בהזדמנות זו אנחנו מפרסמים לראשונה קטעים משיחה שהעניק מורנו הגאון רבי יואל זצ"ל ל'קדושת ציון' לפני מספר שנים. מסיבות שונות, שיחה זו לא התפרסמה עד כה, וכעת – בתוך השנה לפטירתו, וכהשלמה לראיון המיוחד עם בנו – אנחנו מביאים את דבריו המרגשים של רבי יואל זצ"ל, על מהות התקופה וחובתנו לפעול ולא לעמוד מהצד.
בספר מגדל קדמות של החיד"א מובאים דברי רבינו אפרים, שהגימטריה של 'ארץ ישראל' היא כמנין "תת לב". והמשמעות העולה, היא כי בכל מה שנוגע לארץ ישראל צריך לתת את הלב להתבונן בדברים. נדבר כמה מילים על הנושא של ארץ ישראל.
ארץ ישראל בימינו נמצאת במצב של הכנה גדולה לגאולת ישראל. כתוב בפסוקים ביחזקאל (פרק לו), שבזמן הגאולה יהיו שלושה דברים שיקרו בבת אחת. ארץ ישראל השוממת תהפך לגן עדן, היהודים יתכנסו מהגולה, והקב"ה יחזיר אותנו בתשובה. היום אנחנו רואים את שלושת הדברים מתרחשים בבת אחת.
אני נולדתי בארץ לפני יותר משמונים שנה. אני זוכר, שבילדותי לא היה כאן מה לאכול. ירקות הבאנו ממצרים, וביצים מטורקיה, כי לא היה כאן כלום. והיום הקב"ה חנן אותנו בניסים ונפלאות. אנחנו רואים גם את מה שאמרו חז"ל, שכאשר ארץ ישראל תתן פריה בעין יפה, 'אין לך קץ מגולה מזה'. לפני מספר שנים עמד חבר פרלמנט רוסי עם גזר בידו, ואמר – "תראו מה הישראלים מצליחים לגדל". רוסיה הגדולה קונה פירות מארץ ישראל. גם הדבר השני מתקיים. הקב"ה אוסף אותנו לכאן, ומגיעים לכאן גם כל מיני חילונים שמתנגדים ליהדות. אבל גם הדבר השלישי מתקיים, ומספר שומרי המצוות גדל כל הזמן, כמו שהקב"ה הבטיח, שהוא יסיר מלבנו את לב האבן ויתן לנו לב בשר.
כתוב בזכריה – "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים … וילדים וילדות משחקים ברחובותיה". וגם זה מתקיים. רק בארץ ישראל אנחנו רואים דבר כזה. מצד אחד, יש זקנים וזקנות בכל מקום. לפני מספר שנים עשו בירושלים חגיגה לכל היהודים שעברו את גיל מאה ובאו ארבע מאות איש! מצד שני, יש כאן דבר יחיד במינו, שילדים וילדות יכולים להסתובב ברחובות גם מאוחר בלילה ללא פחד.
הגמרא אומרת, שמלחמות הם 'אתחלתא דגאולה'. צריך להבין, מה הקשר בין מלחמות ל'אתחלתא דגאולה'? יש לזה כמה הסברים. ראשית כל, המשנ"ב בהלכות ברכת הטוב והמטיב (או"ח קפט), מביא את דברי המדרש, שברכה זו נתקנה על הרוגי ביתר. ולכאורה זה לא מובן, כי אמנם זה דבר חשוב, והיה נס גדול, שהגויות שכבו שלוש שנים ולא נרקבו. אבל מדוע זה חשוב עד כדי כך, שזה נכנס לתוך ברכת המזון לדורות? אבל באמת צריך לדעת, שיש כאן דבר גדול מאוד. מי ששם לב להיסטוריה, יודע שנפילת ביתר היה האסון הגדול ביותר בהיסטוריה. רבי עקיבא ודורו חשבו שזה ימות המשיח, ואין אסון יותר גדול מזה שהמשיח נהרג. ברכת הטוב והמטיב מלמדת אותנו, שלא הייתה כאן סתימת הגולל על תקוות הגאולה, אלא להיפך – שם היתה זריעת התקוה החדשה.
