בענין צער השכינה | ארץ ישראל שורשה בתורה | ונתן לך ה' שם לב רגז
הרב ניסים ישראל נחמני
מח"ס שיח ישראל ועוד
בית שמש
נביא כמה ידיעות חשובות והקדמות יקרות, שמהן נוכל להבין ולהשיג מעט מהתקופה היקרה שאנו נמצאים בה. וכולן בבחינת 'תן לחכם וחכם עוד'.
בענין צער השכינה
א. כתב בהקדמה לספר 'באתי לגני' להגה"ק ר' ששון מזרחי זצוק"ל [ח"ד אות יח] בשם הגאון המקובל רבי אליהו מני זיע"א, ידידו של רבינו יוסף חיים זיע"א בעל הבן איש חי בספר מעיל אליהו [על תיקון חצות דף כט ד"ה וכן יעשה וכו'] – "שמעתי, שבדורות אלו אין לישב על הקרקע ולעשות כסדר הזה [בתיקון חצות], לפי שכבר נעשה עילוי לשכינה בבחינת מים נוקבין" – ע"ש. דהיינו, שאע"פ שתיקון חצות צריך לאומרו בישיבה על הקרקע, משום שהשכינה נמצאת על הארץ, מרוב צערה על עם ישראל, ותיקון חצות עיקרו הוא להצטער ולהתאבל יחד עם השכינה הקדושה, אבל מגלה לנו הגה"ק רבי אליהו מני זיע"א, שבדורות אלו אין צורך לישב על הקרקע בעת תיקון חצות, כי לשכינה יש כבר עליה. והוא חידוש עצום ונורא.
וכן מובא בספר מציון אורה [ח"ב עמ' ד] – "ושמעתי מעשה בשם הגרי"ח בעל בן איש חי, שפעם ישבו בסעודת חנוכת הבית או ברית יצחק בליל הברית, והגיע חצות, ואז חכם אחד הלך להלן וחלץ מנעליו וישב וקונן וכו'. ולעומתו חכם אחד לא עשה כן, אלא נשאר על מקומו בכסאו, וגמר כל סדר תיקון חצות. ע"כ שמעתי הסיפור. ואמרו, שחכם זה שישב על מקומו היה הגרי"ח בעצמו" – ע"ש. ודברים אלו הם נחמה גדולה לנפש דואבת בצער השכינה.
ויתכן לומר, דעיקר צער השכינה הוא על מקומה שהוא ארץ ישראל, שהיא שוממה, וכפי הנוסח שאומרים בנחם "ואת העיר החרבה והבזויה והשוממה, מבלי בניה היא יושבת וראשה חפוי כאשה עקרה שלא ילדה". משמעות הדבר, שבנוסף לצער של 'ציון' – שהיא השכינה – על חורבן בית המקדש, יש לה גם צער על העיר ירושלים, שחרבה ושוממה מבלי בניה. והנה עתה הגיע עת דודים, וכבר בזמן רבי אליהו מני והבן איש חי, הגיעו יהודים להתישב בארץ הקודש – הן התיישבות הספרדים לאחר גירוש ספרד ופורטוגל, והן תלמידי הגר"א [בשנת תקס"ח] ותלמידי הבעש"ט [בעיקר בשנת תקל"ז] ועליות תימן, שהגיעו הנה כבר בשנת תרמ"ב, וכבר אז ירושלים וארץ הקודש כבר לא היתה כה שוממה מבלי בניה, "ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה, ואני שכולה וגלמודה, גלה וסורה, ואלה מי גדל, הן אני נשארתי לבדי, אלה איפה הם" (ישעיה מט כא). ועל-אף שעדיין עיקר חסר מן הספר – בית קדשנו ותפארתנו – אבל איך יבנה בית המקדש, כשירושלים עצמה שוממה, בבחינת 'כלים שאני עושה, להיכן אכניסם?'. ובפרט בזמננו, שב"ה ירושלים וכל ערי ישראל נפוצות מרוב יושב, בית שמש מתרחבת בלע"ה, עפולה עלית, טבריה עלית, ורובם ככולם שומרי תורה ומצוות.
