יריעה נרחבת לרגל הילולת הסבא קדישא רבי ישראל מרוז'ין זי"ע בג' מרחשון [נפטר בשנת תרי"א], עם קצת מדברותיהם של כמה מאדמור"י שושלתו.
** **
בחוץ לארץ, אפילו אם יושבים בשררה, אנו בבחינת עבדים
בקובץ 'מסילות' (בטאון חסידי רוז'ין – סאדיגורא קובץ ג) הובא תיאור שכתב מי שזכה להסב עם הס"ק בליל הסדר האחרון לחייו. נביא קטעים מתוך הדברים:
הצדיק מסב על הספה המלכותית המכוסה בסדין מבהיק כשלג, ומרוקם בשלל חוטי זהב זוהרים מעשה אמן, לבוש קיטל מעין קפוטה משי לבנה, אותה קיבל בירושה מסבו רבי אברהם המלאך, ומתחיל בעריכת הסדר. סביב השולחן הערוך והמעוגל יושבים ששת הבנים הקדושים של הרבי, והנכדים… 'הא לחמא עניא' מתחיל הרבי לבאר: זהו לחם העוני שאנו אוכלים בגלות, כל זמן שחסר לנו ביתנו האמיתי, אנו נקראים אורחים בלבד היושבים בשולחן זר, ואפילו ברחבות הגדולה ובעשירות הרי זה נקרא 'לחמא עניא', 'השתא עבדי' – אפילו בשררות שיש מדי פעם ליהודים בגלות, אנו בכל זאת בבחינת עבדים, כי נשמותינו נמשכות ממקום אחר, ורק בשובנו לארצנו הקדושה, בבוא הגאולה, אז נִקָּרֵא 'בני חורין'. והעיקר לא הדבור בזה, ומה אנו עושים למעשה כדי להגיע למדרגת בני חורין?
אנחה כבדה עלתה מפי הצדיק בסיום ביאורו, ואנו שקענו בהרהורי תשובה עמוקים…
את הקטע 'והיא שעמדה לאבותינו' חזר הרבי ארבעים ושנים פעם, והחסידים שישבו סמוך ונראה למקום הרבי העידו שבכל פעם היו פני הרבי משולהבים בגוונים שונים לגמרי, וכאילו פשט צורה ולבש צורה, וכשאמר בפעם האחרונה את 'והיא שעמדה' היה עסוק בדבקות נוראה יותר ממחצית השעה, וחזר כמה פעמים על הקטע 'שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו', ולבסוף אמר כדברים האלה:
עם ישראל יחזור לארצו על ידי שיגרשו אותם מהגולה
"עוד יבוא זמן שאומות העולם ישנאו אותנו שנאת מות, והיות שהם לא יוכלו להפטר מאתנו על ידי רדיפות ושחיטות, הם יזרקו אותנו בבזיון לארץ ישראל. ואף על פי שאין זה כבוד גדול לחזור לארצנו בצורה מבוזה שכזאת, אך כך גם היה אצל פרעה כשיצאנו ממצרים, וכמו שאומר הפסוק: 'כי גרשו ממצרים' וכדי בזיון וקצף, שלאחר גלות ארוכה כזו בעקבתא דמשיחא תהיה חזרתנו מהגלות לארץ ישראל הקדושה שלא כדרך ירידת יעקב לגלות מצרים, שעליו נאמר בגמרא (שבת פט:): 'ראוי היה יעקב לירד למצרים בשלשלאות של ברזל אלא שזכותו גרם לו', מפחד אני, המשיך הרבי, מפני דרך הטבע מגושמת מאד, מפני שלשלאות של ברזל, שהם יעלו ויביאו את היהודים חזרה לארצנו הקדושה, יהיה אך מה שיהיה, ויהיה באיזה אופן שיהיה, העיקר שנחזור לארצנו הקדושה, ומה שנגזר עלינו כבר יתקיים ממילא".
