הרב אריה סגל
ירושלים
כתב הטור באו"ח סימן תיז – "דשלשת הרגלים כנגד שלשה אבות. פסח – כנגד אברהם, דכתיב 'לושי ועשי עוגות', ופסח היה. שבועות – כנגד יצחק, שתקיעת שופר של מתן תורה היה בשופר מאילו של יצחק. וסוכות – כנגד יעקב, דכתיב ביה 'ולמקנהו עשה סוכות'". והנה יש להתבונן, מה השייכות בין מצה דפסח שנצטוינו בה מחמת החפזון ל'לושי ועשי עוגות', ומה ענין השופר לאילו של יצחק, ואיך מצות הסוכה שנצטוינו בה 'למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים' נקשרת לסוכות שעשה יעקב אבינו עליו השלום למקנהו.
והנראה, כי שלושת הרגלים הם כנגד שלש צורות של אהבה והשגחה של ה' יתברך על ישראל, ושלש צורות של יחס בין ישראל לאביהם שבשמים.
פסח ענינו מדת החסד, באשר ישראל מצדם לא היו ראוים, כמו שאמרו 'הללו והללו…', אלא שבגודל חסדיו שמע אל נאקתם וזכר בריתו לגאלם. וזכו לזה בזכותו של אברהם, שהכיר את בוראו מהתבוננותו בבריאה, ועיקר עבודתו היתה ללכת בדרכיו, וכן כתוב – "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (בראשית יח יט), וגלה חסד הבורא יתברך לכל באי עולם, והחזיק במדת החסד. ומצינו דבר זה מפורש בפרשה ד'לושי ועשי עוגות', ושם מפורשים כמה לשונות של זריזות ומהירות – "וירץ לקראתם", "וימהר אברהם האהלה אל שרה ויאמר מהרי שלש סאים", "ואל הבקר רץ", "וימהר לעשות". ומדד ה' יתברך לזרעו כמדתו, למהר לגאול עמו בחפזון, שלא להמתין רגע, וגלה להם דרכי טובו, ככתוב "יודיע דרכיו למשה לבני ישראל עלילותיו" (תהלים קג ז).
בשבועות נתנה תורה, ומתן תורה ענינו, שכל חייהם של ישראל קדושים לה' אל-היהם, ועל כל פרט ופרט מן החיים יש מצוות, חקים ומשפטים, שלא כבני נח, שלא נצטוו אלא במצוות כלליות. ומזה נובע גם כן, שכמו שאנו מדקדקים בכל פרט בחיינו שיהיה לרצון לפניו – כך הוא יתברך משגיח עלינו בהשגחה פרטית נפלאה על כל פרט ופרט. וזכינו לזה בזכות יצחק, שנעקד על-גבי המזבח ומסר כל מציאותו לקרבן לה'. ותפס במדה זו, שאחר שלמד מאביו על מציאות הבורא יתברך ודרכיו, הבין בדעתו שאין מהות האדם אלא להיות שייך לה' יתברך לגמרי, ושלא ישאר חלל ריק ופנוי מעבדותו והדבקות בו. וזכינו לברית שכרת עמנו, שעל ידנו יתגלה שמו הגדול בעולם, ואנחנו כסא כבודו ומקום גילוי מלכותו, ככתוב אחר העקדה – "בי נשבעתי" (בראשית כב טז), כלומר בעצמי. אשרי אוזן שומעת דבר זה מפי המקום ברוך הוא!