[הערת המערכת: מעין זה מטו משמיה של הגה"ק רבי דוד צבי שלמה מלעלוב (ר' דודל) שהחודש חל יום פטירתו (ה' אלול, תרע"ח) "רבינו אמר: על הגלות ישנם מספיק אנשים שיאנחו, בני ארץ ישראל מחויבים לשמוח על שזכו בה גם בזמן שהאומה כולה בגולה" (הובא בתפארת בית דוד עמ' קל"ב, וכן הביא דבריו אלו הגה"ק רבי אברהם מנחם דנציגר כ"ק האדמו"ר מאלכסנדר זי"ע באמרי מנחם מטו"מ (מפרשת שלח אות ח') "בני ארץ ישראל מחוייבים לשמוח על שזכו לישב בה גם בזמן שהאומה כולה בגלות, לפי שא"י תמיד עיני ה' א-ל' בה, ששורה בה אור אלקותו ית', וכבר נאמר עוז וחדוה במקומו. ומחמת זה יכולים להוושע בא"י, שכל ההשגחה פרטית של השי"ת על ישראל היא דרך ארץ הקודש. וצריך לידע כי טובה הארץ מאוד מאוד, ולא להיות ח"ו בעצת מרגלים, להוציא ח"ו דבת הארץ רעה ה' ישמרנו") ראוי לציין כי ר' דודל אף היה זה שהעניק הסכמה חמה לילקוט קרית ארבע, שיו"ל מחדש ע"י קדושת ציון וכתב, "קונטרס "ילקוט קרית ארבע" קבוצת מאמרי חז"ל המפליגים בשבח קדושת המקום הקדוש הנורא הזה, להלהיב לבב אוהב ויראי השם באמת שוחרי תושיה לחמוד ולכסוף מקום חמדת אבותינו הקדושים זיע"א, ולשים עינם ולבם אל המקום הזה, להשתדל בהגדלת הישוב בגופם ונפשם ומאודם".]
ארץ ישראל שורשה בתורה
ב. איתא במסכת תמורה דף טז: – "גופא – אמר רב יהודה אמר שמואל, שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה וכו'. במתניתין תנא, אלף ושבע מאות קלין וחמורין וגזירות שוות ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה. אמר רבי אבהו אעפ"כ החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו, שנאמר (יהושע טו יז) 'וילכדה עתניאל בן קנז אחי כלב'." פירש"י: "וילכדה עתניאל – לקרית ספר, ומאי 'קרית ספר' – הלכות".
הנה פשוטו של מקרא בספר יהושע (טו טו-יז) מיירי בלכידת עיר ושמה קרית ספר. ואם כן עולה התמיהה, הלא אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ומה השייכות של הדרש – שמוסב על מה שהחזיר עתניאל את ההלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה, לפשוטו של מקרא – שמדבר בלכידת קרית ספר.
ומביא בזה ה'ערבי נחל' (פר' שלח דרוש ב) בזה"ל: "שמעתי מחכם אחד לבאר פסוקי יהושע (טו טו-יז) ושופטים (א יא-יג), שאמר כלב בבואו אל דביר: 'וְשֵׁם דְּבִר לְפָנִים קִרְיַת סֵפֶר. וַיֹּאמֶר כָּלֵב אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת קִרְיַת סֵפֶר וּלְכָדָהּ וְנָתַתִּי לוֹ אֶת עַכְסָה בִתִּי לְאִשָּׁה. וַיִּלְכְּדָהּ עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז אֲחִי כָלֵב וַיִּתֶּן לוֹ אֶת עַכְסָה בִתּוֹ לְאִשָּׁה'. וקשה, למה בכל מקום שהלכו לא היה כבד להם לכבוש, ודביר היה כבד להם עד שהוצרך כלב לומר 'אשר יכה את קרית ספר וגו' ונתתי לו את עכסה בתי לאשה'; ותו, 'ושם דביר לפנים קרית ספר' – מאי נפקא מינה איך שמה היה מתחלה; ותו, 'אשר יכה את קרית ספר', הוי ליה למימר 'אשר יכה את דביר', כי למה יזכור שמה הראשון; ותו, 'אשר יכה ולכדה' כפל לשון. ורז"ל אמרו (עי' תמורה טז.) – 'קרית ספר', אלו שי"ן [צ"ב הגירסא בזה, כי בגמרא איתא שלושת אלפים הלכות נשכחו] הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה והחזירן עתניאל מפלפולו, וזה תמוה יותר, שבאו רז"ל להוציא קרא לגמרי מפשטיה".