קודם תבוא גאולה בדרך הטבע ואחר כך תבוא הגאולה הרוחנית
בסוף הסדר, כשהגענו לזמר 'א-ל בנה ביתך בקרוב', שוב ישב הצדיק שקוע בשרעפיו, ולפתע הרים את עיניו ואמר:
"הם רוצים שתהא גאולה מופתית, ומה אוכל אני לעשות כי אינני מצדד כלל במופתים. משה רבנו התעכב שבעה ימים רצופים במדין עד שהסכים לשליחות הקב"ה לגאול את בני ישראל ממצרים. ומדוע, יודעים אתם? כי הגאולה היתה צריכה לבוא על ידי מופתים, ומשה רבנו רצה גאולה רק בדרך הטבע". [הערת המערכת: להסבר ענין זה, ראו מאמר 'גאולה בדרך הטבע' בגליון זה]
לאחר הסדר, כשישבנו בחבורה הקדושה וחזרנו על דברי הרבי, נענה אחד מהחסידים הזקנים וסיפר מדברי הרבי דברים עתיקים, אך שייכים לאותו ענין:
בשנת תר"ח חלפה שמועה בעולם היהודי, שהגיעו ימי עקבתא דמשיחא. ריח אבק השריפה היה עומד ותלוי בחללו של עולם, מלחמות רבות התרחשו באותה שנה, והיתה אמונה חזקה אצל החסידים שאלו הם ימות המשיח, ואפילו בקרב כמה מצדיקי הדור היתה חדורה האמונה הזאת, עד כדי כך שכמה מהם התבטאו מי יהיה המשיח, וביניהם היה האדמו"ר יהודה הירש מסטרעטין תלמידו וממלא מקומו של האדמו"ר רבי אורי סטרעליסקר, ובשעה שערך את הסדר בליל פסח היה שקוע בדבקות ולפתע אמר: הנה זה עומד אחר כתלנו, המשיח כבר עומד מאחורי הדלת, צדיק הדור הלא הוא הרב הקדוש ישראל'טשי ריז'ינר, הוא ראוי להיות המשיח האמיתי, והזמן הזה הוא גם עת רצון, הלואי שהדור יהיה גם ראוי לזה. לכששמע הרבי מרוזין זי"ע דברים אלו אמר:
הגאולה תבא באתערותא דלתתא, על ידי מעשים, ולא על ידי רצון ומחשבות בלבד
"לא, הדור אינו ראוי עדיין לגאולה נסית, לזה צריך עבודה גדולה וסיגופים קשים, אבל איך אפשר לתבוע עבודה גדולה כל כך וסיגופים ויסורים כאלה מהעם היהודי השבור והרצוץ, הרי אין להם אפילו כח לבכות ולבקש רחמים, קודם כל צריך העם היהודי להשתחרר משעבוד הנפש, שיורשו להכנס לארץ ישראל ללא נסים ונפלאות, ואז תבוא ממילא הישועה הרוחנית, והתעוררות לעבודת הקודש חייבת תחילה להיות אתערותא דלתתא, על ידי עבודות ומעשים ממשיים, ולא על ידי רצון ומחשבות בלבד. אומר אני", סיים הרבי את דבריו הקדושים, "שקודם תבוא ישועה על פי דרך הטבע, כמו בזמן עזרא הסופר בבית שני בארץ ישראל, ואחר כן תבוא הגאולה האמיתית, גאולה רוחנית."
** **
אהבתו של הרה"ק רבי אברהם יעקב משה [השני] מסדיגורה בעל אביר יעקב זצ"ל לארץ ישראל היתה רבה ועצומה, וההשתוקקות לעלות אליה ולחונן את עפרה יקדה בו עוד מימי נעוריו. ענין זה קבוע היה בתכניתו עוד מזמן שנמלט מסדיגורה לוינה בימי מלחמת העולם הראשונה. באותה תקופה השתקעו כידוע חלק מאדמור"י בית רוז'ין בוינה, ולא עזבוה גם כאשר נסתיימה המלחמה. הרבה תמהו על כך ולא הבינו ענין זה. כ"ק האדמו"ר נתן לכך אחד מהנימוקים, באמרו "יש לנו בקבלה, שוינה היא השער לארץ ישראל, וכאשר דוחקים לשם, לאחור אין חוזרים".
