הרב ישעיהו הלוי
מודיעין עילית
תרעומת רבה נשבה בין כותלי גליונות אלו על אותם המכנים את היותנו בארץ ישראל 'גלות'. היתכן, שאחר טובותיו הרבים של מקום עמנו, אשר הסיר מעלינו עול מלכויות שהיו רודים בנו ומכלים אותנו ואת ממוננו, וזיכנו במה שלא זכו אבותינו זה אלפי שנים – לעלות לארץ ישראל ביד רמה, להתקדש בקדושתה לאכול מפריה ולשבוע מטובה – היתכן שאחר כל זאת נכפור בטובתו וכאחד הנבלות נדבר לאמר – 'עודנו בגלות אנחנו'?
אכן טענה טובה ואמתית. ודאי הוא, שדבר נורא ואיום הוא לכפור בטובתו של מקום. ולא עוד, אלא שחובה עלינו להודות ולהלל ולשבח את בוראנו על כל מה שעשה עמנו, ובפרט בנסים אלו שעשה ועושה עמנו, לקבץ נפוצות ישראל מארבע כנפות הארץ ולקיימם על אדמתם אשר הנחיל לאבותינו, להודיע ולהגלות שאין עוד מלבדו, ודבר א-להינו אשר הבטיחנו בתורתו – "ושב ה' א-להיך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' א-להיך שם" – יקום לעולם, כי הוא א-להי אמת ותורתו אמת, ובנו בחר באמת.
ובאמת יש לומר, שבבחינת מה, נס זה אשר עשה א-להינו בהשיבו אותנו לנחלת אבותינו הוא הגדול שבנסים שנעשו לישראל מאז היו לגוי, שהרי אין נס זה דבר שנעשה לשעתו ובמקומו, אלא נס שמקיף היסטוריה של אלפי שנים, שכן נס זה מגלה על כל משך הגלות המר, כי באמת לא נעזבנו ולא נשכחנו, ולא המיר א-ל חי דברו, רק הוא לבדו עשה עמנו כמו שהבטיחנו לדוננו על עוונותינו ולגלגל אותנו בנפוצות הארץ, ותוך כדי שהגלות ממררת את חיינו, הרי הוא מסבב שינויים ותהפוכות עצומות בעולם כולו, אשר תכליתם נועדה לקיים את הבטחתו להשיב בניו לגבולם. וכמו כן, לא על השגחתו לבד מודיע נס זה, אלא אף על אמיתת תורתו שאינה משתנה, ועל עמו וארצו שלא בטלו ולא יבטלו מקדושתם, וכאמור.
על כן ודאי מצוה גדולה היא לספר ולהודיע, ובתוך רבים לשנן שבח זה. ומה כל תכלית האדם בעולמו, אלא לגלות ולהודיע כבוד בוראו. וזו פשוטה ואינה צריכה לפנים.
🙡🙣
מכל מקום, כנים הדברים, כי לא באנו עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה, מנוחה – זו שילה, ונחלה – זה בית עולמים שיבנה במהרה בימינו. ואכתי עבדי אחשוורוש אנן, אח רע וראש. ואם כי ודאי שהחלו פעמי גאולתנו, עודנו שקועים בגלות קשה ואמיתית – 'גלות הערב רב' תקרא. ואתה עתה הסכת ושמע.
'עודנו' – היינו אנחנו, אנחנו בעצמנו ובפנימיותנו, מצד נשמותינו החצובות מתחת כסא כבודו יתברך. 'בגלות' – היינו גלות השכינה הקדושה, אם נשמותינו.
