בלוג

מרן רבי יוסף חיים זצוק"ל בעל 'בן איש חי'

אהבתו וצפיתו לארץ ישראל

בי"ג אלול תרס"ט, נפטר מרן הגאון רבי יוסף חיים מבגדד, בעל 'בן איש חי'. בספר תולדותיו (הוצאת ישיבת אהבת שלום) הובא על חיבתו הרבה, חמימותו ופעולותיו למען ארץ ישראל, ונביא כאן קטעים מהספר הנ"ל:

אהבה רבה ואהבת עולם אהב רבינו ז"ל את ארץ ישראל, ארץ חמדה טובה ורחבה, נחלת אבות, שהעניק מלך כל הארץ לעם קרובו. יושב היה רבינו בארץ בבל ורוחו ולבו בארץ הקודש. מארץ שנער כאב את שוממות ערי הקודש והמחוזות, ושמח על ניצני שלווה שהחלו נראים בארץ. אף הוא בכבודו ובעצמו בן איש חי רב פעלים מקבצאל למען ארץ הקודש, יושביה, חכמיה, ושלוחיה. עד אשר כינוהו חכמי ירושלים, מלאך מושיע ממרום לבת ציון העלובה.

גם בדת תורה תמימה היה רבינו דורש בעוז ובתעצומות על שבחיה והלכותיה ומנהגיה של ארץ הצבי, אליה נשא את נפשו עד שעיניו ולבו היו שם כל הימים.

אף הוא היה ראש המעוררים להצית מחדש את שלהבת ארץ הקודש החבויה בלב כל דורשי ציון. ודין גרמא להתעוררות עליית חכמי ורבני בבל לארץ הקודש. ואף בעלייתם לא הסיר חסדו מהם ובריתו נאמנה עמהם להעתיר עבורם מאת אדוני הארץ, להטיבם ולעמוד לימינם בכל  מחסורם. ולדבר זה היה חמרא בר חמרא לגבי אביו הגאון כמהר"ר אליהו ז"ל, הוא הגבר אשר מרוב אהבתו לארץ ישראל עורר את לב ידידו ואוהבו הגאון החסיד רבי אליהו סלימאן מני ז"ל לעלות לארץ ישראל, וקיבל כל מחסורו עליו עד יומו האחרון ואחריו החרה החזיק לתומכו ברא כרעא דאבוה, רבינו ז"ל.

וכך העיד על רבינו ז"ל תלמידו ונאמן ביתו רבי בן ציון חזן ז"ל: 'אהבתו לארץ ישראל במדה גדושה עד מאד, ובפרט אהבת ירושלים ושאר ארצות החיים ולמוסדותיהם. וכמה היה מכבד ומטיב להשד"ר, וכמה היה מלמד זכות על תושביהן ומעורר רחמים עליהם. ובזמן שהיה מגיע לו מכתב ממנהיגיהם שעומדים באיזה צר ומצוק חלילה, היה עושה הרעשות ומקבץ נדבות ושולח להם בהקדם האפשרי. ורוב ספריו הדפיסם בעיר הקודש ירושלים ת"ו כדי להנות את הפועלים והעסקנים תושבי ארץ הקודש'.

ביקורו בארץ הקודש

רשפי שלהבת י-ה של רבינו לארץ חמדת אבות לא נשארו כמוסים אך בליבו. ביום ג' כ"ה בניסן תרכ"ט, ארי עלה מבבל וישם לדרך פעמיו אל ארץ ישראל כשהוא מלווה על ידי אחיו רבי יחזקאל ז"ל. בדרכם התנהלו ע"י ארחת גמלים מונהגת בידי גמל ישמעאלי אשר הובילם דרך המדבר בואכה סוריה באורחות מדבריות. עד כי ביום י"ב אייר הגיעו לדמשק העיר, ומשם כוננו דרכם לעבר ארץ ישראל לחון עפרה ולהשתטח על קברות הצדיקים הטמונים בה.

