כיון שבא לו חודש האביב, נתמלא חללו של עולם מצוות, הכנות, נקיונות, תורה ומעש"ט, ואף אברכים ובני תורה שתורתן אומנתן בכל השנה כולה, עוסקין בימים אלו במצוות 'והגדת לבנך'. ואם תאמר כיצד נכשלין בני תורה בדבר שאף התינוקות יודעין אותו מה שאמור בהגדה 'יכול מבעוד יום ת"ל…', דע לך אחי, שאין הדברים כפשטן, אלא גלגול הוא שגלגל הבורא יתברך וענין גדול, כי דווקא בערבי פסחים יהיו בני התורה לוקחים בניהם וטפם לגינת המשחקים, הלא דברים בגו, אלא מפני שגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, כי האב האחראי על מצוה נדירה זו של 'והגדת לבנך' אינו משער בדעתו, שיוסי שלו מבין רק בפעם השלישית, ואם כן כיצד יקיים את המצוה? וכיצד ידע האב מה שיודעת אם הבנים שמחה, שמוישי החמוד לא מבין מבלעדי קומוניקציה ידנית? ומה נעשה למה שאמרה תורה 'והגדת לבנך'? אל תדאג אחי, לכל זמן ועת, כיון שבאה השעה לבער החמץ, ונשות ישראל צדקניות ואדוקות במצות ביעור חמץ גרוש יגרשו כלה מן הבית את האב ואת בנו, עד שמוצאים עצמם אברכי המשי, ראשי כוללים חשובים ומרביצי תורה מפורסמים, מסובבים הקרוסלה העמוסה עם דמדומי ערב של יום י' בניסן, ולומדים להכיר שפה שלא הורגלו בה בבית המדרש, עד שתתקיים חוקה של תורה – 'והגדת לבנך ביום ההוא לאמור…'.
ומה היא שפה זו, שלמדים האברכים ומרביצי התורה? שפה זו אין מתוקה ממנה בעולם כולו, שפתם המתוקה וממלאת הלב של ילדי ישראל הטהורים, אשר כבר נתבלבלה דעתם מרוב חגים ולימודים, עד נתערב להם מרדכי הצדיק במשה רבנו, מצה של לחם עוני באוזני המן ממולאים, ואף הם מביעים את חותמם הטהור בבצק למצת מצוה העשויה ממים וחול, מה שאמא לא מרשה לעשות, ואבא לא יודע, כי אף שאבק אינו חמץ, מכל מקום מחוקי הטבע שברא א-להינו, שכאשר מערבין אותו במים שלנו או שלא לנו, הרי הוא מלכלך עד מאוד… אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה' א-להיו.
ואף אמנם כן הוא, שאין מתיקות בעולם כאותה של ילדי ישראל נאים ושמחים המבלבלים בין חג למועד ודילוגו עלי אהבה, וכל העולם כולו כדאי הוא לאותה שעה שמתערבין להם החגים כולם, מכל מקום כבר אמרו חכמינו נ"ע 'כנגד ארבעה בנים דברה תורה', והמטרה היא להתקדם משלב התם והאינו יודע, ולהסביר לבן – 'אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן', ואין דין לשמר את הבלבול.
נכון, החגים מבלבלים, ובאמת צריך להסביר על כל חג מה היחודיות שלו, אבל עכשיו הרי ערב פסח, ולאנשים אין זמן, הם צריכים לשמור על הילדים בגינה, אז בינתיים 'רק' ננסה להבין מה ההבדל בין חציו הראשון של ליל הסדר, שהוא החג של גאולה ראשונה, לבין החצי השני, המשומר ובא לגאולה אחרונה. וחוץ מזה, זה הרי באמת מבלבל ביותר, אפילו השם שלהם דומה, פסח לעתיד ופסח לשעבר. זה כל כך דומה, עד שהנביא מזהיר אותנו שלא נתבלבל, וכך אמר ישעיה (נב) – 'כי לא בחפזון תצאו' והוא ממש מתריע (מג) 'אל תזכרו ראשנות וקדמניות אל תתבננו', וכן אמר ירמיהו 'לא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים. כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא' (טז). ורבותינו ז"ל פרשו – "אל תזכרו ראשונות – זהו שעבוד מלכיות, וקדמוניות – זהו יציאת מצרים" (ברכות יג.).