ופירוש ענין גלות השכינה כך הוא – ה'שכינה' היא הימצאות הנהגת קדושת ה' בפועל בעולם. והיינו שהקב"ה סידר לעצמו מערכת חוקים ומידות שבהם הוא רוצה להנהיג את עולמו ולהשפיע אליו, וכאשר אכן העולם ראוי לכך ומידות אלו הן הפועלות ושולטות בגלוי, הרי העולם מושפע שפע רב ומתקדש קדושה גדולה. אמנם, פעמים שנאמר 'ואנכי הסתר אסתיר פני', ואז אין חוקים אלו פועלים בעולם בגלוי אלא בסתר ובהחבא, שהקב"ה מגלגל ומסבב דברים כדי שיתוקן העולם ויתקדש לעתיד לבוא על ידי מעשי הצדיקים של עתה, ובין כך ובין כך יתמלא עונשם של צדיקים ותתמלא סאתם של רשעים, והכל כאשר לכל מכוון ומונהג בהנהגה ישרה, אך נעלמת בעצה עמוקה מעיני כל חי.
נמצאת אומר, שלעולם השכינה נמצאת בעולם, שהרי הנהגת ה' ודאי היא שפועלת הכל ומלכותו בכל משלה, אלא שפעמים השכינה גאולה וגלויה, ופעמים שהיא גולה ונחבאת במסתרים.
והבן היטב עומק הדברים. כי כאשר ישראל גולים לבין האומות, הלא עדיין בני א-ל חי הם ולא יצאו חלילה מתחת ידי אמם הקדושה. וכאשר נמסרו בידי האומות שתשלוטנה בהם, הרי השכינה, שהיא כאמור מציאות הנהגת ה' בעולם, צריכה ל'התלבש' ולהתעלם בתוך מלכות האומות השולטת בהם ומתוך כך להנהיג את ישראל, אם לטוב ואם למוטב. וזאת, כי כל מה שיעשו האומות לישראל – הלא באמת בתוכיות הדברים, רק השכינה היא שעושה הכל. וזו היא גלות השכינה, שהיא גולה ממש בתוך האומות.
אכן כמה צער ודאבון לב יש בגלות זו, כי תחת שירבה כבודו של מקום בהיות השכינה מנהגת את ישראל במקומה ומשפעת להם רוב טובה וקדושה, הרי 'כבודי לאחר לא אתן', שיהנה זר מקדושתו של מקום, ולכן מצמצמת אז השכינה במאוד מאוד את השפעתה ואינה משפעת אלא כדי קיומם של ישראל, וההנהגה שהיא מנהגת אינה גלויה וניכרת, עד שדומה כביכול עזב ה' יתברך את עולמו, חלילה.
וביותר, שהלא תכלית שכינת הנהגתו בתחתונים היא להעלות את ישראל ושאר העולם אחריהם ממדרגת החולין של העולם הזה ולקדשם קדושה גדולה, וּבִגְלוֹת השכינה והסתלקות שפע הקדושה התורה הולכת ומשתכחת דור אחר דור, ואין לנו שיור אלא התורה הזאת, הם נגלות התורה ושריד מועט לבחינת פנימיותה, שכל זה הבל הוא לפני תורה של משיח[1], כהבלא דגרמי העומד על עצמות הגוף השדוף והמרוט מכל בחשכת הקבר לפני הנשמה ברוב כוחה. ונמשך מזה שהחסידות האמיתית, התלויה בהשגה אשר ממנה באה אהבת ה' ויראתו באמת, תחסר מאוד בעולם ולא תמצא אלא בשרידים אשר ה' קורא. ומי ישער הצער שיש בזה אליו יתברך, אשר כל תאוותו כביכול להשתעשע עם נשמות הצדיקים, ולעומת זה הצער והצרה הגדולה שיש בזה לנשמות ישראל אשר כל תאוותם להדבק בבוראם, ובעיקר לנשמות רועי ישראל, משה רבינו ע"ה אשר מסר נפשו למעננו ונשמות המשיחים עמו.
🙡🙣
עתה, אחר שבארנו במקצת את מושג ה'גלות', נבוא לבאור מושג ה'ערב-רב', ולאחר מכן נבאר בע"ה את מושג האתחלתא, וכיצד הדברים תלויים אלו באלו.
