בלוג

הרב אברהם דוד ברנד

בדברי ימיה של העליה היהודית לארץ ישראל, ישנו פרק שמעולם לא נחקר כל צרכו, פרק שלא זכה להתיחסות מספקת בידי כותבי קורות העתים. זהו פרק שנותר סתום וחתום, ורבים כלל אינם יודעים על קיומו. פרק זה, הוא מפעל העליה של צדיקי חצר הקודש רוז'ין. 

צדיקי בית רוז'ין מסרו את כל כולם למען קדושת הארץ וחיזוק הישוב היהודי. חלקם אף זכו לחון בעצמם את עפר הארץ הקדושה, ויש מהם שסייעו בבנינה במו ידיהם ממש. 

מה אירע שם? מה גרם לנסיכי השושלת הנודעת בגינוני המלכותיות וההדר, לוותר לחלוטין על כבודם ותארם, כאשר הדבר נגע בישוב הארץ? ספרים שלמים ידרשו כדי לספר את הסיפור בשלמותו, אולם לעת עתה נסתפק בקווי מתאר כלליים, שיתנו לקורא טעימה מעולמם המופלא של אותם ענקי הרוח.

…

מפעלם של האדמו"רים לבית רוז'ין לפיתוח ארץ הקודש, החל עוד באבי השושלת, הרה"ק ר' ישראל מרוז'ין זי"ע [התקנ"ז-התרי"א]. מפעלותיו של הצדיק למען ארץ הקודש, ידועות ומפורסמות. הוא אסף כספים רבים למען הישוב היהודי, ורכש בעצמו קרקעות רבות מידי השלטון העות'מאני, אף במחיר של חיכוך עם השלטון הרוסי [שהיה ביריבות עם העות'מאנים והיה מעוניין גם הוא ברכישת קרקעות בארץ].

רבים וטובים כבר עסקו בשאלה מדוע למרות כל זאת, לא עלה ר' ישראל לארץ הקודש בעצמו. תשובות רבות ושונות נאמרו בכך, ואין כאן המקום להרחיב. ההנחה הרווחת היא, שהוא חשש להותיר מאחור את חסידיו באירופה. מסופר, כי כאשר נשאל מדוע אינו עולה בעצמו לארץ, השיב: "אם הייתי בא לארץ ישראל, היו שואלים אותי, למה באת לכאן בלי היהודים שלך? ומה אענה אז?" (ישראל קלפהולץ, בית רוז'ין, בני ברק, תשמ"ז, עמ' רמח).

צאצאיו של הסבא קדישא רבי ישראל זי"ע המשיכו את מפעלו לישוב ארץ הקודש. נכדו, הרה"ק ר' יצחק מבוהוש זי"ע, פעל בשיתוף פעולה הדוק עם אגודת 'דורש לציון' למען קידום מטרה זו. בתמיכת האדמו"ר, עלו רבים מחסידיו לארץ, והיו ממייסדי המושבות ראש פינה וזכרון יעקב.

עם זאת, הדגיש הרבי זי"ע כי יישוב הארץ מוכרח להיעשות לפי ההלכה, ופניה של המדינה המוקמת מוכרחות להיות פנים יהודיות מובהקות. וכך מעיד בנו, הרה"ק ר' יעקב מהוסיאטין זי"ע:

