בלוג

בט"ו בשבט, הוא ראש השנה לאילן, מונים שנה לענין ערלה וכרם רבעי, וכן לענין מעשר שני ומעשר עני מתחלפת השנה. ונהגו עוד בחו"ל לציין ביום זה על-ידי אכילת פירות הארץ את כלל המצוות התלויות בארץ. על-כן ראיתי לנכון לדון כאן בגבולות הארץ הקדושה, וביחוד בגבול הדרומי, עליו רבו דעות הלכה למעשה.

הקדמה

בענין גבולות דרום קיימות כמה שיטות, הצפונית ביותר היא דעת 'תבואת הארץ', ובאופן כללי היא בערך כפי שכתב הגאון האדיר רבי חיים קנייבסקי שליט"א בספרו 'דרך אמונה'.

דרומה משם היא דעת ה'אדמת קודש', שמוריד את הגבול דרומה עד קרוב לעין יהב.

יותר דרומה היא הדעה המובאת בתשובת 'משנת יוסף' מהגאון ר' יוסף ליברמן שליט"א, ס' מ"ד, עד עין יהב (אולם כתב זה רק לחומרה, ומעיקר הדין דעתו כדעת ה'תבואת הארץ', רק באמצע בין מזרח למערב הוא מציע שיטה קצת יותר דרומית כעין פשרה בין ה'תבואת הארץ' וה'אדמת קודש', אבל זה לא נוגע לגבי המזרח, ששם מעיקר הדין הוא קובע לקולה כדעת ה'תבואת הארץ', ורק חושש לחומרה כדעת ה'אדמת קודש' ועוד קצת יותר מזה). יש לעיין במפה של המשנת יוסף. 

דרומה הרבה יותר היא דעת מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, שחושש לפי הרמב"ם בהל' קידוש החדש עד קו 30, וזה דרומה בהרבה, קרוב ליישוב יטבתה, ועד ולא עד בכלל.

עוד יותר מדרים הוא הרב טיקוצ'ינסקי זצ"ל, שכתב שעקיבה הוא מעלה עקרבים, וממילא לפי דעתו מגיע הגבול עד אילת (שיטה תמוהה ביותר).

כל השיטות מובאות ב'משנת יוסף' (חוץ משיטת הרב אלישיב זצ"ל).

הנה נראה העיקר להלכה כדעת המצפינים או קרוב לזה, ואי"ה נבאר הדבר מדוע.

אולם לפני זאת נראה להוסיף כאן, שכל זה נאמר לענין מצוות התלויות בארץ, שדבר זה תלוי בגבולות של פרשת מסעי, אולם לגבי יציאה מחוץ לארץ או לגבי לקבוע יישוב ורצון לגור בא"י, נראה שהדבר תלוי בגבולות פרשת משפטים, שם נאמר "ושתי את גבולך מים סוף עד ים פלישתים", וזה כולל עד אילת. ומכיון שבדורנו נכבש עד אילת ונתקיימה הבטחת הפסוק בפרשת משפטים, הרי זה בכלל רצון הקב"ה ליישב עד שם, וכמו שגם שלמה המלך הלך לשם ועוזיה המלך [הוא עזריה המלך] קבע יישוב יהודי שם, כמו שנאמר בדברי הימים ב' ח', י"ז – "אָז הָלַךְ שְׁלֹמֹה לְעֶצְיוֹן גֶּבֶר וְאֶל אֵילוֹת עַל שְׂפַת הַיָּם בְּאֶרֶץ אֱדוֹם". וכן מובא במלכים ב' י"ד, כ"א – כ"ב – "וַיִּקְחוּ כָּל עַם יְהוּדָה אֶת עֲזַרְיָה וְהוּא בֶּן שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיַּמְלִכוּ אֹתוֹ תַּחַת אָבִיו אֲמַצְיָהו. הוּא בָּנָה אֶת אֵילַת וַיְשִׁבֶהָ לִיהוּדָה אַחֲרֵי שְׁכַב הַמֶּלֶךְ עִם אֲבֹתָיו".  