דברים מפורשים בענין הערב-רב כתב בספר לשם שבו ואחלמה (הקדמות ושערים ש"ו פ"ה) וזה לשונו:
דע, כי גם בישראל עצמן, הנה לא כל מי שאנו רואים בעינינו שהוא מזרע ישראל הוא ראיה שהוא מבני אברהם יצחק ויעקב ושבטי י-ה ומע' נפש דבית יעקב ומס' רבוא שיצאו מהם, שהם צבאות ה' המיוחדים לשמו, אשר רק עליהם נאמר 'כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו', ורק עליהם נקרא ה' א-להי ישראל, ורק עליהם נאמר 'בנים אתם לה' א-להיכם', ורק עליהם אמרנו (לעיל שם. י.ה) שהם בטוחים כולם על השארות הנצחית שהוא לתחית המתים ולחיי העוה"ב.. ..כי ע"י חטא עץ הדעת הנה לבד ממה שיצאו עובדי האלילים בעולם, עוד התערבו הרבה מהם בישראל גם כן. ואמרו בתיקונים (תיקון נ), כי התערבו בישראל ה' מינים אשר סימנם הוא נג"ע ר"ע, והם נ'פילים ג'בורים ע'נקים ר'פאים ע'מלקים, וכל אלו הה' מינים בכלל נקראו בשם ערב רב (וע' בזוה"ק בראשית כה א, כז ב, כח ב, כט רע"א. משפטים קכ ע"ב. פנחס רלז א-ב, תצא רעז רפ"ב. בהעלותך קנג רע"ב. תשא קצא וכל הענין שם. ובדברי הרב [האר"י ז"ל] בשער הפסוקים פ' שמות בארוכה הרבה), והם התערבו בישראל, ויש בינינו הרבה מהם, וכמ"ש בגמרא ביצה (לב:) 'הני מערב רב קא אתו'. והגם שאמרו בקידושין (עא.) שמשפחה שנטמעה נטמעה והם כשרים לעתיד לבא, עם כל זה הנה כל אלו שהם מנשמות הערב רב, שהם גלגול שלהם, יש חילוק גדול ביניהם לבין אלו שהם ישראל גמורים. והוא כמ"ש שם [בגמ' קידושין (ע:)] 'מעלה יתירה יש בין ישראל לגרים, דאילו בישראל כתיב בהו 'והייתי להם לא-להים' [ואח"כ] 'והמה יהיו לי לעם', שהוא ית"ש מקרב אותם בתחילה, ואילו בגרים כתיב 'מי הוא זה ערב את לבו לגשת אלי נאום ה' והייתם לי לעם', [ואח"כ] 'ואנכי אהיה לכם לא-להים', כי אין מקרבין אותן מן השמים, אלא אם כן הן מקרבין עצמן תחילה להיות טובים (כן פי' רש"י שם). וכן הוא בכל אלו שנשמותיהם הן מערב רב, כי הגם שנולדו מישראל, הנה הם לא יזכו לכל יעודים העתידים אשר לימות המשיח ולחיי העוה"ב, רק אם יהיו ראויים לכך מצד המעשים טובים שלהם, אבל בלא זה הנה יִכְלוּ גם הם בכלייה גמורה ככל רשעי אומות העולם… ואמרו בזוהר (ח"א כה.) שעל נשמות הערב רב לא ביקש נח רחמים, ונאמר בהם 'וימחו מן הארץ', משום שעליהם נאמר 'תמחה את זכר עמלק' [וכאמור לעיל, שאחד ממיני הערב רב נקראים עמלקים. י.ה.].
הרי דבריו ברור מללו, שרבים מזרע ישראל אשר כפי הדין וההלכה הרי הם כישראל לכל דבריהם, באמת מצד נשמותיהם אינם כלל מבני אברהם יצחק ויעקב, ועל כן נקראו 'ערב רב', משום שרבים מהם התערבו בנשמות ישראל. ובאמת הדברים מוכחים מן הגמרא ומהמדרשים, ודברי הזוהר והמקובלים מלאים מזה, וכפי שציין הוא עצמו שם. וכפי המבואר בזוהר ומפרשיו שם, אותם בני הערב רב, ובפרט המין הקשה שבכולם, הנקרא 'עמלקים', הם הם ראשי העם ומנהיגיו בדור האחרון, אך מפני שקצר המצע מהשתרע, לא נוכל להרחיב במובאות מדבריהם, רק נבאר בקצרה את העולה מהם והשייך לנושא המאמר שאנו עוסקים בו.