בקטוביץ' – שבת פר' תבוא, באו אליו אנשים חשובים ונשואי פנים, אזרחי גרמניה 'בני ברית'. מטרת בואם: לדבר אתו על תנועת 'חיבת ציון' ולרכוש את תמיכתו. הוא בקש אותם לבאר לו את כיוון התנועה. הם השיבו: המטרה היא לעשות בית לאומה הישראלית כדי שיחיו תחת תנאי התפתחות טבעיים ובריאים, כי חיי האומה בתפוצות כרוכה בהם סכנה רוחנית וחומרית. רוחנית – טמיעה. חומרית – מצד האנטישמיות. שאלם אבא מארי ז"ל: "ולמה דווקא בפלשתינא?" הם תמהו קצת על השאלה הזאת וענו: הלא פלשתינא ארצנו היא. 'יש לכם דוקומנטים המעידים שפלשתינא ארצנו היא' שאלם – הם עמדו נבוכים ושתקו. ויאמר להם אאמו"ר זצוק"ל: 'פרשת השבוע [והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' א-להיך נותן לך נחלה], היא הדוקומנט. בה כתובים תנאי המתנה, וגם התוצאות אם התנאים לא יקוימו. כולנו יודעים, שהכל בא בדיוק כמו שכתוב, האמנם עצומים אתם מאלה שבגלל מעשיהם גורשו מן הארץ, ההנכם יותר חכמים מאלה, שכבר נחלו את הארץ והשתרשו בה ולא יכלו להחזיק מעמד, ההנכם גבורים מהם, שאתם אומרים לרכשה!' וכאשר ראה שחלשה דעתם – המשיך אבא מארי ז"ל – 'והלא זאת לא היתה כונתי, אמרתי להם – ידוע תדעו כי ענין ישוב ארץ ישראל מעסיק אותי מכבר. בעצתי וביזמתי עלו יהודים מרומניה ויסדו את המושבה ראש פנה, ואתם אם תנהלו את ענין הישוב על פי התורה תוכלו להתחשב עם תמיכתי' ( אהלי יעקב, ח"א, י' אלול תשי"ב).

אלא שאז, בחודש אב שנת תרע"ד, רעדה הארץ והשתנו סדרי בראשית. מלחמת העולם הראשונה פרצה וטלטלה את אירופה כולה. המוני יהודים נמלטו משטחי רוסיה ורומניה בחיפוש אחר מקום מפלט בטוח מזוועות המלחמה.

העיר שהפכה ליעד המועדף עבור הפליטים האומללים, הייתה וינה, בירת המונרכיה האוסטרו-הונגרית המתפוררת, שהייתה מקום שלו יחסית. המוני הפליטים חיו בעיר בתנאי דחקות ועניות קשים. איש לא ידע מה ילד יום.

בין המוצאים מקלט בעיר, היו גם בנו של ר' יצחק מבוהוש, הרה"ק ר' יעקב מהוסיאטין זי"ע ['האהלי יעקב', באותה תקופה טרם שימש כאדמו"ר מהוסיאטין, אך היה חתנו ומקורבו של הרה"ק ר' ישראל מהוסיאטין], וחתנו הרה"ק ר' חיים מאיר יחיאל מדרוהוביטש  זי"ע ['השלום והאחדות']. יחד עמם, שהה בעיר גם הרה"ק ר' שלמה חיים [ר' שלמהנ'יו] מסדיגורא זי"ע, בנו של בן דודם הרה"ק ר' ישראל מסדיגורא זי"ע ['האור ישראל'].

בי"ז בחשוון תרע"ח, התפרסמה הצהרת בלפור הנודעת: "ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל". שֶמַע הצהרה זו הגיע לווינה, וגרר התעניינות רבה בקרב הפליטים הנואשים בעיר. 

בביתו של האדמו"ר מדרוהוביטש בווינה, התכנסה אסיפה במטרה להחליט כיצד צריכה היהדות התורנית להגיב לנוכח ההצהרה. בי"ג בניסן התרע"ח, הצהירו האדמו"רים על הקמת אגודה חדשה שתיקרא 'ישוב ארץ ישראל', ותקדם עלית יהודים לארה"ק על פי רוח התורה וההלכה.

פעולתה הראשונה של האגודה הייתה לפרסם 'קול קורא' בעיתון 'הצפירה', אשר בו הצהירה על מטרותיה. דבריו של קול קורא זה, מאלפים ונוקבים עד ימינו:

הופיע פתאם הרעיון הציוני בעולם, רעיון שעשיתו על טהרת הקודש הוא חובת כל עם ישראל. אבל אנחנו החרדים תחת להיות מזרזין ומקדימין לקחת על שכמנו עבודת הקודש של התישבות הארץ בדרך התורה והדת ולאפשר לנו, לבנינו ולבנותינו לקחת חבל בעבודה הזאת על טהרת הקודש, נסוגנו אחור והנחנו את המצוה הרבה והקדושה הזאת רק בידי הציוניים. ואם כי המה יהודים נאמנים לעמם, אבל אינם דואגים לקיום התורה והמצוות עפ"י המסורה. תוצאות חבוק ידינו הן מפחידות. בגלות עזבו צעירינו את מחנה החרדים ובארץ ישראל אין לנו חלק ונחלה בישוב החדש! (הצפירה, י"ג ניסן, תרע"ח)

על הכרוז חתם האדמו"ר מדרוהוביטש, יחד עם רבנים ואדמו"רים נודעים נוספים. למרות שהאדמו"רים מסדיגורא והוסיאטין לא חתמו על הכרוז, הם היו חברים פעילים באגודה, והשתתפו בדיוניה.

