"רבי אליעזר אומר… האומר דבר שלא שמע מפי רבו – גורם לשכינה שתסתלק מישראל" (ברכות כז:).
"תנו רבנן: מעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר חסמא שהלכו להקביל פני רבי יהושע בפקיעין, אמר להם: מה חידוש היה בבית המדרש היום? אמרו לו: תלמידיך אנו, ומימיך אנו שותין. אמר להם: אף על פי כן, אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש" (חגיגה ג.).
הגליון הזה עומד בסימן מסירת התורה מדור לדור, מסירה שמורה על יציבות, קביעות, קרקע מוצקה. כזו היא תורתנו, וכדרכה של אגודת 'קדושת ציון', המדגישה את היותה של תורתנו תורת האומה, כך גם בנושא הזה, רואים כיצד מסירת הרעיונות, המושגים והערכים היא נדבך מרכזי בבנין עליו עומד כלל ישראל. הדברים הועברו מדור לדור, מאב לבנו, מזקן לנכדו, ואנו מעבירים אותה בתורנו לדורות הבאים, ועושים כל שביכולתנו על-מנת שהמסורת אכן תועבר ללא כל שינוי, ללא כל סטיה.
תופעה יחודית היא בתולדות האנושות, שאין לה אח ורע, כאשר תורת חיים המקיפה את כלל רבדי ההוויה, מועברת בכזו שלמות, בכזה דיוק, כאשר בכל מהלך ההיסטוריה האנושית במשך אלפי השנים שחלפו ממתן תורה ועד היום, כל קבוצה שנסתה להסיט את הרכבת ממסלולה – מצאה את עצמה מושלכת הצדה ומתבוססת בבוץ, כאשר רכבת היהדות המסורה מסיני ממשיכה בבטחה את מסעה. זהו מסע עם תחנת יציאה מוגדרת – הקמתו של עם ה' שנמשכה מבחירת אברהם ועד מתן תורתנו – ועם יעד סיום מוגדר – תיקון עולם במלכות ש-די, כשה' מולך בציון. המטען שנושאת הרכבת היא התורה המסורה שבכתב ושבעל-פה, ונוסעי הרכבת הם עם ה' – אלו שרואים את עצמם חלק מהיעוד ומצפים ליום הגדול, בו נשגב יהיה ה' לבדו.
הדברים ברורים ואינם מחודשים, ועם זאת לא ניתן להתעלם מכל התמורות, החידושים והנדבכים שנוספו למסע במהלך השנים, אשר אמנם אינם משנים את המהות הנתונה מסיני, אך הם מעלים את השאלה המתבקשת, מה רוצה מאתנו התורה – שרק נשמר את הקיים, או שנחדש, ניצור, נבנה בעצמנו נדבכים נוספים לחיזוק הבנין.
שתי הגמרות שהובאו בתחילת מאמרנו ממחישות את שני הצדדים כאן, ולמרות הפיתוי להעמיד את הסתירה לכאורה כמחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע, אשר נחלקו רבות הן בהלכה והן באגדה – וללא ספק אין מדובר בהבדלים מקריים בנושאים כה רבים, אלא ודאי כל אחד החזיק בצורת הסתכלות מסוימת על כלל המציאות – מכל מקום ראוי לנסות לעמוד על הסבר שמיישב בין השיטות, הסבר שיתקבל על דעת הכל. [ואם בכל זאת תרצו להעמיד זאת על-פי דרכי הלימוד השונות של רבותינו התנאים – מכל מקום נשאב לענייננו את הדרך בה נלך מתוך מגמה ליישב את השיטות, לראות כיצד דבריו של האחד נכונים מבחינה מסוימת, ודבריו של השני מבחינה אחרת].