"ואמר, כי הענין כך הוא – כי מה שכבשו ישראל את הארץ שלא כדרך הטבע, היינו לפי שהתורה היא דפוס העולם ובתורה נברא העולם, וארץ ישראל הוא אדוק בתורה, וכל חלק ממנה – חיותה היא מחלק תורה המתיחס אליה, וכאשר קבלו ישראל התורה וקיימוה, נמצא כל חיוּת ארץ ישראל היה בידם, לזאת כבשוה בלי עמל ויגיעה. והנה נודע, כי שם כל דבר הוא החיות והפנימיות של אותו דבר, כי 'נפש חיה הוא שמו' (בראשית ב יט). וזהו שאמר הכתוב, כי כשהגיעו אל יושבי דביר: 'וְשֵׁם דביר לפנים' דייקא, רצ"ל, 'שם' של 'דביר' – החיות והפנימיות שלו הוא 'קרית ספר'. ואמרו רז"ל – אלו ש' הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה, שזהו היה החיות של אותו המחוז. ממילא, בהגיעם לשם, תשש כחם ולא יכלו לכבוש, בהיות לא היה בידם החיות של אותו המחוז, לכן אמר כלב 'אשר יכה את קרית ספר', דהיינו שיחזיר ההלכות מפלפולו, וממילא 'ולכדה' – שילכד העיר אחרי כן, 'ונתתי לו כו', וילכדה עתניאל בן קנז', כמאמר רז"ל, שהחזירו מפלפולו, ואז לכד המחוז ההוא. עד כאן דברי החכם, ושפתים ישק".
ולפי זה העלה ה'ערבי נחל' יסוד נוסף בענין חלוקת הארץ, וז"ל: "והנה נודע (עי' זוהר ח"ג עג.) דאורייתא וישראל כולא חד, כי ס' ריבוא אותיות לתורה הם ס' ריבוא נשמות, וכל נשמה יש לה אחיזה בחלק התורה המתיחס אליה, ומטעם זה נחלקה הארץ לאנשים בגורל ברוח הקודש, כי כל אחד מישראל – לפי חלק חיות התורה שיש בו, לקח חלק הארץ המתיחס לאותו חלק התורה, ולבאי הארץ נתחלקה, שמיד בהגיע האדם בחיותו ונשמתו לארץ ישראל, זכה תיכף בחלקו בארץ ישראל שהוא מתיחס לנשמתו בסוד עול"ם שנ"ה נפ"ש".
יסוד זה הביא ה'ערבי נחל' בפרשת שמות בקצרה, ובתוספת דבר הנוגע לגלותנו החל הזה, וז"ל (שם דרוש ב): "והנה בגלות זה האחרון, הא ודאי שיש כמה מקומות שאין ישראל בא שם שום פעם, ואיך יבוררו ניצוצות משם, ו'אין בן דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף' (יבמות סב.), דהיינו בירור כל הניצוצות. אך הענין הוא, עם מה שכתבתי במקום אחר מה ששמעתי לבאר פסוקי (יהושע טו טו; שופטים א יא) וכו', כי מה שכבשו ישראל בקל כל ארץ ישראל, עבור שהתורה דפוס העולם, וכל מדינה חיותה ממסכת אחת וכדומה, ובהיות התורה מסורה אז לישראל ממילא היו כובשין, ולזה אמר: 'ושם דביר', רצ"ל החיות שלה, 'לפנים', רצ"ל פנימית שלה היה 'קרית ספר' – אלו ש' הלכות כו', לכן לא היו יכולין לכבוש, עד שהחזירן עתניאל תחלה, ואחרי כן היו כובשין – יעו"ש. נמצא, כי על ידי עסק התורה, יכולים להוציא ניצוצות אף ממקום שאין בא לשם, כי חיות כל המדינות הוא בחלק אחד מהתורה, נמצא בלמדו אותו חלק בתורה מברר ניצוצות מאותה מדינה, ודוקא במצרים היו צריכים להיות שם להוציא, כי לא היה עדיין תורה, משא"כ עכשיו מבררין ע"י התורה מקומות רחוקות גם כן".
ואמנם ב'אמרי פנחס' (תחילת ספר יהושע) מובא, שהרה"ק רבי פנחס מקאריץ זי"ע אמר יסוד זה בשם המגיד ממעזריטש זי"ע, וז"ל: "דהנה בתורה נברא העולם, וכל מקום יש לו חלק ושייכות בתורה, וכשרצו לכבוש ארץ ישראל עסקו באותה הלכה ששייך באותו מקום ועל ידי זה כבשוהו, וזה שאמר הכתוב כלפי עי (יהושע ח יג) 'וילך יהושע בלילה ההוא וילן בתוך העמק', ודרשו (מגלה ג:) 'שלן בעמקה של הלכה', דעסקו באותה הלכה ששייך לעי, והכא לא היו יכולין לכבשה, שזה היה שייך לאותן ש' הלכות שנשתכחו באבלו של משה, עד שבא עתניאל בן קנז והחזיר בפלפולו אותן ש' הלכות וכבשה, וזה 'קרית ספר', פירוש – עיר שצריך לכבשה על ידי ספר ולימוד…, ואמר הוא [הרה"ק מקאריץ] נ"י, אפשר שזה היה כוונת רבנים הקודמים כשנתמנו אמרו להם הלכה תוס', כדי שיוכלו לכבוש העיר, ומן הסתם זו הלכה היתה שייכת לאותה העיר, כי הקדמונים ודאי כיוונו לשם שמים"].
