שלום וברכה.
רציתי לשאול האם ל'קדושת ציון' יש איזה השקפה סדורה?
כלומר, האם 'קדושת ציון' באה לקדם איזו השקפה סדורה על הענין, או שהיא בעצם מציפה את הענין הכללי של ישוב ארץ ישראל מדינה על-פי תורה וכו' מכל מיני זוויות?
ניתן לשאול זאת כך – האם יש משהו מעשי ש'קדושת ציון' מקדמת?
מה הפועל יוצא של כל הדיבורים הללו? האם 'קדושת ציון' מנסה לקדם איזו אג'נדה ברורה ומעשית, או שמא היא מעונינת באופן כללי מאוד להציף את העניינים הללו, ולה' הישועה.
אני באופן אישי מתעסק [ועכ"פ מאוד מתעניין] זה זמן רב בעניינים שממש חופפים לענייני 'קדושת ציון', אבל לא לגמרי ברור לי האם באמת מדובר באותה דעה.
אשמח לדעת זאת.
אם יש מישהו שאני יוכל לברר את זה אתו – אשמח לעשות זאת.
י.י.ד., אלעד.
הרב מיכאל שפירא:
במענה לשאלת הרב י.י.ד., האם קדושת ציון מקדמת שיטה מסויימת באופן מעשי, או שהיא רק מציפה את הענין ולה' הישועה?
אנסה לענות בסיפור:
מספר בזכרונותיו הרב יצחק מאיר לוין ז"ל, נשיא 'אגודת ישראל': זוכרני אסיפה סגורה ומצומצמת אחת לפני פתיחת הכנסיה הגדולה הראשונה בחדר מיוחד, בה השתתפו החפץ חיים, מו"ח האדמו"ר מגור, האדמו"ר מטשורטקוב, הגאון רבי חיים עוזר, רבי יעקב רוזנהיים, הרב ד"ר פנחס כהן ואנוכי. אני זוכר בין השאר, כי החפץ חיים אמר שאגודת ישראל אינה צריכה לדבר על אחרים, אלא על עצמה. הוא לא מסכים, אמר, להגדרה של 'מזרחיסטים' 'ציוניסטים' ו'בונדיסטים', אלא ההגדרה צריכה להיות: 'יהודים קרים כקרח', 'יהודים קפואים', 'יהודים פושרים', 'יהודים חמים', ו'יהודים לוהטים'… (הובא בספר 'הכנסיה הגדולה', עמ' 30, ובנוסח אחר קצת הובאה אמרה זו בכתבי הגרמ"מ שולזינגר).
לענ"ד באמירת קודש זו ממרנא החפץ חיים טמון לקח עמוק, והרבה יש ללמוד ממנה.
החלוקה הידועה במחוזותינו בין קהלים שונים ושיטות שונות, עם כל צד האמת שבדבר, הרי במבט גבוה מאספקלריא מרוממת כשל הכהן הגדול זצ"ל, נראית אחרת לגמרי. שם, אין מדידה לפי קהילה, מגזר או עדה מסוימת אליה השתייך בחייו. שם החלוקה היא: כמה בער לך כבוד שמים? כמה ענין אותך היהדות שלך? התורה הקדושה? האם יהדותך, חייך היהודיים היו בגדר 'פושרים' כבינוני, לא לכאן ולא לכאן, או שמא התעלית מעל שטף השגרה הזורמת, שמא בער בך משהו שלא נתן מנוח, האם היית 'חם' לקב"ה? ואולי יותר מכך, גם היית 'בוער' למלך? או שמא, ח"ו התקררת, נתת לתאוות לבך לסחוף את אישיותך מטה, והצטננת, וגם בזה יש דרגות – 'קפוא' ו'קר כקרח'…
לענ"ד, המייחד את ידידי ופעילי 'קדושת ציון', שכידוע אין כולם מאוגדים באותה מסגרת קהילתית, עדתית ומגזרית, אלא היא חתך-פרופיל של כלל העדות והמגזרים של יראי ה' כפשוטו ממש – אשכנזיים וספרדים, ליטאים וחסידים, בעלי תשובה עם חרדים בני הישוב הישן מכמה דורות, עולים חדשים וותיקים וכן יהודים יראי ה' שאינם רואים צורך להיות מקוטלגים – המאגד את כולם יחדיו הוא הנקודה הזו – יהודים בוערים.
אין שום שיטה מסוימת המשמשת כ'מצע' ל'אנשי קדושת ציון' [אם יש כזו הגדרה…]. אחד הגיע לשם מ'אם הבנים שמחה', ואחד מה'חומש רש"י' שלו… זה מכתבי הגר"א זצ"ל ואחר מספרי מאורי החסידות. אבל דבר אחד מאחד את כולם – היציאה מאזור הנוחות, הנכונות לעשות דבר נגד הזרם, נגד הנטיה הטבעית, נגד היצר הרע של 'ראש קטן', ועצימת העין אל מול המלעיגים מעבודת ה'.
יש מדרש ידוע על אברהם אבינו: 'משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום, וראה בירה אחת דולקת, אמר תאמר שהבירה זו בלא מנהיג? הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו אני הוא בעל הבירה. כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג, הציץ עליו הקדוש ברוך הוא ואמר לו אני הוא בעל העולם' (בראשית רבה לט א). כל אדם ברגע מסוים, מגיע לרגע הזה של ראית הבירה דולקת, אולם רק אחד היה תמה, דורש ומבקש – 'תאמר שהבירה הזו בלא מנהיג'?? ועליו מציץ בעל הבירה ואומר – אני הוא.
אצטט כאן קטע קצר מתוך ביאורו הנרחב של הסה"ק נועם אלימלך בפרשת העקדה: 'אברהם אבינו ע"ה כאשר אמר לו השם יתברך קח את בנך כו' והעלהו לעולה. היה מתחיל לבו לבעור כגחלת אש ושלהבת' [יעוי"ש כל הבאור העמוק ואכמ"ל]. יהודי של 'קדושת ציון', כאשר הוא פותח סידור בבוקר ואומר – 'צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ' – לבו מתחיל לבעור! הכיצד, כיצד זה כבר קרוב לאלפיים שנה אנו קוראים פסוק זה, מצוה קדושה זו, משננים אותה בכל יום קודם התפילה – ועדיין איננו עושים? ולא רחוקים אנחנו, קרובים מאד, מרחק נגיעה… האמנם, לא נוכל כבדך אבינו?? כי רחקנו ממך בעוונינו, עד מתי?
זה המאחד של 'אנשי קדושת ציון'. אֲשֶׁר נָגַע אֱ-לֹהִים בְּלִבָּם (שמואל א י כו).