הנה בגמרא נדרים (כ:) אמרו על הכתוב (יחזקאל כ לח) "וברותי מכם הפושעים והמורדים בי", שאלו בני ט' מידות אשר לידתם נמשכה על ידי זיווג שאינו הגון. ובאר הרמב"ם (איסורי ביאה פרק כא הלכה יג), שאותם בנים – יסורי הגלות בוררים אותם ומוציאים אותם מכלל ישראל. משמעות הדבר, שמסגולת הזיווג המקולקל הוא להמשיך על העובר נשמה מנשמות הערב רב[2], ועל אלו שנמשכו נשמותיהם משם הובטחנו שיבררם הקב"ה ויוציאם קודם הגאולה השלמה מכלל ישראל.
והנה, כאמור, יש בערב-רב אלו חמשה מינים, והגרוע שבהם הם הנקראים 'עמלקים', זד יהיר לץ שמו ולא ירא א-להים, שאלו אין להם חלק בקדושה כלל, ועליהם נאמר 'תמחה את זכר עמלק'. והם החצופים עזי הפנים ראשי העם בדור האחרון, וכמו שאמרו חז"ל "בעקבתא דמשיחא חוצפה יסגי". ומתוך שהם מתערבים בישראל ומקבלים מהשפע המוכן לישראל, נמצא כח בכל כוחות הטומאה להתגבר ולשלוט בישראל ולהצר להם. וכאשר ניתנה להם הממשלה בעם ישראל ומלכות נהפכה למינות וכפירה, גלתה השכינה ביניהם, וזוהי הגלות אשר אנחנו בה – "גלות הערב רב".
🙡🙣
ואף גם זאת, אין בעובדה קשה זו להמעיט כלל מגודל הנס האמור בגילוי אמיתת השגחתו יתברך עלינו לאורך שנות גלותינו ואמיתת תורתו הקדושה, אלא להוסיף עליו. וזאת, מכיון שבגלות השכינה בין הערב רב, מתאמתים אף דברי חז"ל בתורה בעל פה, כי בעקבתא דמשיחא חוצפה יסגא ומלכות תהפך למינות וכו' ככל האמור בברייתא השנויה בסוף סוטה, ועוד הזכירו זה במקומות הרבה מן הזוהר כנ"ל, וכל דבריהם כגחלי אש מתקיימים לעינינו כיום הזה. ודי בזה להעיר הלבבות לחזק בדקי האמונה והבטחון בתשועה הגדולה שתבוא במהרה בימינו, ולבלתי תפול רוחנו בעצת העמלקים האוחזים בידם מנהג אבותיהם הרעים לקרר ולצנן וללגלג על כל הניסים הגלויים באומרם 'אך מקרה הוא' או 'כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה', רח"ל.
🙡🙣
כעת נשוב לבאר את ענין האתחלתא דגאולה, ובתוך כך נבאר יותר את עניין הערב רב, ומפני מה ניתנה להם השליטה הגדולה בעקבתא דמשיחא.
תחילת הגאולה נקראת 'פקידה'. דבר זה מבואר היטב בדברי רבותינו הגר"א והרמח"ל ומיוסד על המקראות ומדרשי חז"ל. הגדיל לעשות רבנו הרמח"ל, אשר על פי ציווי עליון כתב מאמר מדברים שנגלו לו ברוח הקודש מיוסד על עמקי סודות התורה, ובו באר דבר זה מקצתו בגילוי ורובו ברמיזה, וקרא שמו 'מאמר הגאולה'.
'פקידה' היא זכירה בלב, בפה או במעשה, הנעשית לשעתה ופירותיה עומדים לאחריה. 'וה' פקד את שרה' – זכרהּ וצווה לה פקודת ישועה. וכמו כן, 'פקד יפקד א-להים אתכם', 'פקד פקדתי אתכם'. וכן בפה, המזכיר את שמות המנויים בפיו בכדי למנותם נקרא 'פוקד' העומד על הפקודים. ובמעשה, אדם הפוגש את חברו לשעה, הרי הוא 'פוקד' את חברו, ובאותה שעה הוא מוסר ביד חברו ציווי הנקרא 'פקודה' או איזה חפץ הנקרא 'פקדון'.