למה? מה כל כך נורא אם נתבלבל ביניהם? נעשה חג פסח אחד על שניהם וגמרנו? ובאמת, גם ביחס לנסים עצמם, למה שה' לא יעשה חזרה על פסח – אותם ניסים, אותו דבר, וחסל סידור פסח? למה צריך רעיונות וביצועים חדשים? מה רע במה שנעשה לאבותינו? התשובה על כך היא פשוטה – הקב"ה לא יעשה אותו דבר פעמיים! לכל דבר יש לימוד. את הלימוד של פסח כבר למדנו – 'לא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את־בני ישראל מארץ מצרים'. עכשיו אנחנו מחכים בכל יום ללימוד של 'חי ה' אשר העלה את־בני ישראל מארץ צפון ומכל הארצות אשר הדיחם שמה והשבתים על־אדמתם אשר נתתי לאבותם'.
את היחודיות של גאולה אחרונה, ואת מה שמיוחד ב'לא בחפזון תצאו' גילו לנו חז"ל וז"ל במדרש תהילים. "כך היא גאולתן של ישראל… בתחלה היא באה קימעא קימעא ואחר כך היא מנפצת ובאה, ואחר כך היא פרה ורבה ואחר כך היא משבחת והולכת". טוב, זה היחודיות אבל מה מיוחד בזה? נאמרו על כך על ידי רבותינו דברים גדולים, אבל כעת נתמקד בלשונם של חז"ל בירושלמי (בברכות פ"א ה"א וביומא פ"א ה"א) ובמדרשים רבים, שם חז"ל שואלים "מאי טעמא קמעה קמעה?", ומשיבים מהפסוק במיכה – "גם כי אשב בחושך ה' אור לי". מה הקשר? מה התשובה, למה הגאולה באה לאט ובדרך הטבע?
והביאור הוא נפלא, תורת ה' תמימה משיבת נפש, על פי דברי הנביא עצמם, שמבהירים את ההבדל בין יציאת מצרים לגאולה אחרונה, שם בישעיה (מג).
הנביא מתנבא שהיהודים ישובו לארץ ישראל – "אל תירא כי אתך אני ממזרח אביא זרעך וממערב אקבצך אמר לצפון תני ולתימן אל תכלאי הביאי בני מרחוק ובנותי מקצה הארץ". וביאר באברבנאל – "עוד ראינו בעינינו, שהעיר ה' את רוח מלכי ארצות המערב לגרש מארצותם כל היהודים השוכנים בארצותם…כלומר שנתן בלב המלכים שברצות ה' שישלחום מאתם עד שילכו לארץ ישראל, וזו היא ענין האמירה שזכר בכאן". "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" – וביאר האברבנאל, שזה אומר שהיות וה' ברא אותנו, אז כל הצרות של הגלות לא באו משום שהוא עזב אותנו, אלא זה היה ממנו, ולכן "וכמו שהצירותי אותו בצרות הגלות, ככה אקבץ ואאסוף אותו". ממשיך הנביא – "הוציא עם עור ועינים יש וחרשים ואזנים למו", מסביר המלבי"ם – "שתכלית כל הבריאה הוא לכבודי, וכבודי לא יתגלה רק ע"י קיבוץ הגליות והתגלות מלכות שמים ואחדותו, ואם כן בהכרח שהכינותי כל המציאות ותקנתיו וגמרתיו רק על אופן זה, שכל המציאות כולו יעזור לזה שיצאו עם העור הזה וישובו ביום יזרעאל, כי זה תכלית הבריאה בכללה, וכל המציאות הוכן שיהיו אמצעיים עוזרים אל התכלית הזה". [נראה גם, שבכאן רמז הנביא למצב בו מצד אחד 'ראינו בעינינו שהעיר ה' את רוח מלכי ארצות המערב לגרש מארצותם כל היהודים השוכנים בארצותם', ומצד שני יש שבכלל לא שמים לב שקורה כאן משהו מיוחד, שנאמר 'הוציא עם עור ועינים יש']. כעת מבאר הנביא את גודל התיקון והלימוד שיש מכך ששבנו לארצנו בדיוק כמו שנבא לנו מראש השי"ת, ובצורה 'שהמציאות כולה תעזור לזה שיצאו עם העיוור הזה וישובו ביום יזרעאל' – "כל הגוים נקבצו