והנה בענין יעקב, כאמור שייכותו עם חג הסוכות נלמדת ממקרא שכתוב (בראשית לג יז) 'וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם סֻכּוֹת'. אמנם יש לעיין מה ענין עשית הסוכות למקנהו. ועוד יש להתבונן, מה החשיבות הגדולה בעשית יעקב סוכות למקנהו, עד שעל כן קרא שם המקום 'סוכות', ולא קראו 'בית' על-שם בית שעשה שם לעצמו. והנה מצאנו בפתיחתא דאיכה רבה (כד), שבעת החרבן, כשבאו אבות העולם לבקש רחמים על בניהם ולהזכיר זכותם, הזכירו אברהם ויצחק את זכות העקדה, ואילו יעקב פתח ואמר – "רבונו של עולם! לא עשרים שנה עמדתי בבית לבן, וכשיצאתי מביתו פגע בי עשו הרשע ובקש להרוג את בני, ומסרתי עצמי למיתה עליהם, ועכשיו נמסרו ביד אויביהם כצאן לטבחה לאחר שגדלתים כאפרוחים של תרנגולים וסבלתי עליהם צער גידול בנים, כי רוב ימי הייתי בצער גדול בעבורם, ועתה לא תזכור לי זאת לרחם על בני!".
משמעות הדברים, שיעקב הכיר שמאחר ודרכי ה' הם הטבה וחסד, כאשר לימד אברהם, ואין מציאות האדם אלא למענו יתברך כאשר לימד יצחק, אם כן צירוף ויחוד אלו הענינים הוא האהבה והברית, שבהם מתאחדים יחד ההטבה והכבוד, שכבוד ה' הוא טובת ישראל וטובת ישראל הוא בהתענגם על ה', והוא ענין בריאת האדם, שיהא בן ברית ובנו של ה', והבריאה כולה עומדת כרעיתו, כביכול ברא לו ה' יתברך משפחה באהבתו. ולכך, באברהם מצינו שקרא לכל באי עולם, ואילו יצחק היה יושב בית ומתבודד בעצמו, ויעקב חבל נחלתו מצד אחד לא פנה לכל העולם, ומאידך גם לא פנה לעצמו, אלא הקים משפחה והעמיד י"ב שבטי י-ה [וכמובן – אף לאברהם נאמר, שתיקון העולם יבוא ממשפחתו, אך הוא עצמו – לתיקון העולם כולו פנה, ואכמ"ל] והרחיב את משפחת ה' באהבה.
וכן מצינו, שבניו נקראו לגביו 'אחים', ככתוב "ויאמר לאחיו לקטו אבנים" (בראשית לא מו) ופירש"י שהם בניו, ומשמעות הדבר, שראה יעקב את ה' כאב המשפחה, וכולם בה אחים. ולא את בניו בלבד ראה כאחים, אלא את כל האדם, כמו שכתוב שאמר לרועי חרן – "אחי מאין אתם" (שם כט ד), וכן "ויזבח יעקב זבח בהר ויקרא לאחיו לאכול לחם" (שם לא נד) ופירש"י שהם רעיו שהיו עם לבן. ולא רק אדם הנברא בצלם א-להים, אלא כל הטפל אליו – חמל עליו והחשיבו כחלק מהמשפחה הגדולה, אשר נקרא שם ה' עליה, כמו שכתב האור החיים, שיעקב עשה דבר חדש בחמלתו על המקנה, מה שלא עשה אדם לפניו, שעד אז היו משאירים את המקנה בתוך גדרות צאן חשופים לחמה ולמטר. והוסיף האוה"ח, שמפני חידוש זה, קרא למקום 'סוכות'.
ונראה להסביר הדבר, שחמלת יעקב על מקנהו לא באה משום רחמים על בעלי חיים [אף שגם זה דבר ראוי], אלא שראה אותם כחלק ממשפחתו. על-כן הסמיכה תורה 'ויבן לו בית – ולמקנהו עשה סוכות'. כיוצא בכך מצינו במשל כבשת הרש, שאמר הנביא על הכבשה "ותהי לו כבת" (שמואל ב יב ג). ועל-אף שמשל הוא, מכל מקום דוד לא ידע שהוא משל, ונמצאנו למדים שמצוי היה, שבחמלת ישראל על מקניהם, יראום כבני בית. וכן בשבת נצטוינו "לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך ובהמתך" (שמות כ י), וכן בשמיטה – "ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול" (ויקרא כה ז).