יישוב זה היה קיים עד ימי נכדו המלך אחז, כמו שנאמר במלכים ב' ט"ז, ה' – "אָז יַעֲלֶה רְצִין מֶלֶךְ אֲרָם וּפֶקַח בֶּן רְמַלְיָהוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל יְרוּשָׁלִַם לַמִּלְחָמָה וַיָּצֻרוּ עַל אָחָז וְלֹא יָכְלוּ לְהִלָּחֵם. בָּעֵת הַהִיא הֵשִׁיב רְצִין מֶלֶךְ אֲרָם אֶת אֵילַת לַאֲרָם וַיְנַשֵּׁל אֶת הַיְהוּדִים מֵאֵילוֹת  וַאֲדוֹמִים בָּאוּ אֵילַת וַיֵּשְׁבוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה".

אולם כל זה נאמר כלפי המצווה לשבת שם, אבל לענין מצוות התלויות בארץ, הגבולות הקובעים הם גבולות פרשת מסעי או גבולות פרשת עקב, אשר אינם יורדים עד ים סוף, כמו שנאמר בדברים י"א, כ"ד – "כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה מִן הַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן מִן הַנָּהָר נְהַר פְּרָת וְעַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן יִהְיֶה גְּבֻלְכֶם".

לשון פסוק זה דומה מאוד לאמור בתחילת יהושע (א', ג') – "כָּל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם נְתַתִּיו כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל מֹשֶׁה. מֵהַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן הַזֶּה וְעַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל נְהַר פְּרָת כֹּל אֶרֶץ הַחִתִּים וְעַד הַיָּם הַגָּדוֹל מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ יִהְיֶה גְּבוּלְכֶם".

לביאור הביטוי "מן המדבר" כתב רש"י ביהושע א', ד' – "מן הלבנון והמדבר – הוא מדבר קדש מדבר צין שעל ידי אדום שהיה במקצוע דרומית מזרחית, ודרך שם נכנסו לארץ, שנאמר 'והנה אנחנו בקדש' וגומר, ומניין שהיה בדרומית מזרחית, שנא' 'והיה לכם פאת נגב ממדבר צין על ידי אדום'".

משמעות דברי רש"י, שזהו כדרום גבולות מסעי.

ועי' בספרי סוף עקב, שם מבואר שמצוות התלויות בארץ מתקיימות בגבולות עקב, וא"כ יוצא, שבדרום אין לנו יותר  ממה שנאמר בגבולות מסעי – עי' שם לשון הספרי בדברים פרשת עקב, פיסקא נ"א –

"כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו, אם ללמד על תחומי ארץ ישראל הרי כבר נאמר מן המדבר והלבנון, מה תלמוד לומר כל המקום אשר תדרוך? אמר להם – כל מקום שתכבשו חוץ ממקומות האלו הרי הוא שלכם, או רשות בידם לכבש חוצה לארץ עד שלא יכבשו ארץ ישראל? תלמוד לומר – 'וירשתם גוים גדולים ועצומים מכם', ואחר כך 'כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו', שלא תהא ארץ ישראל מטמאה בגלולים ואתם חוזרים ומכבשים חוצה לארץ, אלא משתכבשו ארץ ישראל תהו רשאים לכבש חוצה לארץ, הרי שכבשו בחוצה לארץ, מנין שהמצות נוהגות שם? הרי אתה דן – נאמר כאן 'יהיה' ונאמר להלן 'יהיה', מה 'יהיה' האמור להלן מצות נוהגות שם, אף 'יהיה' האמור כאן מצות נוהגות שם, ואם תאמר מפני מה כבש דוד ארם נהרים וארם צובה ואין מצות נוהגות שם? אמרת, דוד עשה שלא כתורה! התורה אמרה משתכבשו ארץ ישראל תהו רשאים לכבש חוצה לארץ, והוא לא עשה כן, אלא חזר וכבש ארם נהרים וארם צובה, ואת היבוסי סמוך לירושלם לא הוריש. אמר לו המקום – את היבוסי סמוך לפלטורין שלך לא הורשת, היאך אתה חוזר ומכבש ארם נהרים וארם צובה?".