כאשר פקד רבינו נחלת אבות, קברי אבותינו שבחברון, עורר עליו חמת הטמאים בני השפחה, זבובי המוות המבאישים רי'ח טוב. מאורע מדאיב זה נתפרסם הרבה ובא רישומו במכתבי העתים: 'זה איזה חודשים ארי עלה מבבל ויאיר לנו עד חברון, הלא זה הוד הרב הכולל חסין קדוש יאמר לו, מגזע היחס והמעלה, כמוהר"ר יוסף חיים יצ"ו, להשתטח על קברי אבות העולם, ורצה להיכנס בהקלעא (- מצודה), ויסבוהו הישמעאלים סביב סביב וסור טמא קראו לו, כי המקום קדוש הוא, ואלמלא מוראה של מלכות הרבו פצעיו חינם. הרב הנזכר מקנאת אדמת קודש אשר נהפכה לזרים, זלגו עיניו דמעות ושב לביתו בפחי נפש. ובאשר ידע הרב כמונו כי ישנו דבר אחד להישמעאלים אשר בעבורו יטהרו טמאים, והוא הכסף אשר איננו נמאס בעיניהם, קרא לביתו לאחד מגדולי הישמעאלים ויתן על ידו מלא כף כסף, והוא הביאהו אל תוך המקום, ולא אנה לצדיק כל און מהישמעאלים כי הכסף טיהרו'.

מאורע מעציב זה הניאו לרבינו לעשות מעשה לעורר נדיבי עם לנסות לגאול נחלה זו, ובכך לגול במעט חרפת הבנים המרוחקים מנחלת אבותם. חכמים שונים תרמו את חלקם למאמצי גאולת המקום, אך סופו של דבר לא עלתה בידם.

לגודל חיבת הקודש ואהבת הארץ הביא עמו רבינו ז"ל בחזרתו לבבל מאבני המקום ומעפרה שקים מלאים מכל טוב עפר הארץ, על דרך שקדמו ועשו יכניה וסיעתו, והניחם בבית הכנסת הגדול אשר בבבל.

ומכאן יראה הקורא ובדעתו ישכיל עד היכן הגיעה השתדלותו של רבינו ז"ל להשריש בלבבות קהל עדתו את אהבת ארץ ישראל והתשוקה לחונן עפרה. ועל ידי זה נעשה בלא ספק חיזוק לדברי חכמים שאמרו: 'המתפלל צריך לכוין את לבו לארץ ישראל', והיתה תקומה להמקום להוסיף בו קדושה, לא נצרכה אלא להעדפה, ואלה מוסיף על הראשונים, לעשות פועל דמיוני להיות עיניהם אל ארץ ישראל נשואות, לאמץ הלבבות לביאת משיח וקיבוץ גלויות בב"א.

למען ירושלים לא ישקוט

השתדלותו ורוב התמסרותו של רבינו לשלום ירושלים ובניה, נגלתה לעין כל כאשר חשף זרוע קדשו ויצא כברק חיצו למען קופות עניי ירושלים לבל יגרע ויחסר חלקם, ועמד לישעם במחלוקתם עם שאר ערי הקודש, כמו גם בשאר דברים בהם עמד לימינם תמיד, עד שכונה משום כך על ידי הראשון לציון הגאון יש"א ברכה 'מלאך מושיע ממרום לבת ציון העלובה'. [השתלשלות הפרשה וחלקו הרב של הבא"ח בה מסופר שם באריכות].

מפעולותיו הכבירות של רבינו וזכייתו לדורות, יש לזקוף גם את הקמת ישיבת 'פורת יוסף' שבתוככי ירושלים, בית אולפנא רבתא אשר משם יצאה תורה והוראה לישראל. זאת באמצעות הגביר הצדיק רבי יוסף אברהם שלום ז"ל, אשר היה מכונן מעשיו עפ"י הדרכת רבינו מאז, והרבה פעלים לצדקה וחסד בהשתדלותו. וע"פ בקשת והוראת רבינו נתן לכסף מוצא לגאול מקום מקודש השוכן בירושלים מול מקום המקדש, לקומם עליו בית גדול לתורה ולתפלה.

לא בנקל היה הדבר, כי הרבה יגיעות יגע רבינו להביא את רבי יוסף אברהם שלום לגמור בדעתו להקדיש את כספו לבניית הישיבה בירושלים, כאשר סיפר לימים הגאון רבי עזרא עטייה ז"ל. ויש המוסיפים כי בתחילה עלתה הסכמתו של הנדיב לכונן בית חולים בירושלים, עד שהניאו רבינו לשנות את דעתו להקמת הישיבה. ומסורת בפי בני בבל כי מתחילה חשב רבי יוסף לבנות הישיבה בבבל, אבל רבינו השיבו כדברי נבואה, עתידה בבל שתחרב וארץ ישראל שתבנה, ומן הראוי איפוא לקבוע הישיבה בארץ ישראל.