בעוד אברהם הלך בדרך ה' בענין החסד וההטבה לזולת, הרי שיעקב ראה את עיקר דרך ה' באהבה, אחוה, משפחתיות, קשר ושייכות. ואומר הכתוב – "תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו" (מיכה ז כ), הרי שאברהם ענינו חסד, ויעקב – אמת [וכל תיבת 'אמת' שבתורה, שמעתי מידיד נפשי הרב רפאל ספייער שליט"א לפרש, שהיא הנאמנות]. "אשר נשבעת לאבותינו" – עיקרה ביצחק, שענינו המחויבות המוחלטת לה' כשבועה, ולא נזכר שמו, כי בטל הוא לגמרי לה', ואפרו צבור על-גבי מזבח.
ומעתה, ענין הסוכה – אפשר שאינו מקום העומד בפני עצמו, אלא נטפל לבית, כשם שנטפלת הבהמה לאדם. ובזה זכינו לסוכות, שענינם שה' שוכן בביתו, ולנטפלים אליו עושה סוכות, שישכנו עמו יחד, וזהו "בסוכות הושבתי" – ולא בבתים או באהלים, שישראל במדבר היו נטפלים לאהל ה' וחנו בסוכות סביבו, כביכול כצאן שאין להם בית בפני עצמם, אלא שוכנים סביב בית אדונם, אך הוא באהבתו מצל עליהם בסוכתו, כיון שלוקחם לו לבנים. וכן כתוב בישעיה (סג יד) – "כבהמה בבקעה תרד רוח ה' תניחנו, כן נהגת עמך לעשות לך שם תפארת", ונאמר "נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן" (תהלים עז כה). וכן לעתיד לבוא הוא אומר – "וזרעתי את בית ישראל ואת בית יהודה זרע אדם וזרע בהמה" (ירמיה לא כו) – ועי"ש פרש"י – "הטובים והסכלים שבהם אני אזרעם כולם להיות זרע שלי, זרע אדם וזרע בהמה תרגם יונתן – אקימינון כבני אנשא ואצלחינון כבעירה שאין עונותיה נפקדין עליה" – כלומר משום ששלי הם.
וכן מצינו, שהיה ענן ה' על המשכן, ככתוב – "כי ענן ה' על המשכן" (שמות מ לח), וממנו היה נמשך על כל מחנה ישראל, ככתוב "ועננך עמד עליהם" (במדבר יד יד), וכן לעתיד לבוא הוא אומר – "וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם ועשן ונוגה אש להבה לילה, כי על כל כבוד חופה וסוכה תהיה לצל יומם מחורב ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר" (ישעיה ד ו) – כלומר, לא על המקדש לבד ישכון ענן ה', אלא על כל מכון הר ציון.
ונצטוינו לדורות בזמן האסיפה, שלא נראה את עצמנו כנפרדים וכאוספים היבול לבתינו, אלא כיושבים בסוכות סביב משכן ה', ועיקר השמחה היא בדבר זה. ומשום כך עיקר השמחה בסוכות היא בנטילת ארבעה מינים בשמחה, ככתוב "ולקחתם… ושמחתם לפני ה' א-להיכם שבעת ימים" (ויקרא כג מ). [וראוי לציין, כי במטבעות שהטביע המלך בר-כוזיבא, נתן צורת ארבעה מינים, שהם גאוות ישראל בקרבתם לה', ובהם מצטרפים ישראל עם כל הבריאה לרנן יחד לה', כמו שאמרו "'אז ירננו כל עצי יער' (תהלים צו יב, וכעין זה בדברי הימים א טז לג) – אלו ארבעה מינים" (ויקרא רבה ל). וכן אמרו, שרומזים הם לשמותיו של ה' ורומזים לכנסת ישראל (שם). ויש להאריך בזה הרבה, ותן לחכם ויחכם עוד].