רואים מכאן, שמה שנאמר בפרשת עקב הוא שמחייב מצוות התלויות בארץ, ולא מה שנאמר בפרשת משפטים. ונראה, כי הסיבה לכך הינה משום, שאף ששלמה המלך הלך לשם, וכן עוזיה המלך קבע שם יישוב, לא הייתה הארץ מחולקת לישראל לזרוע שם, ועיקר המטרה הייתה לצורך הנמל באילת, שיהא מקום גישה לים סוף, ולא קידש זה להיות נוהג מצוות תלויות הארץ, כי לא היה ראוי לזריעה.

וגם כעת, שבדורנו כבשו את המקום, מ"מ אין מי שקידש מקום זה, כי בפשטות נראה שצריך לכוון לקדש, (עי' חזו"א שביעית סי' ג' ס"ק א') ואין  לנו זה. וכן מבואר ברדב"ז הל' תרומות פ"א הל' ה', ונראה לדעתו לפי שלא קדשוה בפה אלא בימי עזרא קדשוה בפה, וכן כתב המאירי בשבועות ט"ז. שצריך קידוש במאמר, וכן הוא בר"ש פ"ו דשביעית משנה א', שבבית שני לא היו מחויבים לקדש כל א"י, רק מה שהיו רוצים, אלא למעשה קדשו הכל חוץ מבית שאן. וכן כתבו התוס' ביבמות פ"ב. ד"ה ירושה, וכן הוא בשנות אליהו שביעית פ"ו (הובא בחזו"א שביעית ג', ט').   

לגבי הנידון אם ניתן כיום לקדש מקומות אותם כבשנו, יש לומר שכיום אין מי שיכול לקדש, ואין מי שרוצה לקדש, ואין מי שמותר לו לקדש.

אין מי שיכול לקדש, כי אין לנו סמוכים, וכן אין שום בי"ד שממונה על כלל ישראל.

ואין מי שרוצה לקדש, כי הרי עושים כל טצדקי לפטור משביעית, וא"כ אין כלל רצון להוסיף מקומות לקדש.

ואין מי שמותר לקדש, כיון שהרי לא מקיימים היום מצוות נתינת תרומה מפני הטומאה, וכן למעשה אין נותנים מעשר ראשון מפני חסרון ייחוס, וכן אין אוכלים מעשר שני רק פודים בפרוטה, ובודאי אין ענין לקדש הארץ באופן של קיום מצוות אלו בצורה של בדיעבד שבדיעבד, ורק מה שכבר נתקדש, מצווים אנו לשמור גם באופן כזה, אבל אין ענין להוסיף מקומות לקדש כל זמן שלא מקיימים המצוות כפשוטן, לקיים עיקר המטרה, היינו לתת תרומה לכהן ומעשר ללוי ולאכול מעשר שני בירושלים.

הקידוש של יהושע מצד הכיבוש לא שייך אצלנו מדין כיבוש, כיון שצריך כיבוש וחילוק, שהרי נתחייבו בתרומות ומעשרות ובשמיטה רק לאחר י"ד שנים של כיבוש וחילוק, ובימינו לא היה כלל חילוק, ולענין חלה צריך שכל ישראל יבואו (כתובות כ"ה.), שנאמר "בבואכם", ביאת כולכם או לפחות שרוב יגיעו (עי' חזו"א שביעית ס' ג' ס"ק ו' ד"ה ומטעם), וזה אין כעת, ואולם לענין ערלה, שבא"י ספק ערלה אסור ובחו"ל מותר – מה יהיה הדין לגבי גבולות משפטים יש לדון.

ולענין ערלה בגבולות עולי מצרים, עי' חזו"א שביעית ס' ג' ס"ק י"ב, שמסיק שלענין ערלה גם מה שנכבש ע"י עולי מצרים נתחייב מדאורייתא, כיון שנתחייב בתחילת הכיבוש, בשעה שנכנסו לארץ, עי' ריש מסכת ערלה, ויתכן לפי זה שגם הכיבוש של דורנו בגבולות משפטים עד אילת מהני לעשות ערלה מדאורייתא, כיון שא"צ כיבוש וחילוק. וכן א"צ ביאת כולכם, שלא כתוב שם בבואכם. וצ"ע בדבר זה, ולא עיינתי בזה כעת. )   

ויוצא, אם כן, כי לגבי מצוות התלויות בארץ – תרומה ומעשר ושביעית וחלה, אין לנו רק מה שהיה בזמן עזרא ובזמן חז"ל, אבל לענין מצוות ישוב הארץ – המצווה מתקיימת עד אילת, שהיא בגבולות משפטים.