בשנת התרפ"ב התקיימה ועידת המדינות המנצחות במלחמה בעיר סן-רמו. כחלק מהחלטות הוועדה, אשררו המעצמות את הצהרת בלפור המבטיחה להעניק בית לעם היהודי בארץ ישראל. ר' שלמה'ניו מסדיגורא, סיפר לימים: 

כשהגיעה ידיעה זו לווינה, הדפיס היומון 'ווינר מרגציטונג' הוצאה מיוחדת. הידיעה הגיעה לאוזני האדמו"ר הדרוהוהביטשי, ובלי להתמהמה רגע לבש מעילו, מיהר למערכת העיתון, קיבל עשרות עותקים ויצא לרחוב טאבורשטרסה כשהוא מכריז; 'יהודים! בשורה טובה! איקסטרה אויסגבה! בשורה טובה!' ונתן לכל דורש גיליון.

בצעדי ריקוד פסע עד הגיעו ללשכת 'יישוב ארץ ישראל'. בלשכה נמצאו אז כמה מראשי החברה, וביניהם גזבר הוועד המרכזי, האדמו"ר ר' יוסף יעקב טברסקי הסטניסלבי, ר' ליבל טויבש, המזכיר הרב משה רייך ואנכי. עם כניסתו קרא בקול רועד מהתרגשות גיל: 'מזל טוב! סוף כל סוף הודה עשו על הברכות!', עלה על השולחן הארוך ופתח ברקידה נלהבת. הנוכחים תפסו עמדות סביב השולחן כדי לשמור עליו, שלא יפול מעל השולחן מרוב התרגשות.

במהרה התברר, כי השמחה הייתה מוקדמת מדי. בריטניה הגדולה, שקבלה את מנדט השליטה בארץ, הגבילה את העליה היהודית אליה באמצעות סרטיפיקטים. אגודת 'יישוב ארץ ישראל' פעלה כדי להשיג סרטיפיקטים עבור כמה שיותר יהודים, וכן להשיג עבורם את הכסף להוצאות הנסיעה.

הרבי מדרוהוביטש לא אמר די בכך, והחליט בעצמו לעלות לארץ. באדר תרפ"ב, עזב את ווינה ברכבת, ומשם היטלטל תקופה ארוכה ברכבות ובאניות, עד שדרכו רגליו בחוף יפו. לימים, תיאר נכדו את שראו עיניו: "כשירד זקני ז"ל מן הסירה ודרך על אדמת הארץ ונפל על רגליו לנשקה ולחוננה ולהשקותה בדמעותיו, ראינו כולנו בחוש כי זקוק הוא לרחמים גדולים, שלא תכבה הפתילה מעוצם השלהבת. כולנו עשינו כמותו, השתטחנו על אדמת המכורה וגעינו בבכיה".

האדמו"ר שם פעמיו אל ירושלים, וקבע את מושבו בשכונת הבוכרים. הוא הקים אגודה חדשה – 'בוני הארץ בגופם'. חברי האגודה התחייבו לסייע בבנין הארץ באמצעות עבודת כפים. הרבי עצמו עמד בראש המתנדבים ועבד באדמה הסמוכה לביתו.

במקביל, הנהיג האדמו"ר חצר חסידית יחודית, אשר משכה אליה יהודים מכל גווני הקשת. סופר ירושלמי תיאר את חצרו: "אור זורח מפינה זו לתוך נפשותינו. באותו בית מצטופפים חסידים ישישים וותיקים, שמביטים על זרע קודש במבט המקובל מקדמת דנא. אך בצד אלה אתה מוצא חכמים וסופרים, גם אנשי שמאל מובהקים. כמה מראשי 'ההסתדרות' היו כאן אורחים קבועים, כמעט אזרחים. האור הזורח מושך אותם, מושך רבים… גם בני עדות המזרח, מי מפרס ומי מארם נהריים ומי מבבל". 