ומענין זה ראוי לציין כי דודו האדמו"ר הרה"ק רבי ישראל מצ'ורטקוב זצ"ל, כאשר חסידיו בגליציה הפצירו בו לשוב אליהם להחיות מחדש את חצרו וחסידותו בגליציה, השיב גם הוא בין השאר כי כל ימיו הוא משתוקק לעלות לא"י, ווינה קרובה לא"י יותר מגליציה, ועל כן אינו רוצה לחזור לשם ולהתרחק מא"י.
ובהיות ה'אביר יעקב' כבר בארץ ישראל שמח שמחה גדולה ולהתרגשותו לא היה קץ וגבול. בראש השנה הראשון לעלייתו לא"י טעה בקידוש ואמר "זמן שמחתנו", וכאשר נשאל על טעותו ע"י אחד החסידים, השיב "באמת אין זו טעות גדולה כל כך, וכי יש שמחה גדולה מלדור בארץ ישראל?!"
אחד האדמורי"ם התאונן פעם בפניו כי זה לו הביקור השלישי בארץ ישראל, אולם אין הוא מרגיש כל כך אותה הארה שהיתה לו בביקורו הראשון. ועל זה השיב לו רבינו זי"ע: "לנו יש בכל רגע ורגע של שהותנו בא"י אותה הארה ואותה השתוקקות כפי שהיתה לנו ברגע הראשון שרגלינו דרכו על אדמת ארץ האבות".
(מתוך ספרו 'אביר יעקב' ח"ב בסוף. ראה עוד עליו בראיון נרחב עם אחינו כ"ק מרן האדמו"ר מקאפיטשניץ שליט"א, בגליון נ"ג)
** **
לקראת ביאת המשיח – לשבת ולבנות את א"י ולקיים בה את התורה
רבי מרדכי שלום יוסף פרידמן מסדיגורה
חובתנו הקדושה בעת קשה כזו – יחד עם אמונתנו המוצקה, שאחכה לו בכל יום שיבוא, אף על פי כן נתנו לנו חז"ל סימנים, וזה ההבדל בין צפיה לישועה, המתנה, ומחכים לישועה. כי אנו יכולים לחכות בכל יום שיבוא, אבל אם יש סימן, כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה מב ד) – "אם ראית מלכיות מתגרות אלו באלו – צפה לרגליו של משיח", היינו הסימן הזה יהיה לך שמתחילים ימות המשיח. עוד לא ביאת המשיח, רק ימות המשיח. וצריך להתחיל את כל ההכנות של התחלת ימות המשיח, כי ימות המשיח זו התקופה שבה מבצבץ ועולה דור חדש, ועם נולד כיהודים שלמים, המקיימים תורה ומצוות, ולא רק כת אחת שלומדים תורה – אלא כל העם כולו יתחיל את הציפיה, בבחינת מחוטב עציך עד שואב מימיך (דברים כט י), כל אחד לפום דרגא דיליה. ובזה שיושבים בארץ הקודש, ומקיימים את התורה בפועל ממש, ונזהרים בקלה כבחמורה, ובונים ערי ישראל, כמו בדור הראשון כשעלו ממצרים, וכבשו את ארץ ישראל תוך כדי קיום מלא של תורה ומצוות, כדי שיוכל לקום דור שיהיה ראוי לקבל פני משיח, ועלינו להתאמץ להחזיר עטרה ליושנה… ובזה יהיה המבשר צדק לבשר בואו של משיח צדקנו גואלנו האמיתי במהרה בימינו. (כנסת מרדכי, מועדים, עמוד קסז)
** **
רבי אברהם יעקב, השלישי בשושלת סדיגורה שנקרא בשם זה, נולד בוינה בשלהי שנת התרפ"ח. אביו, רבי מרדכי שלום יוסף מסדיגורה, כמו אדמו"רים אחרים מבית רוז'ין, קבע את משכנו לאחר מלחמת העולם הראשונה בבירת אוסטריה. עם פרוץ מלחמת העולם השניה, עלה רבי מרדכי שלום יוסף עם בני משפחתו ארצה.