ואמנם, עיקר דבר זה אינו שייך אלא כשהוא יתברך שוכן בבית הגדול והקדוש שנקרא שמו עליו, וכל ישראל עולים לרגל ועושים סוכות סביב בית ה' ושמחים בו, וזהו עיקר השמחה בחג הסוכות, שבו מגיעים לשלמות בדבקות עם ה' יתברך. אך בזמן הזה, שבעוונותינו חרב ביתו ושמם היכלו ושועלים ובנות יענה מיללים בחצרותיו, הרי שבת משוש לבנו נהפך לאבל מחולנו, ואיך נשמח עוד בחג? אמנם נאמנים כל פקודיו, סמוכים לעד לעולם, עשויים באמת וישר, ואם נצטוינו על השמחה, הרי שלעולם יש לנו לשמוח בצורה זו.
ויש לעיין עוד, שכתב הטור (או"ח סימן תרכה), שמה שנצטוינו לעשות סוכות בחדש השביעי הוא מפני שהוא זמן הגשמים, ודרך כל אדם לצאת מסוכתו ולישב בביתו, ואנחנו יוצאים מהבית לישב בסוכה, ויראה לכל שמצות המלך עלינו לעשותה. וידוע, כי דברים אלו שייכים ביותר בארצות גלותנו, שמצוי בהם בחדש השביעי הקור הגדול והגשמים, מה שאין כן בארץ ישראל, שאף שלעתים יורדים גשמים בחג, מכל מקום שייכת בהחלט מציאות, שיהיה אדם שמח בסוכתו העשויה מפסולת גורנו ויקבו בסוף האסיף. אלא שבא רבנו הטור לגלות לנו דרך השמחה בחג, מפני שהחג הוא הזמן המיועד לנו לישב עם ה', והזמן בו אנו מתיחדים עמו בסוכה. ובזמן שבית המקדש קיים ואנו רצויים לפניו, הרי ודאי שלא יורדים גשמים בחג, אלא אנו יושבים נטפלים לביתו ושמחים עמו, וכן כתוב בספר עזרא (נחמיה ח טז) – "וַיֵּצְאוּ הָעָם וַיָּבִיאוּ וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם סֻכּוֹת אִישׁ עַל גַּגּוֹ וּבְחַצְרֹתֵיהֶם וּבְחַצְרוֹת בֵּית הָאֱ-לֹהִים וּבִרְחוֹב שַׁעַר הַמַּיִם וּבִרְחוֹב שַׁעַר אֶפְרָיִם. וַיַּעֲשׂוּ כָל הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי סֻכּוֹת וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַהוּא וַתְּהִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד". ובזמן הגלות, כיון שאין לו בית, אף אנו אין לנו בית, ונצא מבתינו ונהיה עמו יתברך בסוכה שענינה חוץ לבית ולא כסוכה הטפלה לבית, ונשמח בו שהוא חלקנו, ועמו אנחנו בכל נדודיו, והוא עמנו בכל נדודינו.
וכשנבוא להתבונן בזמננו אנו, שהוא מעורב ומעורבב, הנה גדל הכאב מאד – היאך יתכן שאנו נשב בבית אבנים, ובית ה' חרב! ואמנם, כאן אין הבית חרב בקבע, אלא עראי, ואנחנו מצפים לראות אותו הולך ונבנה, ואם כן אין סוכתנו כסוכת זמן הבית, שנשב סביב ביתו, ואף אין סוכתנו כזמן הגלות, שנשב עמו בחוץ, אלא הוא יתברך דומה למלך הבונה את ביתו ויושב סמוך למקום הבנין, ואנחנו יוצאים עמו להשתתף בבנין. ולעת עתה עושים סוכה קטנה סמוך למקום הבנין ושמחים בה יחד על הבנין, וכן הוא אומר – "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. כי יצפנני בסכה ביום רעה יסתירני בסתר אהלו בצור ירוממני" (תהלים כז ד-ה).