וכן הוא בגאולה – בעת שעלה הרצון לפניו לגאול את ישראל, הנה ירד ונגלה למי שנגלה ופקד את שכינתו ואת משיחו ומסר בידם מה שמסר להכין את עמו לגאולה השלמה שתבוא בעתה ובשעתה. וכסדר הזה מצאנו בגאולת מצרים, שתחילה נאמר 'ותעל שועתם אל הא-להים מן העבודה', ואז 'ויזכור א-להים את בריתו… וידע א-להים'. ו'ידיעה' זו היא הפקידה, ובאותה שעה נגלה למשה בסנה וצווהו ציווי ראשון על הגאולה, וכמ"ש בסמוך 'ומשה היה רועה' וכו'.
והנה פקידה זו בגלות האחרונה נעשתה קודם שנת ה"א ת"ק ליצירה, ודבר זה גלוי למתבונן בכתבי החסיד רמח"ל, במאמר הגאולה הנ"ל ובתיקונים שלו, וכן מבואר בכתבי רעו ותלמידו רמ"ד ואלי, שהשתתף עמו בתיקוני השכינה אשר עשו בחבורתם הקדושה להזמין תיקוני הגאולה[3].
וכמה פעולות גדולות פעלה הפקידה בשעתה, ומנאן רמח"ל במאמר הגאולה. ואחת מהן היא 'קימת השכינה מן העפר', והיינו שהשכינה "מתחזקת בעצמה אף על פי שהיא בין הקליפות, כי עדן לא יצאה, אבל אינה כבראשונה משפלת עצמה ומתבוססת כביכול בצערה, כי עתה לקחה אדר הממלכה, ולא חסר ממנה רק הגילוי, להראות את כל העמים ואת כל השרים את ממשלתה שתראה בעת הזכירה [-התמידית, שתהיה בעת הגאולה השלמה. י.ה] במהרה בימינו".
וביאור דבר זה כפי הנראה ממקומות אחרים בכתבי המחבר, שעד הפקידה הייתה הממלכה נתונה בידי אומות העולם והשכינה הייתה גולה ביניהם כדי לקיים את ישראל בגלותם להצילם ולהשפיע להם השפע הצריך לקיומם, אך בעת הפקידה לקחה השכינה את כח הממלכה להתחזק ולפעול ממקומה שבין הקליפות כדי להכניע את האומות ולשבר את כוחם ולהכין בפועל את גאולתם של ישראל. אמנם כל זה נעשה בהחבא ואינו מתגלה עד לעתיד לבוא בעת הגאולה השלמה שאז, יראה כמה הגדיל ה' לעשות עמנו.
🙡🙣
והנה נודע, ששברון הקליפה תלוי במילוי סאתה, והוא כאשר יושפע לה שפע גדול ושליטה מרובה והיא תזיד להרשיע בו, עד שלא יהיה לה פתחון פה כלל לדרוש עוד איזה שפע מן הקדושה, ואז יבוא קצה, וכמ"ש "לפני שבר גאון". ונודע, ששלוש קליפות הן: ישמעאל, עשיו וערב רב. ומידותיהן הן התאוה לישמעאל, הכעס והרציחה לעשיו, ופריקת העול והחוצפה לערב רב. ומטעם זה, הערב רב הם הקליפה הדבקה בישראל, שהרי יראת ה' היא העומדת כנגד הכעס והתאוה להכניעם, ולעומת זאת פריקת העול היא המחזיקה אותם. וזהו הרע שנדבק בנשמות ישראל מפני חטאו של אדם הראשון, לבטל מהם יראת ה' ועל ידי כך להשליט עליהם את הקליפות החיצוניות, שהן כח התאווני וכח הכעסני.