האדמו"ר מדרוהוביטש זצ"ל נלקח לבית עולמו בל' בניסן התרפ"ד, לאחר מחלה קשה. הרה"ק ר' אברהם יעקב מסדיגורא ['האביר יעקב'], סיפר כי הרבי סבל מיסורים קשים, "אולם בשעה שדברו עמו בעניני ארץ ישראל וקדושתה, היה נראה כאילו כלל אינו מרגיש ביסוריו".

בשנת תרצ"ז, עלה הרה"ק רבי יעקב מהוסיאטין זי"ע גם הוא לארץ ישראל והתיישב בתל אביב. בשנת תש"ט, לאחר פטירת חותנו, הפך לממלא מקומו כאדמו"ר מהוסיאטין. הוא חדל ממעורבות ציבורית, אך בשולחנותיו הטהורים חיווה את דעתו לגבי ענייני השעה.

ביום שישי, ערש"ק פר' אמור, תש"ח, הוכרזה עצמאות המדינה. בעקבות כך, פתחו מדינות ערב בפלישה מתואמת לארץ ישראל. למחרת, שוחח האדמו"ר על נושא זה ואמר:

אנו עומדים במלחמה כבדה, מלחמת מגן, כחות החושך והטומאה נאספו עלינו למנוע שלטון ישראל אף על חלק קטן של ארץ ישראל. אין אנו דוחקים את הקץ, אבל הקץ דוחק אותנו. הצרות והתלאות ומאורעות הדמים בעשרת השנים האחרונות דחפונו לארץ ישראל, והכריחונו למאמצים בכוון פריקת עול זרים מעל צוארנו ושחרור הארץ מידי נכריים. גם לא מרדנו באומות העולם, הלא הן הכירו בזכותנו על מדינה עצמאית בארץ ישראל. גם לא עלינו בחומה יחד ביד חזקה (עי' רש"י כתובות קיא.) כי אם ברשיונות כניסה, מעט, מעט, או בצנעה, לא השתמשנו באניות מלחמה. אדרבה, אומות העולם – הם עברו על שבועתם לא להשתעבד בישראל יותר מדי, הן עוד הוסיפו להרע: ענו ורצחו.

מנגד, הבהיר: "צריך לזכור, כי הקמת המדינה היהודית, אף כי אין ערוך לחשיבותה, עדיין אינה הגאולה המקווה שהובטחה לנו, הגאולה האמתית קשורה בביאת משיח בן דוד".

כל ימיו היה מעורר על אהבת הארץ והחובה לפעול למען ישובה. שגורים היו על לשונו דברי ספר חרדים (פרק נט): "וצריך כל איש ישראל לחבב את ארץ ישראל ולבוא אליה מאפסי ארץ בתשוקה גדולה, כבן אל חיק אמו, ובפדיון הארץ – מהרה תהיה הגאולה" (מאיר צבי גרוזמן, תולדות יעקב – אדמור"י הוסיאטין, פתח תקווה, תשע"ט, עמ' 156). נלקח לבית עולמו בי"ח בחשוון תשי"ז.

** **

מי שיודע להעריך את ארץ ישראל – היא מוצאת חן בעיניו גם בלא קישוטים חיצוניים

יהודי מרוז'ין נסע לבקר בארץ ישראל. כשחזר, נכנס אל רבי ישראל מרוז'ין והתאונן שהארץ לא מצאה חן בעיניו. אמר לו הרבי: "היה פעם יהודי עשיר שהשיא את כל בנותיו לתלמידי–חכמים, אבל לבת–הזקונים שלו לא מצא חתן כלבבו ושידך אותה עם חייט פשוט. לפני החתונה אמר לבתו להתקשט, כדי שתמצא חן בעיני בעלה. אמרה לו בתו: בשביל החייט שלי אני יפה למדי כמות שאני". וסיים: "אף ארץ ישראל כך – היא מתקשטת ומתגלה במלוא הדרה לפני מי שיודע להעריך את רום ערכה וגודל מעלתה, אבל לפני אנשים חומריים – היא נראית ארץ ככל הארצות".

** **