המשנה ברורה מביא את דברי המדרש – "שכשנחרבה ביתר נגדעה קרן ישראל, ואינה עתידה לחזור עד שיבוא בן דוד". המדרש אומר, שרק בימות המשיח עם ישראל יקבל כח צבאי, ולא יהיה נרדף כמו שהיה קודם. הוי אומר, שאם יש מלחמות שעם ישראל מנהל אותן – זהו סימן לימות המשיח, כמו שכתוב בפרשת בלק – "ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת". היהודים בסביבות ימות המשיח ינהלו קרבות נגד כל העמים מסביב. גם זה אחד הסימנים לכך, שרואים את הגאולה. זה היה במלחמת הקוממיות. וזה היה מאוד נחוץ, כי אחרי השואה הנוראה באו המסיונרים ואמרו, שהא-להים זרק אתכם ח"ו, אבל כשקמה מדינת ישראל – זה עזר לסתום את פיהם.
וזאת הייתה רק ההתחלה. אבל עיקר המלחמה הייתה מלחמת ששת הימים, כי אז הנסים הגדולים עוררו את יהודי רוסיה ואת יהודי ארצות הברית. אני עצמי לימדתי מיד אחרי המלחמה בשתי ישיבות – ישיבת איתרי וכרם ביבנה. וגם הישיבה שלנו – דבר ירושלים – היתה מהישיבות הראשונות שקמו אחרי ששת הימים. הם אספו את הנוער האמריקאי וחזקו אותם. והיו בחורים, שנשארו כאן במשך שנה ושנתיים, ויש הרבה שנשארו לחמש ועשר שנים, ואחרי זה הם חזרו לאמריקה ובנו את היהדות של אמריקה וחזקו אותה. אפשר להגיד, ששני דברים בנו את אמריקה – החיזוק שבא מארץ ישראל והחיזוק של רבי אהרן קוטלר, שהקים את הישיבות בלייקווד. מלחמת ששת הימים עוררה את יהודי הגולה.
מלבד זאת, מלחמת ששת הימים היתה נס עצום גם ליהודי רוסיה. כי עד אז יהודי רוסיה היו מושפלים. הם פשוט התביישו ולא רצו להיות יהודים. וכשקרה הנס הגדול, הגוי הרוסי היה טופח על שכם היהודי, ואומר להם – 'אתם גיבורים'. לכן מהבחינה הזאת, אנחנו רואים פה כפשוטו, איך המלחמות הם 'אתחלתא דגאולה' מבחינה רוחנית.
גם למלחמת יום הכפורים היה תפקיד גדול מאוד. המלחמה הזו החזירה בתשובה את הישראלים. כמו שהישיבות הראשונות של בעלי תשובה אמריקאים קמו בעקבות מלחמת ששת הימים, כך הישיבות הראשונות לבעלי תשובה מיהודי ארץ ישראל – כמו אור שמח וכדומה – קמו בעקבות מלחמת יום הכיפורים. במלחמת יום הכפורים, היהודים התחילו לשאול את עצמם למה אנחנו סובלים, והתחילו הרבה מאוד להתענין ביהדות. תנועת התשובה הישראלית התחילה בעקבות מלחמת יום הכפורים.
אנחנו רואים כאן מה הפשט, שמלחמות הן 'אתחלתא דגאולה'. וזאת מלבד מה שזה מראה, שהקב"ה החזיר לעם ישראל את הכח שהיה לו פעם להלחם נגד אויביו, ולא להיות כצאן לטבח יובל. אבל בעיקר רואים כאן את החלק הרוחני של הדבר. גם הנסים הגדולים שהיו במלחמת המפרץ – היה להם תפקיד גדול. היה אחר כך סקר, ומצאו ש-17% מתושבי מדינת ישראל נהיו יותר דתיים בעקבות האינתיפאדה, ביחד עם הנסים של מלחמת המפרץ. הם היו די בסמיכות אחד לשני, וזה עורר 17% ממדינת ישראל להיות יותר קרובים לתורה ולמצוות.
