הורשת האויב הערבי היושב בבית המקדש

המשך סדרת מחזה ישעיהו, פרק כא (ב)

סקירת 'משא בערב'

אנו ממשיכים בסדרת המשאות שניבא ישעיהו על אומות העולם, ולאחר שנשא משא קצר על 'דומה', נושא ישעיהו את משאו על 'ערב', הלא הוא – 'מַשָּׂא בַּעְרָב' (כא יג). גם כאן נפרש תחילה את הנבואה על פי מובָנה הפשוט, בטרם נתבונן בפתרונות חזיונותיה.

תחילה מתאר הנביא את חורבן ערב כפי שהוא משתקף בסביבתה – 'בַּיַּעַר בַּעְרַב תָּלִינוּ אֹרְחוֹת דְּדָנִים' (יג), כלומר, אתם, אורחות בני 'דדן', שהם מן האומות של בני חם (בראשית י ז), או מן הלאומים שיצאו מקטורה (שם כה ג), שהם נוודים בארצות המדבר, והוא אומר להם שכאשר תגיעו ל'עֲרַב', לא יהיה לכם היכן ללון כיון שתחרב כולה, אלא 'ביער' אשר 'בערב' תלינו.

כיון שתחרב ערב, יגלו יושביה בארצות המדבר, ועל כן מצַוה הנביא – 'לִקְרַאת צָמֵא הֵתָיוּ מָיִם' – הביאו מים לפליטי ערב, ואליכם 'יֹשְׁבֵי אֶרֶץ תֵּימָא' אני מצוה כן, מאחר שבעבר ערב 'בְּלַחְמוֹ קִדְּמוּ נֹדֵד' (יד), נהגו לקדם את הנודדים במדבר בלחם. וכל זאת מצוה הנביא על יושבי ארץ תימא, 'כִּי מִפְּנֵי חֲרָבוֹת נָדָדוּ, מִפְּנֵי חֶרֶב נְטוּשָׁה, וּמִפְּנֵי קֶשֶׁת דְּרוּכָה, וּמִפְּנֵי כֹּבֶד מִלְחָמָה' (טו).

אחר כך בפרשה נפרדת, מדגיש הנביא כי החורבן של ערב עומד להתרחש סמוך להתגלות הנבואה על אודותיו – 'כִּי כֹה אָמַר אֲדֹ-נָי אֵלָי בְּעוֹד שָׁנָה כִּשְׁנֵי שָׂכִיר וְכָלָה כָּל כְּבוֹד קֵדָר [- מלאומי ערב, על שם בנו השני של ישמעאל (בראשית כה יג)], וּשְׁאָר מִסְפַּר קֶשֶׁת גִּבּוֹרֵי בְנֵי קֵדָר יִמְעָטוּ כִּי ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל דִּבֵּר' (טז-יז).

ישיבת הערבים במקום המקדש לאחר תחילת הגאולה ונפילתם לאחר החזרה בתשובה

למרות שהנביא אומר מפורשות, שהנבואה תתקיים קרוב לימי אמירתה, הרי שמדברי חז"ל אנו למדים שהיא מכוונת גם לאחרית הימים, וזה לשון פרקי דרבי אליעזר (פרק ל) – "היה רבי ישמעאל אומר – שלש מלחמות של מהומה עתידין בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים, שנאמר 'מִפְּנֵי חֲרָבוֹת נָדָדוּ', ואין 'חרבות' אלא מלחמות[1]. אחד 'בַּיַּעַר בַּעֲרָב', שנאמר 'מִפְּנֵי חֶרֶב נְטוּשָׁה'. ואחד בים, שנאמר 'מִפְּנֵי קֶשֶׁת דְּרוּכָה', ואחד בכרך גדול שברומי, שהוא כבד משניהם, שנאמר 'מִפְּנֵי כֹּבֶד מִלְחָמָה', ומשם בן דוד יצמח, ויראה באבדן של אלו ואלו, ומשם יבוא [בן דוד] לארץ ישראל"[2].

אם נתבונן בהקשר משא זה, במיקומו לאחר 'משא דומה' שבו התבאר שהגאולה העיקרית מובטחת מכל מקום, והשלמתה תהיה על ידי התשובה, כפי שהתבאר במאמר הקודם, ומאחר שנבואת 'משא בערב' מכוונת גם היא לאחרית הימים, הרי שניתן להבחין כאן בסדרי הגאולה.