על החשיבות והקדושה היתירה של בית כנסת ובית מדרש, הקרובים אל מקום המקדש, מצינו בספרו של רבינו 'עוד יוסף חי' וז"ל: 'בית הכנסת שהיא תוך חומת ירושלים מקודש יותר ממקום שהוא חוץ חומת ירושלים… וגם מקום שהוא תוך החומה בודאי יש הפרש בין מקום למקום לענין קדושתו ומעלתו, והיינו כי כל מקום שהוא קרוב וסמוך להר הבית שבו קרקע המקדש ובית קדש הקדשים הוא מעולה ומקודש יותר… ולכן בוודאי בית הכנסת ובית המדרש שהיא בנויה עתה קרוב וסמוך להר הבית, היא מעולה ומקודשת יותר כיון שהיא סמוכה וקרובה לשער השמים, וכל שכן אם העומדים שם יכולים לראות ממנה קרקע בית המקדש מן החלונות שבה, הרי זו מעלה יותר ויותר, ואשרי הזוכה להתפלל שם ולעסוק בתורה במדרש הבנוי שם'.

מעתה מובן היטב התאמצותו של רבינו לייסד דווקא במקום מקודש זה בית מדרש לתורה, אשר בזכות פועל ידו הקדושה, ובזכות מעשיו – מעשיהם של צדיקים אשר יש להם קיום לעד, קומם במקום זה בית יוצר לתורה, תל שהכל פונים אליו.

על החשיבות הרבה והמקום הנכבד שתפסה ארץ ישראל וירושלים במשנת רבינו, יש ללמוד גם מרוב החשיבות שיחס למנהגיה ולתקנותיה שנעשו ונקבעו במרוצת הדורות על ידי רבנן סבוראי מתקיפי ארעא דישראל.

בהגיע השמועה המרה [על הסתלקותו] אל הגאון המובהק רבי חיים ברלין זצ"ל, אב"ד ירושלים, קרע בגדיו וקרא עליו בקול מר ונשבר מאמר רבי זירא 'ארץ שנער הרה וילדה ארץ צבי גדלה שעשועיה, אוי נא לנו כי אבדה כלי חמדתה'. כאשר תמה הגה"צ רבי יוסף חיים זוננפלד אשר שהה במחיצתו באותה שעה, 'והלא צדיק זה לא ביקר בארץ ישראל כי אם פעם אחת בלבד, ואיך יאמר עליו ארץ צבי גדלה שעשועיה', נענה רבי חיים לעומתו ויאמר 'הן אמרו רבותינו אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה, וגאון קדוש זה כל ימיו ציפה לראותה, וכפי הנראה מספריו היו רוחו ונפשו קשורות והדוקות תמיד בארץ הקודש'".

מרן בעל החפץ חיים זצוק"ל

חלומו ותשוקתו – לחיות בארץ ישראל 

בכ"ד אלול תרצ"ג נפטר רבנו בעל החפץ חיים זצוק"ל, שידועה השתדלותו הרבה לעלות לארץ ישראל. וכך מסופר עליו (החפץ חיים חייו ופעלו עמ' תרח): 

לחיות בארץ ישראל היה חלומו ותשוקתו של החפץ חיים מעודו. הוא, שתמיד השתדל לעודד ולנחם את אחיו שבגולה, בלמדו אותם לחיות ולצפות לגאולה, למשיח, לירושלים הבנויה – היה חדור געגועים יוצאים מן הכלל לארץ ישראל…

בשנת תר"מ עלה רבה של רדין, ר' יהודה'לה לארץ ישראל. משם כתב במכתב לידיד נפשו החפץ חיים: "בחוץ לארץ לא הרגשתי את קדושת השבת וזהרה. את קדושת השבת ואת זיו תפארה התחלתי להרגיש בבואי לארץ הקדושה". תופעה כזו הגבירה ביתר שאת את השתוקקותו לארץ ישראל. בדרך כלל לא היתה זו אצלו שאיפה נאה בלבד, אלא שבכל הזדמנות ובכל מקרה חשב והשתדל באופן ממשי להגשים את חלומותיו.

"מי יודע אם יזכה להיות מאלה שיכניסום לארץ ישראל בשוב ה' את שבות עמו. אך מי שיהיה שם מקודם לכן, יש תקוה ששוב לא יגורש משם" – טוען היה.