עתה, כשנתבונן בדברי ימי העולם מאז ימות הפקידה ואילך, נראה כמה הדברים הולכים בסדר ישר ומכוון. עם מילוי סאתם של אומות העולם, ובפרט בימי השואה הנוראה אשר פקדה את עמנו, תכף נשבר עול הגויים מעל צוארנו[4], ועל ידי תהליך הגלובליזציה ושאר השינויים שעבר העולם בכלל ועמנו בפרט מעת הפקידה והלאה, מיד נעשה קיבוץ גלויות מכל הארצות.
והנה קיבוץ גליות זה הוא ראשית בנינם של ישראל כעם בארץ ישראל, וכמו שמבואר בפרוש בנבואת יחזקאל בענין העצמות היבשות (יחזקאל לז), שתחילה יפתח ה' את קברות ישראל, והיינו שיפרוק מעליהם את עול הגליות אשר היו ישראל חשובים למתים ביניהם [וכפי שהזכרנו לעיל, שכל הקדושה הנשפעת לישראל בזמן הגלות משולה להבלא דגרמי העומד על העצמות בעת המיתה], ויקבצם לארץ ישראל כאשר הם עדיין בבחינת 'עצמות', ורק לאחר שיבנו ויעלו בשר וגידים בארץ ישראל – אז תבוא רוחו של משיח ותפיח בהם להחיותם.
נמצא, שבתחילת זמן קיבוץ הגלויות, בהיות ישראל בחינת 'עצמות', כבר נשבר כח השליטה של האומות, וכיון שהשילה השכינה מעליה את קליפות עשיו וישמעאל, נגלתה בתוקפה קליפת הערב רב הדבקה בישראל, והגיע זמנה לקבל ממשלה ושליטה על ישראל עד שתתמלא סאתה ותשבר, וכאשר תשבר היא, ישברו עמה כל הנותר מכל הגויים הזונים אחריה להחציף ולהזיד ולהגביר הכפירה ועזות הפנים בעולם, ונשגב ה' לבדו ביום ההוא במהרה בימינו.
עם האמור, יש לבאר את נבואת יחזקאל (כ לד-לח) אודות 'מדבר העמים' ובאיזה אופן היא מתקיימת. הנה שם מתאר הנביא בקצרה את אופן קיבוץ הגליות כך:
"וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפוֹצוֹתֶם בָּם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל מִדְבַּר הָעַמִּים, וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתְּכֶם שָׁם פָּנִים אֶל פָּנִים. כַּאֲשֶׁר נִשְׁפַּטְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּמִדְבַּר אֶרֶץ מִצְרָיִם כֵּן אִשָּׁפֵט אִתְּכֶם נְאֻם אֲ-דֹנָי ה' [קרי: א-להים]. וְהַעֲבַרְתִּי אֶתְכֶם תַּחַת הַשָּׁבֶט וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם בְּמָסֹרֶת הַבְּרִית. וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמֹּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי, מֵאֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם אוֹצִיא אוֹתָם וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבוֹא, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'".
כאמור, 'המורדים והפושעים' הם הערב רב. ולפי האמור בנבואה זו, מקום בירורם הוא 'מדבר העמים'. משכך נראה, שמדבר זה הוא ארץ ישראל בזמן חורבנה מקדושתה, והקיבוץ האמור בנבואה זו הוא הוא הקיבוץ הנזכר לעיל בהיות ישראל בבחינת עצמות המתים. ועל דרך שכינה הכתוב את ירושלים בחורבן מקדשה 'מדבר', וכמ"ש 'ציון מדבר היתה', אף נחלת השבטים בזמן זה תקרא 'מדבר העמים'[5]. והנה אחר החמה השפוכה תכלית הקללה אשר באה עדינו בשנות הזעם, באו ימי הבירור הללו, אשר תכליתם היא שלטון הפושעים והמורדים, הפרדת כל הנשמות הרעות השייכות לחלקם מכלל ישראל, ושבירת המורדים והפושעים במילוי סאתם עד שלא יוותרו כלל, כי אם אותם אשר עברו תחת השבט ובאו במסורת הברית, כי אל 'אדמת ישראל' בחיותה ובצמיחתה לא יבוא ערל וטמא עד אחד.