והנה חידושו של הערבי נחל הוא חדש ועצום, שכל חלק ונחלה בארץ ישראל יש לו שורש ומקור בתורה הקדושה, ואי אפשר לכבוש את החלק ההוא בלי לכבוש את השורש שלו בתורה.
והנה לעת עתה איכשר דרא, וב"ה יש אברכים חשובים העמלים בעומקה של הלכה בכל חלקי התורה, וביותר בזכות כל מיני ארגונים קדושים כמו מפעל הש"ס, 'קנין הלכה', ש"ס אידן ו'דרשו', ובפרט לימוד ההלכה בכל חלקי השו"ע, ועל ידי כך יש חלקים בתורה שלא היו לומדים אותם כלל, ולא היו נוגעים בהם או שלא היו עמלים בהם ולא היו עושים בהם קנין גמור. אבל עתה, כפי המציאות שנראית או בעתיד הקרוב, שכבשו את כל עזה כמעט, ובמהרה בימינו תתישב על ידי יהודים [וכמובא בהפטרת פרשת וישלח בחזון עובדיה – "וְיָרְשׁ֨וּ הַנֶּ֜גֶב אֶת־הַ֣ר עֵשָׂ֗ו וְהַשְּׁפֵלָה֙ אֶת־פְּלִשְׁתִּ֔ים". ובירמיהו פרק מו – "בָּאָה קָרְחָה אֶל עַזָּה נִדְמְתָה אַשְׁקְלוֹן שְׁאֵרִית עִמְקָם עַד מָתַי תִּתְגּוֹדָדִי"]. ובהכרח, פשוט וברור שהוא רק מכח לימוד התורה בעמקות ובקנין, באותו חלק בתורה ששורש חלק זה בארץ ישראל נעוץ בו. ויש עוד להאריך. ודו"ק. ותן לחכם וכו'.
ונתן לך ה' שם לב רגז.
ג. איתא בנדרים כב. – "עולא במסקיה לארעא דישראל איתלוו ליה תרי בני חוזאי בהדיה, קם חד שחטיה לחבריה… קא תמה רבי יוחנן, מכדי כתיב – 'ונתן ה' לך שם לב רגז בבבל כתיב'. א"ל – ההוא שעתא לא עברנא ירדנא". ופירש הר"ן – "עבר הירדן לא נתקדש להבאת העומר ולמקצת קדושות". ויתכן לומר, שה'לב רגז' הוא האופן המיוחד בעובדא ההוא שפרע לו בית השחיטה, דהיינו שאמנם גם בארץ ישראל יתכן מקרה רצח, אבל לא באופן אכזרי כזה. ועי' בספר עיניים למשפט, שכתב דברים נפלאים, ותוכן דבריו, שר' יוחנן – שהיה מרא דארעא דישראל ומרא דתלמודא דא"י, והיה מזרעו של יוסף שהיה מחבב את הארץ, וכפרוש רש"י בפרשת מטות לגבי בנות צלפחד, הוא שתמה – 'איכא סבי בבבל', שהישיבה בארץ ישראל דווקא היא המארכת ימים ואורך ימים בימינה, גם כאן היה תמה, שאנשים מוכנים לעזוב את כל מה שיש להם, ולצאת מארץ העמים ולבוא לארץ הקודש בהתקשרות רוחנית לקיום מצוה רבה השקולה ככל המצוות יחד עם גדול הדור, ופתאום יקום ויהרגהו במיתה משונה? לב רגז שכזה לא יתכן בארץ ישראל". על כך השיב עולא, שהמעשה היה לפני שעברו את הירדן, "ואלמלי היה צועד רק צעד אחד לתוך אוירה של ארץ ישראל, כי אז נתבטל רוגזו והיה נהפך לאיש אחר".