***

ההתעוררות שהחלה לעלות לארץ ישראל – משום שפקד ה' את עמו

כותב בנו בספר 'תולדות החפץ חיים' (עמוד מג, והובא במכתבי החפץ חיים עמ' 44): בזכרוני כי בשנת תר"נ ותרנ"א, שהחלו לגרש את אחינו בני ישראל ממוסקבה, התעוררה אז תנועה גדולה לארצנו הקדושה, המגורשים למאות ולאלפים החישו למפלט למו לארץ אבותינו, קנו שם קרקעות, נטעו כרמים, יסדו מושבות, כן בתחום המושב נאספו אסיפות, נתייסדו חברות, שלחו משולחים לקנות קרקעות, בעלי בתים מכרו נכסיהם וכל חפציהם, ובצרור כספם עלו בשמחה לארצנו הקדושה, בתקותם למצוא שם בלי זעת אפים עושר ואושר. 

בזמן זה קבלתי מכתב מאבי ז"ל ובו הוא מעירני על ההתעוררות הגדולה בכל פנות עמנו לעלות לארצנו הקדושה, ומשער, כי הימים ימי עיקבא דמשיחא, וכי פקד ד' את עמו, ואפשר הוא אתחלתא דקיבוץ גליות, שהוא קודם ביאת המשיח, ואם היינו ביכולת, היה מן הראוי לקנות קרקע ולעלות להארץ, אבל באשר אין בכחנו לע"ע, נעשה את אשר מוטל עלינו ואשר בידינו וכו'.

עוד כתב שם (עמ סט): היה בטחונו חזק שבקרוב יפקוד ד' את עמו, ויותר התחזק בתחילת שנות הששים, שנתעוררו למאות ולאלפים לשוב אל ארצנו ולעבוד אדמתה, והחלו לדבר על דבר שיבת ציון בכל האומות, וראה בזה אצבע א-להים, וכי ישיב ד' את שבות עמו בקרוב וישיב שכינתו לציון עירו ויכונן מקדשו, ובעבודת בית המקדש נשמח כלנו, ובחוזק אמונתו הכין את עצמו ואת אחיו הכהנים במדינתנו בידיעת הלכות עבודה, כידוע ומפורסם, והיה עומד ומצפה מיום ליום לישועת ד׳ ולהתגלות כבודו.

*

העיקר הוא שיתנהגו בדרך התורה

עוד כתב בנו (שם עמ' עה): אבל ידעו נא הקוראים, כי מר אבא לא היה מן הקיצוניים בין החרדים בדבר הציונות, הוא לא דרש מהעולים שיבלו שם ימיהם בתורה ובתפלה כל הימים, רק כי יתנהגו על פי התורה והמצווה, וכמו שנוהגים כל בני ישראל הישרים בגולה. זכורני כי באתי פעם לבית אבי לבקרו בימיו האחרונים ומצאתי שם חוברת שלוחה מבית אדמו"ר אחד. ובהביטי בו ראיתי כי הוא מתנגד לכל הישוב החדש. ובאש קנאתו הוא פוגע גם ברביים של חסידים שנותנים רשות לאנשי שלומם לנסוע להארץ. והוא אומר: 'ישלחו אותם לכל ארץ וארץ אבל לא לארצנו הקדושה', ולפי דבריו שם הארץ הזאת נבחרת רק לעבודת השם, וכהנה וכהנה מאריך שם בדבריו. ושאלתי את מר אבא אם עיין בהחוברת הזאת. ענה לי כי אין בכחו לעת זקנותו להתעניין בכל דבר הנשלח לו. וביקשתיו שאף על פי כן יעיין קצת. וכשהגיע להמקומות שמרעיש עולמות, הניע בכתפיו ולקח התנ"ך בידו, והראה לי ביחזקאל (לח, יב) נאמרו על גוג 'לִשְׁלֹל שָׁלָל וְלָבֹז בַּז לְהָשִׁיב יָדְךָ עַל חֳרָבוֹת נוֹשָׁבוֹת וְאֶל עַם מְאֻסָּף מִגּוֹיִם עֹשֶׂה מִקְנֶה וְקִנְיָן' עי"ש, הרי שעמנו עִסְקוֹ במקנה וקנין, אלא העיקר הוא שיתנהגו בדרך התורה.

***

טעות המרגלים היתה שחשבו שה' לא יכניסם לארץ ישראל משום חוסר הזכויות שלהם

להלן נצטט מאמרי נועם של מרן החפץ חיים בספריו הקדושים.