🙡🙣
אחר הפקידה שנעשתה בגאולת מצרים, נצטווה משה – "לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם ה' א-להי אבותיכם נראה אלי… לאמר פקד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם". הרי למדנו, שהנרצה לפניו יתברך הוא שלא להעלים רז זה, ואדרבה – להודיע ולגלות כי פקד את עמו. ואף שעדיין רוב העם אינם שומעים מקוצר רוח ומעבודה קשה, לכל הפחות ראוי לחכמי ישראל והמעטים אשר נבדלו מהמון העם לעבוד את ה' ולשרתו לשמוע ולהאמין, ובפרט אחר האותות הרבים שנעשו לעינינו. ופרי ידיעת רז זה, ראשונה הוא חיזוק בדקי האמונה והבטחון, כאמור. ויתר על כן מבואר בגמרא כתובות (קיא.) ממה שנאמר "בבלה יהיו ושם יהיו עד יום פקדי", וממה שנאמר "השבעתי אתכם בנות ירושלים… אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ", שלא הזהיר הקב"ה את ישראל שלא לדחוק את הקץ כי אם 'עד יום פקדי' ו'עד שתחפץ'. אך אחר שנפקדו וכבר עלה החפץ לפניו לגאול את עמו, הנה מצוה עלינו לעורר את האהבה לעלות לארצנו בחומה, לדחוק את הקץ, ולהפציר לפניו, כי ימהר ויחיש גאולתנו השלמה לתת רוחו בקרבנו ונחיה, וידעו הכל כי ה' הוא הא-להים ואין עוד.
[1] קהלת רבה א ח: "תורה שאדם למד בעולם הזה הבל היא לפני תורתו של משיח".
[2] אמנם, אף שבודאי קלקול הזיווג פוגם בעובר, איו זה מוכרח שעל ידי זיווג מקולקל תמשך נשמה מהערב רב, ואם נשמת ישראל נמשכה מזיווג זה יש בכוחה לתקן את פגמה על ידי מעשיה. ובאמת כמה נשמות גדולות ועצומות נמשכו מזיווגים כאלו כידוע, ואכמ"ל. וכמו כן יש סיבות אחרות הגורמות שתמשכנה נשמות ערב-רב אף מזיווגים הגונים. וכאן המקום להדגיש, שבודאי אין בידינו שום אפשרות לדון איזה אדם מזרע ישראל כערב רב ומחמת כך לדונו כמי שאינו יהודי, שהרי אף רבי אלעזר בר"ש שאמר 'קוצים אני מכלה מן הכרם' היה מהסס לבדוק את עצמו שמא נכשל במעשיו אלו ולא עלתה בחינתו אותם כהוגן, וכמבואר בגמרא בבא מציעא (פג:), ומכל שכן לאזובי הקיר אשר כמונו, שאין לנו אלא דעת חכמים האומרים 'יבוא בעל הכרם ויכלה את קוציו'.
[3] והנה במאמר הגאולה שם מבואר, כי על שעת הפקידה נאמר 'בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה' א-להיך ושמעת בקולו', שפסוק זה נאמר לפני 'ושב וקיבצך מכל העמים'. והוא כפי המבואר על פסוק זה בזוהר חדש (ח"א מ.) – "דאי יחזרון בתשובה רישי כנישתא או חדא כנישתא, בזכותם יתכנש כל גלותא". וכבר נודע, שבעת זו נעשתה תשובה גדולה בעירו של רמח"ל, ויותר מכך בישיבתו עם חבורתו הקדושה כמבואר ב'תקט"ו תפילות' וב'תקנות הישיבה'.
[4] ואף אותם שנותרו מאחור בין האומות כבר אין יד האומות תקיפה עליהם כלל כפי שהיה מקודם לכן.
[5] ועם שלא נמצא ביאור זה בדברי המפרשים, כבר כתב הרמב"ם סוף הלכות מלכים, שכל אלו הדברים לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו – הרי שהעיקר בבאור כתובים אלו הוא באורם כפי העובדות אחר שהתהוו.