ובסוף דבריו, באר ע"פ דברי הספה"ק החרדים [מצוות התלויות בארץ ישראל פרק ב], שכתב לבאר מה שכתוב בתורה ריש פרשת כי תבוא – "'והיה כי יביאך' – 'והיה' לשון שמחה, כי כתב הרמב"ן במנין תרי"ג מצוות, שבכל עת ורגע שהאדם בארץ ישראל, הוא מקיים המצוה זו, וידוע שעיקר שכר המצוה על השמחה גדולה בה כדכתיב "תחת אשר לא עבדת את ה' א-להיך בשמחה". אם כן, צריך היושב בארץ ישראל להיות שמח תדיר במצוה התדירה באהבתו אותה. ע"ש. וביאר שם עפ"ז, דלהכי אין 'לב רגז' בארץ ישראל, כי השמחה בקיום המצוה מבטלת את הרגזנות, ולא עוד, אלא שהשמחה גופא היא מתוך סגולתה המהותית העצמית של הארץ. וכתב המהרש"א – "כי היצר הרע שולט בחו"ל יותר מבארץ ישראל והכעס הוא ממדות היצר הרע… אבל בבואם לארץ ישראל, אם יעשו עוד רעות כזאת, ראוי לענוש יותר אחר אשר שאין היצר שולט בהם כ"כ בארץ ישראל".
ובזה ביאר הגאון ר' שלמה קלוגר בס' חכמת התורה (בפרשת מקץ), שמשום כך אמר יעקב לבניו – "קחו מזמרת הארץ בכליכם" (בראשית מג יא), שכיון שראה יעקב שהשליט הוא ירא שמים, וכפי שהעיד על עצמו, שאמר 'את הא-להים אני ירא', אמר אם כן, מה שכעס כל כך על האחים, כי כנראה משום שחו"ל גרמה לו שיש לו לב רגז, וא"כ כשיאכל פירות ארץ ישראל, אולי יתמלא לבו ברחמים, כי ארץ ישראל מוציא את הלב רגז שבאדם, וכדברי הב"ח על הנוסח "ונברכך עליה בקדושה ובטהרה", דבפירות דארץ ישראל נמשך קדושה מארץ ישראל העליונה. וזהו שאמר "ואל ש-די יתן לכם רחמים לפני האיש", ע"י סגולת פירות דארץ ישראל יניח לו את הלב רגז שבו.
ויש לבאר באופן נפלא, דהנה פירש רש"י בס"פ לך לך עה"פ "והייתי להם לא-להים" (בראשית יז ח), דהיינו בארץ ישראל, שכל הדר בחו"ל דומה כמי שאין לו א-לוה, ועד"ז כתב בס' החרדים [שם] לבאר מה שכתוב 'והיה כי יביאך' – "והתחיל בתיבת 'והיה', הוא אחד משנים עשר צירופין של השם הקדוש, רמז כי הדר בארץ ישראל דבק בה', הפך הדר בחו"ל, היינו הישראל שדומה למי שאין לו א-לוה". ובמס' נדרים שם אמרו, שכל הכועס – אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו, ולהכי בארץ ישראל, ששם הוא עיקר מקום השראת השכינה, אין כ"כ לב רגז. וכמו"כ י"ל לענין עבר הירדן, שאינו ראוי להשראת השכינה, וכפי שהארכנו לעיל בס"ד בפרשת ואתחנן.
[ולפ"ז אולי יש להוסיף לפרש, דהנה אמרו שם בנדרים – "רב נחמן בר יצחק אמר: כל הכועס בידוע שעונותיו מרובין מזכיותיו". ובזה יש לפרש בס"ד, שזהו שאמרו (בסוטה יד.) על משה רבנו – "וכי לאכול מפריה הוא צריך? אלא אמר – הרבה מצוות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בארץ ישראל, אכנס אני כדי שיתקיימו על ידי". והנה ראה משה רבנו, שמה שגרם לו שלא יכנס לארץ, הוא משום שכעס על עם ישראל, שאמר להם "שמעו נא המרים" (במדבר כ י), וכפי שפרש רש"י (בפרשת מטות עה"פ "ויקצף משה על פקודי החיל" (שם לא יד)), שכיון שכעס בא לידי טעות, וא"כ משה בענוותנותו הגדולה רצה להכנס לארץ ישראל, כי בארץ ישראל אין לב רגז, ומשום שעיקר הכעס הוא משום שעוונותיו מרובים על זכויותיו, אבל כיון שבארץ ישראל מקיימים את כל המצוות התלויות בארץ, וממילא איכא מצוות יותר בארץ ישראל מאשר בחו"ל, ממילא יש פחות מציאות בארץ ישראל שיהיו עוונותיו מרובים מזכויותיו. וזהו שאמרו – "הרבה מצוות נצטוו ישראל ואין מתקיימים אלא בארץ ישראל". ועי' בזה בס' אור הצבי דרוש א לסוכות אות לא].