ, וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵכוּ…' (ישעיהו מ"ט, כ"ג), שהגויים משרתים ומנשאים את היהודים, ועי"ז מתגלה יחוד ה' כהמשך הכתוב '…וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי ה' '.
וכן היה בשנת תרל"ה, כשנאצר מלך פרס הציע לברון רוטשילד לקנות מאחת הממשלות כברת ארץ ליישב בה את כל היהודים, ולהקים בה מדינה יהודית ("חבצלת" שנה ה', גליון 46).
ובעקבות הצעה זו, פרסם תלמיד ה"פלא יועץ" – ה"ה הג"ר יהודה אלקלעי זצ"ל, את הדברים הבאים: "שימו לבבכם לדברי מלך פרס אשר דיבר לאדוננו השר רוטשילד, והוא סימן טוב לישראל – התחלת הנחמה והיו מלכים אומניך.." [וממשיך שם: "ואין לנו לקנות כברת ארץ נכריה, כי אם לבקש מאת אדוננו השולטן את ארץ נחלת אבותינו…"]. ("חבצלת" שנה ו', גליון ו'). וק"ו בימינו. ובמהרה נזכה לשלמות קיום הנבואה (ישעיהו ס', י') 'וּבָנוּ בְנֵי נֵכָר חֹמֹתַיִךְ וּמַלְכֵיהֶם יְשָׁרְתוּנֶךְ.. לְהָבִיא בָנַיִךְ מֵרָחוֹק כַּסְפָּם וּזְהָבָם אִתָּם לְשֵׁם ה' אֱלֹקַיִךְ וְלִקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל כִּי פֵאֲרָךְ'. – שע"י ש'פֵאֲרָךְ' מתגלה שהוא 'קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל'.