ניזכר־נא במאמרים הראשונים בסדרה זו, שם התבאר בהרחבה, שכאשר הגאולה באה רק בגלל ההבטחה, שהיא כאשר ישראל הם במצב של 'לא זכו', והם אינם נגאלים אלא כיון שהבטיחנו ה' א-להינו שלא יטשנו, או־אז הם נגאלים תחילה בממד הגשמי, אחר כך מתחיל תהליך של שיבת ישראל לה' א-להיו, ורק אז נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים. יתכן, כי בדרך זו תתפרש כמין חומר גם נבואה זו, כשהיא מקבלת משמעות יחודית לאור המציאות המתרקמת.

הפסוק הראשון בנבואה זו היא – 'מַשָּׂא בַּעְרָב בַּיַּעַר בַּעְרַב תָּלִינוּ אֹרְחוֹת דְּדָנִים'. בתלמוד ירושלמי (תענית פרק ד הלכה ה) פירשו משמעות 'ביער', שהכוונה ל'יער הלבנון' שהוא בית המקדש (ראה יומא לט:), והכוונה היא כי אלה שהיו לנים ושוהים במקדש, לנים כעת בערב בדרכם לגלות בבל[3].

לפי דרך המדרש, המייעד את הנבואה גם לאחרית הימים, יתפרש המקרא על עת הגאולה הבאה במצב של 'לא זכו', והמקרא מתאר, כי בימים אלה, בטרם שבים ישראל בתשובה, עדיין 'בַּיַּעַר' שהוא מקום המקדש – 'בַּעְרַב תָּלִינוּ' – הערבים לנים ויושבים בו. ומדגיש, שמדובר בבני ישמעאל שהם 'אֹרְחוֹת דְּדָנִים', כפי שחז"ל (בירושלמי שם) דרשו זאת, כמו 'דודנים', כיון שבני ישמעאל הם בני דודים לבני ישראל.

ומזהיר הנביא את הערבים היושבים בארצות ערב וישמעאל, אשר 'תימא' הוא אחד מבני ישמעאל (בראשית כה טו), שקרובה מפלתם לבוא, והוא משום שהזמנים השתנו, ומעתה 'לִקְרַאת צָמֵא הֵתָיוּ מָיִם' – מקרא זה מתפרש בדברי חז"ל (תענית ז.) על התורה, והיינו שבני ישראל הולכים ושבים לה' וצמאים לתורה[4], ולקראתם הביאו את התורה כדי להרוות צמאונם. וכן 'בְּלַחְמוֹ קִדְּמוּ נֹדֵד', כלומר, בלחמה של תורה[5] קדמו את הנודדים מן הגלות חזרה לארץ[6].

הנביא הולך ומסביר מדוע נקרא ישראל החוזר לארצו בשם 'נֹדֵד' – 'כִּי מִפְּנֵי חֲרָבוֹת נָדָדוּ מִפְּנֵי חֶרֶב נְטוּשָׁה וּמִפְּנֵי קֶשֶׁת דְּרוּכָה וּמִפְּנֵי כֹּבֶד מִלְחָמָה'. כלומר, ישראל נודדים לארצם בגאולה האחרונה בגלל מלחמות כבדות ונוראיות במקום מושבותיהם בגלות[7], כפי שתיאר גם יחזקאל בנבואתו על מלחמת גוג ומגוג – 'מִיָּמִים רַבִּים תִּפָּקֵד בְּאַחֲרִית הַשָּׁנִים, תָּבוֹא אֶל אֶרֶץ מְשׁוֹבֶבֶת מֵחֶרֶב, מְקֻבֶּצֶת מֵעַמִּים רַבִּים, עַל הָרֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְחָרְבָּה תָּמִיד, וְהִיא מֵעַמִּים הוּצָאָה וְיָשְׁבוּ לָבֶטַח כֻּלָּם'. 'משובבת מחרב' היינו שיושביה שבו אליה בגלל החרב שאכלה בהם, כמו שפרש בתרגום יונתן (שם).

כיון שישראל שבים לתורה ולה' א-להיהם, מתריע הנביא בפני יושבי קדר הערבים המצֵרים להם ולנים בבית מקדשו, שקרובה נפילתם ושבירתם – 'כִּי כֹה אָמַר אֲדֹ-נָי אֵלָי בְּעוֹד שָׁנָה כִּשְׁנֵי שָׂכִיר[8] וְכָלָה כָּל כְּבוֹד קֵדָר, וּשְׁאָר מִסְפַּר קֶשֶׁת גִּבּוֹרֵי בְנֵי קֵדָר יִמְעָטוּ כִּי ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל דִּבֵּר', וזאת לקראת בנין המקדש הממשמש ובא, שיבנה במהרה בימינו, אמן.