חוץ מזה, ישנם עוד סימנים רבים של קרבת הגאולה. כיום, מצליחים לגדל בארץ את סממני הקטורת שחשבו שהם יכולים לגדול רק בחו"ל, ומצאו את התכלת שנגנזה, ועוד ועוד. רואים איך הדברים מתקדמים שלב אחרי שלב. כמו שאומרים בתפילה – "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח". כמו צמח שגדל לאט לאט, כך גאולת ישראל צומחת לאט לאט. המדרש אומר, וכן הירושלמי בברכות, שהגאולה היא כמו אילת השחר. בהתחלה יש אור ראשון, והאור הולך ומתחזק. אנחנו זוכים לראות דברים גדולים בארץ ישראל. אני יכול להראות עוד ועוד דברים שמראים שאנחנו קרובים לגאולה. בברכת חתנים אנחנו אומרים – "עוד ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה". אומרים 'עוד ישמע', כאילו זה 'אז', בעתיד. היום תסתכלו איפה ישנו המספר הרב ביותר של חתונות של עם ישראל. בשלושה מקומות – ירושלים, בני ברק וניו יורק, ובירושלים – יותר מכולם. שאלתי פעם למה אומרים 'עוד ישמע', הרי זה קורה כבר עכשיו. הסבירו לי, שהכוונה ב'עוד' ישמע, שיהיה עוד יותר… גם מה שכתוב על לעתיד לבוא – "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים". היום, ברוך ה', הישיבות בארץ ישראל הן מרכז התורה העולמי, ובעיקר בירושלים.
אבל צריך לדעת דבר אחד. כתוב "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים". למרות הכל, אנחנו חולמים. צריך לפקוח את העיניים ולראות את נפלאות הבורא יתברך. ולכן 'ארץ ישראל' בגימטריה – 'תת לב', כי אחרת אנחנו לא יודעים את גדלות השעה. לכן יש תפילה מיוחדת – "ותחזינה עינינו בשובך לציון". אין הכוונה רק שנחיה באותה שעה, אלא שהקב"ה יפקח את עינינו, ונזכה לראות את הדברים קורים ולהודות להקב"ה. אבל אם אנחנו לא מכירים ולא מודים לקב"ה על כל החסדים, אם אנחנו נרדמים, וממילא לא עושים מספיק מה שצריך לעשות, אז מי יודע כמה זמן אנחנו נעכב את הגאולה…
אנחנו צריכים לדעת, שאחת הבעיות הקשות שלנו היא שלא הבנו את הדברים האלה, וממילא לא עשינו. כשהוכרזה הצהרת בלפור, כולם יכלו לבוא. אז הבריטים עוד הלכו אתנו. אבל כשהם ראו שהיהודים לא באים, הם סגרו את השערים והלכו עם הערבים. ובגלל זה היה הספר הלבן. מרן הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד היה צועק תמיד – "בואו לארץ, תבנו אותה". תלמידי הגר"א באו לבנות את הארץ לא רק מבחינה רוחנית, אלא גם בצורה גשמית. ארץ ישראל – יש ענין לבנות אותה, כמו שאומר החתם סופר חידוש גדול, שאם אדם יאמר בארץ ישראל 'אין לי זמן לבנות את הארץ כי אני צריך ללמוד', זה כאילו הוא יאמר 'אין לי זמן להניח תפילין כי אני צריך ללמוד' (חדושי חתם סופר על סוכה לו.). כי בארץ ישראל, הגשמיות היא רוחניות. כל מה שבונים, מתקדש בסופו של דבר, והופך להיות מכשיר לתורה ולמצוות.
לכן חשוב לנו מאוד שהיהודים יעזבו את הגולה. האנטישמיות בארה"ב גואה, ואומרת ליהודים – "לכו כבר הביתה". היו שחשבו, שאפשר להשאר שם עד ימות המשיח, אבל הקב"ה אומר להם – לא! ואולי מה שקורה שם, זה בא לומר לנו – "רבותי, הגיע הזמן, תסגרו את כל העסקים שלכם ותבואו לארץ"!
כתוב, ששואלים את האדם ליום הדין – "צפית לישועה"? הכוונה היא לא רק שצריך לעמוד בחלון ולראות את פעמי המשיח, אלא צריך לפעול. הרב מפוניבז' היה אומר לנו – "קינדערלאך, תפתחו את החלונות, תסתכלו ותראו את פעמי המשיח, כי קרובים הם לבוא". אבל הוא עצמו עסק הרבה בבנית הארץ. שאלו אותו למה אתה כל כך טורח. הוא ענה להם – עד שלא תבנה ישיבה בקיבוץ עין חרוד – שהיה אז סמל החילוניות – אני לא יכול להרגע. אני זכיתי לראות בישיבת פוניבז' אחד מבני עין חרוד, שבא ללמוד בישיבה. היום זכינו לראות בקיבוצים חילונים רבים מאד, שיש כבר בתי כנסת, מה שאי אפשר היה לחלום. ולמה? בזכות פעילות.