בשבתו במועצת גדולי התורה, הוביל קו של התנגדות להפקרת חבלי ארץ לידי הערבים. במשך השנים מנע פעמים רבות מסירת חלקים מא"י לידי הגויים, וישובים רבים הקיימים בארץ נזקפים לזכותו. מספר אחד העסקנים: "כל בעיה שהיתה עם ענייני ארץ ישראל, היינו נוסעים לרבי מסדיגורה. הוא היה כותל הדמעות וגם כותל הברכות שלנו". הרבי היה מסור לעניני הישוב היהודי בחברון, ואף היה מבקר באופן קבוע בער"ח חשוון בחברון. לאחר התפילה במערת המכפלה היה עולה לתל רומידה, שם היה עורך טיש. נלב"ע בי"ט טבת התשע"ג. (נמסר למערכת ע"י הרה"ח מ. ברוך)
** **
ה'אביר יעקב' מסדיגורה
בעליה החרדית תלוי עתידה הרוחני של הארץ
הִרְבָּה בכל הזדמנות לדרוש למען הגברת עלייתם של יהודים שומרי תורה לארץ, כדי להרבות בה קדושה ולעצב את דמותה הרוחנית על יסודות התורה.
..בכל הזדמנות היה קורא ומעודד לעליה ולהתיישבות, וביחוד הדגיש את החשיבות של עליה חרדית, שבה תלוי עתידה הרוחני של הארץ.
פעם ערך ביקור גומלין אצל אחד האדמורי"ם שביקר אז בארץ ישראל לראשונה. בזמן הביקור הפציר בו שיעלה לארץ על מנת להשתקע, ענה לו האדמו"ר ההוא: "אבוא ביחד עם משיח". חזר רבנו ואמר לו: "אם כב' יבוא עם החסידים – יגרום בכך שאחרים יחזרו בתשובה, וזה יביא את המשיח", נענה שוב האדמו"ר ההוא: "הלואי וידעתי שכך יהיה", על זה השיב רבינו: "צריך להאמין כך". ואמנם האדמו"ר ההוא בא כעבור שנה והשתקע בארץ ישראל.
באהבתו הגדולה והיוקדת לארץ הקודש, היה מבקר קשות את אלו אשר מטעמים שונים הגרו ממנה ועזבוה, במקרים אלו היה מזגו הרך וטבעו הנח משתנים לחלוטין, עד כדי ביקורת גלויה וקשה מהולה בקפידה, והיה מתמלא עגמת נפש וצער.
בא לפניו אברך שהיה תושב חו"ל לקבל ברכה לרגל חתונתו. לאחר שברכו בברכת קדשו, אמר לו האדמו"ר: "בודאי תשתקע כאן בארץ", השיב לו האברך בנימה שניכרה בה התלהבות מסויימת: "לא כי, אלא אני נוסע לאמריקה", הקפיד רבנו כנגדו ושאלו: "ומה כאן ההתלהבות הזאת".
וכדומה לזה סיפר אחד שבא לקחת ברכת פרדה בטרם צאתו לארה"ב בשליחות אחד המוסדות. אמר לו האדמו"ר בקורטוב של טרוניה: "לא באת להתייעץ אצלי אם לנסוע או לא, אלא באת בהחלטה גמורה ונחושה לקחת ממני ברכה, אילו באת לשאול מסופקני מה תשובה הייתי משיב לך, אבל מאחר והנך עומד לפני הנסיעה, הנני מברכך שהשי"ת ישמרך מכל רעיון שתרצה להשאר שם באמריקה, וברכה זו תלוה אותך במשך כל ימי שהותך שם".
בנאומו באסיפת הכנה לכנסיה הגדולה הרביעית של אגודת ישראל בשנת תשי"ד, אמר בין השאר, כי יש לקרוא לכל היהודים בעולם שיבואו להתישב כאן…
(מתוך ספרו 'אביר יעקב' ח"ב בסוף)
** **