ו'יום רעה' בהכרח קודם גילוי הכבוד בשלמות הוא, ו'סוכה' ו'אהל' – בנין עראי הם, אלא שסמוכים הם לבית ולהיכל. ובסוכות אנו אומרים בתפילה 'אני והו הושיעה נא' ופרשו תוספות (סוכה מה. ד"ה אני והו) – "דמשם בן ע"ב הם, והא דאמרינן שמות אלו, משום דכתיב 'ואני בתוך הגולה' (יחזקאל א א), וקרא דכתיב בירמיה (מ א) 'והוא אסור באזקים' – כביכול הוא בעצמו, כלומר שיושיע לעצמו". והיינו כמו שנתבאר, וכולל ישראל וה' במלה אחת – זה בגילויה וזה בפנימיותה [וראוי לעיין בדבר, שמעולם לא נאמר בתפילה אחד משמותיו הנסתרים אלא כאן, מפני שכשאנו נמצאים יחד עמו, נוכל לדבר עמו ביחוד בשמות הנסתרים, מעין מה שנהגו לומר ביום הכיפורים 'ברוך שם' בקול רם].
ואמרו – "נשבע הקדוש ברוך הוא לא אבוא בירושלים שלמעלה עד שיבואו ישראל בירושלים שלמטה (זוהר ויקרא טו:, וכעי"ז בתענית ה. עד שאבוא בירושלים של מטה. והתבונן בזה) לגודל האהבה והמשפחתיות, שקרא כל אחד 'בן', וקרא לכלל האומה 'רעיה' ו'אחות' וכל לשון חבה. ואפילו יחידיה נקראו 'אחים' ו'רעים' למקום, כדכתיב "למען אחי ורעי" (תהלים קכב ח), ונאמר "רעך ורע אביך אל תעזוב" (משלי כז י – ועיין שמות רבה כז, ועיין שבת לא. וברש"י). וראה, שמהותה של העליה לרגל היא אחוות ישראל והמשפחתיות, כמו שכתוב בשיר המעלות, שנתיסד על העליה לרגל לירושלם הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו – "ששם עלו שבטים שבטי י-ה עדות לישראל להודות לשם ה'… למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך למען בית ה' א-להינו אבקשה טוב לך" (תהלים קכב). ונאמר עוד – "שיר המעלות לדוד הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד" (שם קלג א), ובפשוטו מדובר בעליה לרגל, שיושבים שבטי ישראל יחד. ובפנימיות הענין כתב רש"י, כשישב הקב"ה בבית הבחירה, עם ישראל הקרויין אחים ורעים ויהיה גם הוא יחד עמהם.
וכל ענין בחירת מקום אחד לשמו, הוא שיבואו כל ישראל לעבדו יחד כאיש אחד חברים, ולא יקריב כל איש מהם בכל מקום אשר ישר בעיניו בפני עצמו. ויהי רצון, שכפי שזכינו לראות, שהחלו ישראל לשוב לירושלים שלמטה ומתקבצים ועולים אליה במועדיה, כן נזכה שיתקיים בנו מקרא שכתוב – "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל" (דברים לג ה), ונראה את כבודו, שכינתו ומלכותו שבים אלינו, ונעלה ונראה ונשתחוה לפניו, ונעשה קרבנות חובותינו תמידין כסדרן ומוספין כהלכתן ככתוב בתורתו על ידי משה עבדו, והוא ישמח בנו, ככתוב – "יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו" (תהלים קד לא) ['מעשיו' – אלו ישראל, ככתוב "ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ נצר מטעי מעשה ידי להתפאר" (ישעיה ס כא)]. ואנחנו נשמח בו, ככתוב – "ישמח ישראל בעושיו בני ציון יגילו במלכם" (תהלים קמט ב), ונאמר – "הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה בך" (שיר השירים א ד), ונאמר – "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו" (תהלים קיח כד).