"ועתה נבאר מעט את ענין המרגלים. דלכאורה יפלא מאוד, מהי הסיבה שהטעתה אותם לירד פלאים כל כך, והטעו את כלל ישראל. ויותר מזה, שאף הסנהדרין טעו בזה, כדכתיב ותשא כל העדה ויתנו את קולם וגו', ופירש"י סנהדראות. ויותר מזה, שאמרו כי חזק הוא ממנו, ופירשו חז"ל שכביכול אינו יכול להוציא כליו משם, ואיך אמרו שטות כזו.

אכן כאשר נתבונן היטב, נמצא שכל זה הטעות של מרגלים, נמצא גם אצלינו מין יצר הרע זה, ונסביר זה הענין בסוף דברינו. אך מתחלה נדבר אודות המרגלים שהלכו לרגל הארץ, כי משה רבנו ע"ה אמר וראיתם את הארץ מה היא, ופירש"י יש ארץ מגדלת גבורים ויש ארץ מגדלת חלשים יש מגדלת אוכלוסין וכו'. ומה הארץ השמנה היא אם רזה וגו', ולקחתם מפרי הארץ. כי הארץ שאנו רואין פירותיה גדולים וטובים, היא מעלה גדולה. וכן כשאנו רואין שהיא מגדלת גבורים וגבוהי קומה, וכן שעמה רב הוא, סימן שאוירה טוב מאוד. אבל כל זה הוא למי שמאמין בדברי ה' שהבטיח לתת לנו את הארץ, ובודאי לא אדם הוא להנחם. אבל מי שמפקפק בעיקר הענין, ומתחיל להסתפק ולחשוב שלנצח גבורי כח כאלו ועם רב כזה צריך לזה זכות גדולה מאוד שיהיו הכל בגדר צדיקים וקדושים, ואין לנו אנשים כאלו. כל מה שהוא רואה יותר במדינה שאנשיה רבים מאוד וגבורים, וגבוהי קומה שצריך לתת להם מדה לגבהן, הוא הכל חסרון אצלו, ונפל לבו על ידי זה…

ואף כאן, כשבאו לרגל הארץ התגבר היצר עליהם לומר לנצח עם רב כזה וגבורים כאלו, צריך לזה זכות גדולה ונוראה אבל לא לאנשים כמונו שזה מקרוב עשינו העגל, וגם בשר תאוה, ולזה אמרו 'בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִיא וְזֶה פִּרְיָהּ. אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וגו' וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם. עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב', וכאומר: 'וצריך לזה זכות משה רבנו עליו השלום כמו שהיה מכבר', וכאומר: 'מי יודע שיחיה עד אז', כי היה להם גילוי דעת מנבואת אלדד ומידד, ומלבד זה, 'הַחִתִּי וְהַיְבוּסִי' וגו' וכאומר שלנצח כולם קודם שנבוא לארץ ישראל צריך גם כן לזה זכות גדולה, ובפרט לבוא אל העם בארץ ישראל ולהתגבר שם עליהם.

'וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה', וכפירש"י שהשתיקם, שאמר: 'וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם והלא קרע לנו את הים והוריד לנו את המן' וכו'. וכונתו אילו בא הקדוש ברוך הוא עמנו בדין, לא היה נקרע לנו הים, ולא הוריד המן, כי גם בים היה שלא כראוי, כמו דכתיב (תהילים קו, ז): 'וַיַּמְרוּ עַל יָם בְּיַם סוּף', וכן על המן היה מתחלה תלונה, וכן כל אותו העת עד כעת [וכמו שאמר משה רבנו עליו השלום אחר כך (במדבר יד, יט): 'סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד הֵנָּה']. ואף כעת עלה נעלה לארץ ישראל כמו שאמר משה, וירשנו אותה כאשר נבוא שם…

והנה כאשר ראו המרגלים שהעם פוסחים על שתי הסעיפים, כי יש מהם שנתקבלו דברי כלב באזניהם, הוציאו דבה על הארץ, ואמרו הארץ אשר עברנו בה לתור אותה ר"ל דקדקנו מאוד וראינו שאוירה רע מאוד ומזקת לבריות ולא נשארו בה כי אם הגבורים הגדולים…

והנה על שתי הטענות האלו השיבו יהושע וכלב בקצרה, על מה שאתם מוציאים דיבה ואומרים שדקדקתם היטב לראות וראיתם שאוירה רע, גם אנחנו עברנו לתור אותה ודקדקנו לראות וראינו שטובה הארץ מאוד מאוד וגו'.