כשמתבוננים בדמותם של רבים מגדולי האומה המובהקים ביותר, אשר הטביעו את חותמם על התורה ועל האומה למשך דורות – הרמב"ם, הגר"א, הרש"ר הירש, החזון איש ועוד רבים – תתגלה תופעה מעניינת ביותר, והיא שאת כל אחד מאותם חכמים ניתן לתאר כשמרן קנאי, אשר הקדיש את כל מפעלו לשימור הקיים, להעמדת חומה בצורה כנגד רוחות זרות ולהעברת המסורת המדויקת ביותר לדורות הבאים, ומאידך – ניתן לתאר כל אחד מהם כמהפכן, בעל חידושים עצומים, אשר הטביע חותם משמעותי ביותר על התורה לדורות הבאים, חותם שלא היה קיים עד ימיו.
הדואליות הזו מלווה אותנו כל העת, ושומה עלינו להבין כיצד שני המהלכים הללו לא רק שאינם סותרים זה את זה, אלא אדרבה – הם משתלבים ויוצרים מארג אחד מופלא, מסכת מפוארת של תורת חיים מפכה ונובעת. מסכת זו יונקת ממקור התורה בסיני, שם נגלה ה' מבעד לערפילי טוהר וקבע את רצונו בעולמנו החומרי, והיא הולכת ומתגשמת בפועל בחיי האומה בארצה בכל הפרטים המתחדשים לבקרים אצל הפרט והכלל, וכפי שהם מתגלמים בהלכה המסורה בתורה שבעל-פה.
נמשיל זאת באמצעות דוגמא מהטבע. כפי שבכל יום השמש זורחת מחדש והיא אותה שמש שנתלתה ברקיע ביום הרביעי לבריאה, אך בכל יום היא מעניקה חום ואור מחדש ונעשים תחתיה מעשים שונים ומתחדשים, כך היא גם תורתנו – היא נצחית ולא ניתן לגעת בה, אך העולם בו היא פועלת הולך ומתחדש, הולך ומתקדם, וממילא השפעתה של אותה תורה נצחית מותאמת לכל דור ולכל מצב על-פי כלי הקיבול של המציאות המשתנה.
זהו ההבדל המהותי שבין 'דת' – רליגיה בלע"ז – לבין תורת חיים. זהו ההבדל שבין תורתנו הקדושה לדתות הנפסדות שישנן בעולם. דווקא עובדה זו, שהתורה נכונה ואקטואלית לכל מצב, לכל תרבות, לכל מציאות היסטורית, ויש לה פתרונות רלוונטיים לכל שאלה שעולה – דווקא עובדה זו מעצימה את החיוב להצמד למקור, לשמר, לא לשנות, לא לסטות, להעמיד את התורה המקורית בטהרתה כמצע, שעל בסיס מצע זה גדלים העצים, הענפים והפירות המפוארים שנובטים בדמות החיים המופלאים עלי-אדמות, כאשר הם מנוהלים על-ידי אותה תורה.
חיים אלו – נגדעו לאסוננו אחר שחטאנו וגלינו מארצנו, ונוטל כבוד מבית חיינו. השכינה שירדה לשכון במקדש, שבה אל מדורה בעליונים, ועם ישראל התפזר לארבע רוחות הארץ. את תורתו נטל עמו, ומתוך מסירות שאין דומה לה בהיסטוריה האנושית, שימר את אותה תורה, ואף ידע לחדש בה, להמשיך את הנביעה ממקור החיים אף כשהחיים עצמם לא היו אלא בבואה דבבואה. ישב לו היהודי בבריסק ובוילנה, בוורשה ובפרשבורג, בקזבלנקה ובצנעא ופלפל בהויות דאביי ורבא. כיצד קומצים את המנחה, כיצד זורקים את דם הזבח, כיצד זורעים ערוגה מבלי לעבור על איסור כלאיים ומי משלם שלושים של עבד, איזה משקה מכשיר את הזרע לקבל טומאה ומתי מחללים שבת כדי לקדש את החודש – ישב לו היהודי ויגע בהתמדה אינסופית, חוברו חיבורים ותשובות, הכל כאילו זה קורה כאן במציאות – אך בלילה מאוחר, כשכולם נמו את שנתם, כל מי שהייתה לו עין לראות, אוזן לשמוע ולב להבין, הוזיל דמעה בשעה שבת-קול הייתה מנהמת כיונה ואומרת – "אוי להם לבנים, שגלו מעל שולחן אביהם". או אז ישב היהודי על הרצפה לקונן, וייחל ליום בו התורה תשוב להתחבר לחיים, למציאות הממשית.