וזה דלא כדעת המשנת יוסף סי' מ"ה שדן אם לקבוע יישוב יהודי במצפה רמון על הצד שזה מחוץ לגבולות מסעי, וכתב שם רק להתיר מדין שגם מותר לקבוע יישוב בחו"ל כשנוגע לקיום לימוד התורה ופרנסה, וכיון שקשה לקנות דירה בא"י ולחתן ילדים ובמצפה רמון הייתה תכנית לקנות בזול, מצא מקום להקל בזה, ודחק עצמו הרבה בזה, אולם למה שכתבנו ההיתר מרווח, כיון שזה בכלל א"י בגבולות משפטים.

וראיה לדבר, שהרי מותר לקבוע דירה בבית שאן אף שאין בה כל חיובי מצוות התלויות בארץ, ומכל מקום החשיבו אותה כא"י – עי' כתובות קי"ב. – "תנו רבנן בברכותיה של ארץ ישראל – בית סאה עושה חמשת ריבוא כורין, בישיבתה של צוען – בית סאה עושה שבעים כורין; דתניא, אמר רבי מאיר: אני ראיתי בבקעת בית שאן בית סאה עושה שבעים כורין".

וכן עוזיה המלך עשה יישוב באילת, והוא היה מלך צדיק באופן עקרוני, כמו שנאמר "ויעש הישר בעיני ה'" (מלכים ב' ט"ו, ג'; דה"ב כ"ו, ד'), רק אח"כ חטא בענין ההקטרה.      

עד כאן ביארנו את הכלל העקרוני, ולפיו יש הבדל בין גבולות פרשת מסעי ועקב, שנאמרו לענין מצוות התלויות בארץ, לבין גבולות פרשת משפטים, שהם מגדירים את א"י ובתוכם מותר לגור. בחודש הבא אי"ה נתעמק בפרטי הדין של הגבול הדרומי לענין מצוות התלויות בארץ.

הערה: בגליון הקודם במדור זה ערער ידידי הרב אליהו בן-צבי שליט"א על המנהג הנהוג על-ידי עדה מסוימת בימינו להדליק חנוכיות ברשות הרבים, שלכאורה אינו על-פי הדין התלמודי של הדלקה בפתחי הבתים דווקא. אמנם ראוי לציין, כי כבר בתקופת הראשונים הונהג המנהג להדליק בבתי כנסיות, שאף הוא לא הוזכר בגמרא, וזאת מתוך הבנה שניתן להרחיב את העניין של פרסום הנס, וכן כתב הריב"ש בשו"ת סימן קי"א – "כיון שאין אנחנו יכולין לקיים המצוה כתקנה כל אחד בביתו שהיא להניחה על פתח ביתו מבחוץ… וכיון שעתה שיד האומות תקפה עלינו ואין אנו יכולין לקיים המצוה כתקנה ומדליק כל אחד בפתח ביתו מבפנים ואין כאן פרסומי ניסא כי אם לבני ביתו, לבד לזה הנהיגו להדליק בבהכ"נ לקיים פרסומי ניסא". רואים כאן יסוד בדבריו, שלפי צורך הזמן ניתן להרחיב את המצוה באופן שיתקיים פרסום הנס. ובימינו, כשרבו החילונים שאינם מדליקים כלל בביתם, והמרחב הציבורי מלא תועבה, ניתן לומר שלפי אותו עיקרון ניתן לתקן הדלקה ברשות הרבים בפרהסיה וברוב עם. ואמנם לענין ברכה יש מקום גדול לעיין אם אפשר לברך על הדלקה זו, אך מכל מקום הדברים אינם חסרי בסיס הלכתי, במיוחד אחר שההדלקה בבתי הכנסת נפסקה להלכה בשו"ע או"ח תרע"א ס"ז וברמ"א שם.