ועל טענה הראשונה שאתם אומרים שהבטחת הקדוש ברוך הוא בנתינת הארץ היא דוקא אם נהיה צדיקים, היא טעות מעיקרה. הקדוש ברוך הוא אינו מדקדק על האדם לומר אושיעך רק באופן שתהיה צדיק, רק אומר לו 'לא אושיעך אם תהיה מורד חס ושלום', ולזה סיימו יהושע וכלב ואמרו 'אך בה' אל תמרודו', וכל זמן שאין אדם מורד בהקב"ה לעקור מצוותיו בכוונה, יוכל לקוות לכל טוב" (שמירת הלשון ח"ב פי"ט. וראה שם בהרחבה).

***

דורנו יכול לזכות לגאולה אף ללא זכויות

"ידוע מה שאומרת הגמרא על הפסוק אני ה' בעתה אחישנה, זכו אחישנה, לא זכו בעתה. ואל יפלא בעיני האדם לומר, איך נוכל לומר שכעת יזכו ישראל מה שלא זכו דורות הקודמים שהיו מזורזין הרבה יותר לתורה ולמצות, ואראה לעיני הכל פסוקים מפורשים בתורה, והיא תקוה רבה שנתחזק ונצפה לישועה:‏

והוא, בפרשת בהר וכי תשיג יד גר ותושב עמך וגו' או לעקר משפחת גר אחרי נמכר גאולה תהיה לו אחד מאחיו יגאלנו וגו' אם עוד רבות בשנים לפיהן ישיב גאולתו וגו' ואם מעט נשאר בשנים וגו' כפי שניו ישיב את גאולתו וכו'… ואם ח"ו לא תהיה זכות כלל [אף שבאמת זה לא יצוייר כדלקמיה] מכל מקום יש זמן קצוב לגאולתנו, וזהו הזמן דבעתה שהוא אפילו לא זכו כלל, ודומיא דעבד הנמכר שאפילו אין לו פרוטה אחת להשיב לאדונו מכל מקום קבעה התורה זמן שהוא מוכרח לצאת לחירות, וכמו שכתוב הטעם כי לי בני ישראל עבדים וגו'…

ועתה נבא לענייננו, אל יתמה האדם איך יוכל להיות שיתגלה הקץ בימינו מה שלא זכו לזה בכמה דורות שלפנינו מאה שנים קודם, אשר היו זכאים אז יותר, דזה אינו, דבזמן מוקדם היו צריכים להביא זכויות הרבה כל כך כדי שיוסר מהם החוב של מאה שנות גלות, ובודאי זה לא היה אז בידם לפרוע כל כך. והנה בודאי במשך מאה שנים שישראל נפוצים בארבע קצות הארץ וסובלים מצוקות הרבה מאד, בודאי נוקינו הרבה מעונותינו על ידי זה, ונוכל לקוות על הגאולה" (שם עולם שער ההתחזקות עמ' יד).

מרן הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצוק"ל

בכ"ד באלול תשל"ו נפטר מרן הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצוק"ל, אשר כותב על עצמו: בהגיע אלינו איזו בשורה טובה מן הארץ, אנו שמחים כמו על גאולתנו ופדות נפשנו. בכליון עינים מחכה כל אחד ואחד על עיתוני בוקר לדעת את שלום הארץ ומה יעשה בה, כל מכתב המגיע עדינו הוא מחיה נפשות… זה עתה נודע שהמצב בארץ הולך וטוב, הלואי שתהיה בשורה זו שמועה נכונה… 

ההתענינות בכל הנעשה בארץ ישראל היא גדולה מאד. כל רצח אנו חשים, כל אחד ואחד מאתנו, כאילו הוא רצח בעצמותיו. ומתוך השקפה זו תבין שמכאוביכם הם מכאובינו. אבל מי שחש בכאב הציבור הוא גם נמנה על אלו המשתדלים למצוא מזור ותרופה. הסבלנות והבטחון של הישוב בשעה הנוכחית, המה שתי עטרות של היהודי הנצחי, אשר בהם ישראל יתפאר – חזקו ואמצו ה' עמכם" (מלך ביפיו ח"א עמ' 463 – 464).

היהדות האמיתית – להיות שייך לתורת ה', לעם ה', ולארץ ה'.

עוד כתב: להיות יהודי אמיתי – הן בנוגע לשייכות עם תורתנו הקדושה, הן בנוגע לזיקה נפשית עם האומה העברית ועם ארצה – זו היא הדרך היחידה לקיומנו ולתחייתנו (מלך ביפיו ח"א עמ' 493).