[1] יצוין, כי "חַרְבְּ" [حَرْب] בערבית פירושו "מלחמה".

[2] האברבנאל בספרו 'מעייני הישועה' (מעיין יא תמר ח) כותב על מאמר זה – "אפשר לומר, שאחרי אבדת הנוצרים על ידי הישמעאלים, יבואו עוד הישמעאלים על ארצות הנוצרים ויגיעו עד רומי ויחריבוה … כי שתי מלחמות הראשונות בים ובשדה [תהיינה] כאשר יהיו סמוך לירושלם, ואחר חרבן הנוצרים בכללותם, אז יעשו הישמעאלים על ארצם כמו שהנוצרים עשו על ירושלים". יעוין שם.

[3] כדברי המדרש הידוע (תנחומא יתרו ה) – "אמר רבי יהושע בן לוי, כשהגלה נבוכדנצר הרשע את ישראל לבבל, היו כפותים ידיהם מאחוריהן, נתונים בשלשלאות של ברזל, והוליכום ערומים כבהמות. כיון שעברו על בני ישמעאל, אמרו להגמונות שעליהם, עשו עמנו חסד ורחמים, והעבירונו על אחינו בני ישמעאל דודנו, וכן עשו. יצאו בני ישמעאל לקראתן, הוציאו להן פת מלוח, וציר עמה, הביאו נודות רקים וצבעום במים, ותלאום בשערי אהליהם. כשראו ישראל כך, נתישבה דעתן, היו סבורין שהן מלאין מים. אמרו להן, אכלו פת תחלה, ואחר כך נביא לכם מים, אכלו את הפת, באו ואמרו לא מצאנו מים, והן נושכין בשיניהם באותן נודות, ונכנסו רוח חמה לתוך מעיהם ומתים, שנאמר 'משא בערב ביער בערב תלינו ארחות דדנים', מהו 'משא בערב', משאוי קשה על בני ערב אמר להן, כזה 'אורחות דדנים'?! [כך] דרכן של אחין לקבל בני דודיהן?! בנוהג שבעולם, הבא מן הדרך מקדימין לפניו לחם ומים, שנאמר 'לקראת צמא התיו מים', ואתם, 'יושבי ארץ תימא', 'בלחמו קדמו נודד', ואתם אין אתם יודעים 'כי מפני חרבות נדדו מפני חרב נטושה מפני קשת דרוכה מפני כובד מלחמה'".

[4] יצוין, כי חז"ל (תענית שם) מקבילים פסוק זה אל הפסוק הנאמר בנחמת 'עניה סערה' – 'הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם וַאֲשֶׁר אֵין לוֹ כָּסֶף לְכוּ שִׁבְרוּ וֶאֱכֹלוּ וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלוֹא כֶסֶף וּבְלוֹא מְחִיר יַיִן וְחָלָב' (ישעיהו נה א). במאמרנו 'למען ציון לא אחשה' בקונטרס 'נחמו נחמו עמי' על שב דנחמתא, התבאר כי פסוק זה מבטא את הקריאה הראשונה לעם הצמא לדבר ה' לשוב אליו ואל התורה, ושהיא סוללת את הדרך להשלמת הגאולה בקומתה הגשמית והרוחנית, שבמרכזה בנין המקדש, כפי שהתבאר שם.

[5] כמו שנאמר – 'לְכוּ לַחֲמוּ בְלַחֲמִי וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי' (משלי ט ה), ראה חגיגה יד..

[6] אפשר, כי 'בלחמו' מתפרש גם במשמעות 'מלחמה', והוא קובלנא על הערבים שהם 'יושבי ארץ תימא', כי תחת אשר יקדמו את פני ישראל הנודד חזרה לארצו בכבוד ובהכנעה, קבלו אותו במלחמה.

[7] יתכן, שזהו גם הסבר מדוע הם נגאלו במצב של 'לא זכו', כי גאולה זו באה כאשר 'ראה ה' את עוני ישראל מורה מאד ואפס עצור ועזוב ואין עוזר לישראל' (מלכים ב יד כו), כמבואר בשירת האזינו – 'כִּי יָדִין ה' עַמּוֹ וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב' (דברים לב לו), וכפי שהתבאר בהרחבה במאמרנו בסדרה זו (גליון נו – ניסן תשפ"א).

[8] מתאר־זמן זה יתפרש כנראה רק אחר שיתקיים, כמו מרבית תיאורי הזמן שבדברי הנביאים, כמו ארבע מאות שנה של גלות מצרים, שבעים שנות גלות בבל, ועוד כיוצא בהם.

כתיבת תגובה