היו קבוצות באומה, שהמציאות המרה ואורך הגלות הביאה אותם לידי יאוש. הם נפלו בדרך. "ברלין היא ירושלים" הכריזו הרפורמים, וכשאשליה זו התנפצה, באה התנועה הציונית ונסתה להפוך את ירושלים לברלין. אך שלומי אמוני ישראל לא ותרו על החזון, ותורתם נשמרה בטהרתה. רועי ישראל המנהיגים את האומה ידעו, כי רק באופן זה תשוב תורתנו ביום מן הימים להנהיג אותנו גם בחיים המעשיים, כשנשוב לארצנו, נכונן בה את בית חיינו ונקים ממלכה כרצון ה', אשר חוקיה חקוקים כבר בהר חורב. פוגרומים, אינקוויזיציות ואף תאי-הגזים של היטלר ומחנות הכפיה של סטלין לא הזיזו את היהודים הנאמנים כמלוא נימה משאיפה זו, גם בתקופות הקשות ביותר. לא רק גדולי התורה, אלא אף פשוטי-העם ובתוכם נשים וקטנים, היו מוכנים בחפץ לב למסור את חייהם, ובלבד שתשאר התורה כפי שנתנה, בלא כל שינוי.
התהליך האדיר שהולך ומתרקם מול עינינו במאתיים השנים האחרונות יצר מציאות, בו אותה תורה – אשר במשך קרוב לאלפיים שנה נותקה מהחיים הממשיים – יכולה שוב להתחבר אליהם, להנהיג אותם, למשול בחיי האומה. מדובר בשינוי מהותי מהמצב הקודם, אשר דורש התיחסות מקיפה. ההנהגה של 'חדש אסור מן התורה' נועדה לעמוד מול הרוחות הרעות שנשבו בעודנו יושבים בגלות בין העמים, נתונים לחסדיהם, ויותר מכך – לאכזריותם, חשופים לתרבותם ולתועבותיהם, כאשר כל מהלך החיים נקבע בלעדית על-ידיהם. בידינו נותרה רק התורה הקדושה, היא הייתה משוש חיינו, בה התנחמנו ומכחה חלמנו וקיווינו ויחלנו ליום הגדול, בו נשוב לארצנו ונוכל שוב לחבר את אותה תורה אל החיים. באותם ימים נאחזנו ככל יכולתנו בשמרנות, כי היא לבדה הבטיחה את קיום האומה ואת שמירת התורה בטהרתה.
גם כיום, אחר ששבנו למכורתנו בחסדי הבורא, השמרנות עדיין נצרכת. התורה ממשיכה לעבור מאב לבן, וכל דור הוא המשך בשלשלת המפוארת שמתחילה באבות הקדושים. אך כיום זכינו לדבר, אשר דורות רבים רק חלמו עליו – להתחבר מחדש לחיים המלאים של אומה בארצה ולצקת את תורתנו הקדושה אל תוך אותם חיים כפי שהם מתגלמים כאן ועכשיו. זהו האתגר הרעיוני העומד על הפרק כיום, ואם תרצו – מדובר בסיגול הלך נפש, שאינו פשוט כלל ועיקר, אך הוא מתחייב מהמציאות בה אנו חיים. מחובתנו לשנן לעצמנו ולבנינו, כי דווקא ההחלה של תורתנו על המציאות המשתנית בכל דור – היא הביטוי המובהק לקיום יעודה ולהיותה המצפן הנצחי, שלאורו מתנהל העולם עד הגאולה הסופית והשלמה. זהו אתגר, ללא ספק, והוא קשה מבחינות רבות יותר מאשר אתגר השימור וההתבדלות שעמדו בו אבותינו בשנות הגלות. אך מחובתנו לעמוד באתגר הזה ולצלוח אותו, כי רק כך נזכה לראות בשוב ה' לציון, ונחדש ימינו כקדם.