העיסוק ברשיון עליה לארץ ישראל – היא מצוות ה' השקולה ככל התורה

ידוע ומפורסם בין כל באי עולם אשר בני ישראל בכל ארצות פיזוריהם לא פסקו מעולם מלחלום את שיבת שבותם, וזה כאלפיים שנה מני אז שגלו מעל אדמתם כל היהודים בכל רחבי תבל מתפללים שלש פעמים מידי יום ביומו ערב ובוקר וצהרים, על גאולת הארץ וקיבוץ גלויות בתוכה…. ויש מאחינו בנ"י, אשר בגלל החרדה… הוציאו כרוז, שהטיפול בהשגת רשיון הכניסה בשביל אלפים ורבבות שרידי חרב היונה, המתגוללים עוד במחנות ההסגר הוא ענין פוליטי של איזו תנועה ולא דבר דתי של כלל ישראל.

אנו היושבים על מדין רואים חובה לעצמנו לפרסם את דעתנו דעת תורה בנידון זה: "הקשר ההיסטורי" הנזכר במנדט (- הבריטי) יסודו בהבטחה האלוקית החקוקה בתורה, וכשם שתורתנו הקדושה שהיא דברי אלוקים חיים היא נצחית, כך ההבטחה היא נצחית…

שקולה מצוות ישוב ארץ ישראל כנגד כל התורה כולה, וכל חוק השולל זאת אפילו מנפש אחת מישראל, לא נוכל להשלים אתו, כשם שלא נוכל להשלים עם כל גזירה הנוגעת לאחת ממצוות ה' (מלך ביפיו ח"א 495).

***

התורה תלויה בעם ה' על ארץ ה'

מרן הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצוק"ל הוציא ספר בשם 'ארץ ישראל נחלת עם ישראל', שתכליתו לבאר ולברר שהקדוש ברוך הוא הוא זה שהנחיל לעם ישראל את ארץ ישראל, והוא המביא אותם אליה. הספר מקיף את ענייני ארץ ישראל ואת הקשר השמימי שבין עם ישראל לארץ ישראל. ונביא כאן כמה קטעים מדבריו:

קשר עם ישראל עם ארץ ישראל הוא קשר ארצי ושמימי, ולפיכך הוא קשר נצחי שלא ינתק לעולם… הלא ״רבו [רובי] תורתו כמו זר נחשבו״ על ארץ אחרת, ואינם מתקיימים אלא על האדמה הזאת שהיא המקלט האחד בכל ארצות התבל לנו ולרוחנו ״שארץ ישראל ראויה לתורה ואין התורה שלמה אלא בא"י״ (הרמב׳׳ן. ועיין בפירושו על התורה בראשית כו, ה. ובדברים יא, יח), ״כי ישראל קרואים נחלת השם והארץ היא נחלתו, והתורה תלויה בשניהם – בעם השם על נחלת השם, והעוזב אחת עוזב השנית, (ואמרו בבראשית רבה פ׳ לך לך) אם נכנסים לארץ מקבלים אלוקותי״ (הגריעב"ץ בהקדמתו בסדור תפלה "בית יעקב"). ויפה אמר מי שעמד על אמת זו: מצב היהודים הוא מיוחד במינו. שאלות העם הדת והארץ קשורות אצלם זו בזו, במידה שאין דוגמתה בשום עם בשום דת ובשום ארץ (מתוך ההקדמה).

***

הקשר בין ישראל לארץ ישראל – רק על ידי התורה

אלמלא רגש התורה השוכן עמוק עמוק בנפש יהודי שקיום מצוותיה בפועל תלוי בקדושת הארץ, היה כבר נקפד הפתיל הלאומי ורגש המולדת כבר פג ונשכח מן הלב… אלה החדשים אשר מקרוב באו, והכריזו שהתורה לחוד והארץ לחוד, ושאין להם בשיבת ציון אלא מקלט בטוח, והתכלית הגשמית… את נפש עם ישראל קבעו, כאשר שללו ממנו תכונתו, תכונת הקודש אשר בקרבו, אשר שמתהו עם עז וחסון, שיש בכוחו לעמוד בפני כל הסערות אשר תסובבנה אותו, הלא זהו הוא האופי הלאומי שלו, שבהתכחש לתורתו שהיא מקור חייו ותעצומות עוזו, והיה כשמשון אחרי התגלחו, רפה וחלש כאחד האדם, וכאשר קפחו את הרוח שאימץ תמיד את לבבו אשר גם פחד מושלים עריצים לא הצליח עליו להסב לבו מאחרי תקותו (שם).

***

כנגד תלונות הגויים יש להשען רק על דבר ה'

כאשר תקיף התנועה את כל העם, כשהוא תקיף באחדותו ומרגיש בכל בתי נפשו ההכרה הנכונה, שתכליתה של 'שיבת ציון' אינה מחמת צרת היהודים לבד, אך שם צוה ה' את הברכה בחיי היהודים בתור עם ישראל, וראו אז גם כל עמי הארץ כי שם ה' כתוב וחתום על השטר שיש לנו על האדמה הזאת…

אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם וכו'.. צפה הקב"ה מראש שעתידות הן האומות העולם לבא בטענה על בני ישראל שלסטים הם, ושלא כדין נטלו הארץ מהעמים אשר ישבו עליה ושלא במשפט התנחלו. עמד והשמיענו בפתח דבריו שבתשובתנו על תלונות הגוים יש לנו להשען על אבינו שבשמים אשר לו הארץ ומלאה, שהוא נטלה מהם ונתנה לנו, ומתת א-להים אינה בטלה לעולם (שם).

***

עניות הדעת גורמת להסתפק בחיי נוחות בישיבת חוץ לארץ שיש בה חילול שם ישראל

ההודאה בספר הספרים והכפירה בברית אשר כרת ה׳ עם אבותינו על ירושת הארץ, שני דברים אלה המכחישים זה את זה, אם הם יוצאים מפי בני ברית אות היא על עניות הדעת של בני אדם, אשר הגלות ושעבוד מלכויות השפילו את רוחם והפחיתו את מדת הסתפקותם הנפשית, והם מסתפקים בחיים שיש בהם בושה וכלימה וחלול שם ישראל, אך אם אין בהם שפיכת דמים וביזת הרכוש, ויש להם קורת רוח במצב ישראל בין העמים שיש בו חלאת האנטישמיות, אך אם אין בו שנאת ישראל מעשית של שוד ורצח (שם).

***

אשרי האיש שיש לו חלק בבנין הארץ בחומר וברוח

אשרי האיש שיש לו חלק בבנין הארץ בחומר וברוח; בעבודה חומרית הוא משדד את אדמתה בונה ערים ונוטע כרמים, וברוחו הוא מרגיש את אותה ההרגשה האצילית שרגליו עומדות על קרקע המשכן של ישראל ותורתו. …אין מנוחתם של ישראל כבוד, אלא על נחלתם, על אמונתם ועל תורתם (שם).

***

אתערותא דלעילא צריכה אתערותא דלתתא

ויאמר משה אל העם באתם עד הר האמורי אשר ה' א-להינו נתן לנו. ראה נתן לך ה' א-להיך את הארץ, עלה רש כאשר דבר ה' א-להי אבתיך לך אל תירא ואל תחת" (דברים א)… חליפות ותמורות כאלה אינן חלות אלא על ידי שלש סגולות נפשיות: לב מלא עוז ושאיפה למעלה. רצון כביר שיסודתו ברוח טהורה ודעה זכה. אמונה ובטחון בא-ל עולם אדון כל הארץ ומושל בכל העמים, שהראה לנו ניסים ונפלאות אשר עין לא ראתה כאלה מיום ברוא ה' את האדם על הארץ, הוציאנו ממצרים במסות באותות ובמופתים, בקע לנו את הים, פרש עלינו ענני כבודו, הוריד המן והגיז סיעות שלוים לנו לאכלה, הוציא לנו מים מסלע להשקות אותנו ואת בעירנו, ועל כל אלה הנחיל לנו כבוד עולמים בממשלת הרוח, בהגלותו עלינו על הר סיני ודבר עמנו פנים בפנים ונתן לנו את תורתו לעבדה ולשמרה בארץ אבות – הוא יראנו גם עתה נוראות כאלה אשר לא ראתם עוד עין בן תמותה מעולם, ויכניע תחתנו את הגוים, וינחיל לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו לתת לנו. 

"עלה רש" שכל אתערותא דלעילא צריכה איתערותא דלתתא, ותשועת ה' מלמעלה כפי ההזדמנות אליה מלמטה. "אל תירא ואל תחת" כשם שלא נפל פחד האריות ובני שחץ ולא אימת שרפים מעופפים ודרקונים בכל הדרך אשר הלכתם בארץ תלאובות ממצרים עד הנה (שם עמ' 42).