יחדו ויאספו לאמים מי בהם יגיד זאת וראשנות ישמיענו יתנו עדיהם ויצדקו וישמעו ויאמרו אמת" אף אחד מהגויים לא יכל לצפות דבר כזה! רק מי שאמר והיה העולם, אשר הוא ממשיך ומנהיג אותו בכל פרט ופרט. כעת מסביר הנביא לפי זה, כמה חשובים עם ישראל, שהרי גופם הוא העדות על זה שהשי"ת הוא הא-ל, על ידי שהם ישובו לארץ בקיבוץ גליות מפליא כזה ממזרח, ממערב, מצפון ומים. על-ידי כך הם מוכיחים ומעידים, כי יש בורא ומנהיג שהגיד זאת מראש – "אתם עדי נאם ה' ועבדי אשר בחרתי למען תדעו ותאמינו לי ותבינו כי אני הוא לפני לא נוצר א-ל ואחרי לא יהיה אנכי אנכי ה' ואין מבלעדי מושיע אנכי הגדתי והושעתי והשמעתי ואין בכם זר ואתם עדי נאם ה' ואני אל". כעת מוסיף ומלמדנו לימוד נורא, אחרי שהבנו כי הוא א-ל בורא ומנהיג, שהרי הטבע עשה בדיוק את מה שהוא הורה לו מראש, וזו הוכחה שהוא זה שמניע את כל הטבע. ממילא יש כאן נחמה גדולה, שגם בגלות ה' לא עזב אותנו כלל, כי הרי קיבוץ הגליות הגיע ממש מתוך התהליכים של הגלות, כך שגם שם הוא היה אתנו. "כה אמר ה' גאלכם קדוש ישראל למענכם שלחתי בבלה" – כעת מדגיש הנביא עד כמה גדולה שליטתו של השי"ת בתוך הטבע – "כה אמר ה' הנותן בים דרך ובמים עזים נתיבה", וממילא עולה המסקנה של הנביא, שבגאולה אחרונה אין לזכור את יציאת מצרים שלמדה על כך שה' חזק יותר מהטבע בכך ששבר אותו, כי כעת הלימוד הוא גבוה יותר – שהשי"ת הוא לא רק חזק יותר מהטבע, אלא אין טבע כלל מבלעדי רצונו, כי הרי הטבע עושה אך את רצונו, ולכן מזהיר "אל תזכרו ראשנות וקדמניות אל תתבננו הנני עשה חדשה עתה תצמח הלוא תדעוה אף אשים במדבר דרך בישמון נהרות". וז"ל הבני יששכר (דרושי אדר) – "בניסן נתגלו נסים נגלים לבאי עולם, ונתגלה לכל כי הש"י משדד המערכה…אבל הנהגת הטבע, איך הש"י מנהיגם בחפצו ורצונו בהשגחתו על כל פרט ופרט, הכל בהשגחה נפלאה, לא נתאמת עדיין לכל באי עולם… אזי אז נתוודע לכל, שגם הנהגת הטבע הוא הכל בהשגחה נפלאה מאת המשגיח ב"ה וברוך שמו".
ואם כן מובן הפלא ופלא הטעם שאמרו חז"ל מדוע גאולתנו האחרונה באה קמעה קמעה, לקיים מה שנאמר "גם כי אשב בחושך ה' אור לי", היות ויש חשש שעם ישראל יחשוב שה' עזבנו וה' שכחנו בגלות, ועל תחושת העזבון של הגלות לא תעזור גאולה נסית כלל, כי זה יתן תחושה, שבגלות עזב ושכח, ואילו עכשיו חזר, נזכר והשיב. לכן גאולתן של ישראל קמעה קמעה בדרך הטבע מתוך תוכם של תהליכי הגלות, ואז יודעים ישראל בצורה ברורה, שגם כי אשב בחושך הגלות – שכינה עמנו, ולמעננו שולחנו בבלה, והוא פלא גדול.
יהודי יקר ממזרח או ממערב מצפון או מתימן – כשתתן עינך במראה, אל תראה את דמותך כסתם גוף ודמות של בני ישראל נאים, דע לך, כי מה שאתה רואה הרי זוהי עדות מהלכת ומבשרך אתה מחזה לעולם כולו, כי 'ואני א-ל', ואין מבלעדיו.
ואם הנך מן המברכים בכל בוקר להשי"ת שלא עשני אשה וחושש שיש בהסתכלות במראה מה שהזהירנו יתברך שמו 'לא ילבש גבר שמלת אשה', אזי אל תרא מהמלעיגים עליך בעבודת הבורא – עמוד בו במקום שגלגל חמה של ארץ הקודש מזריח על הארץ ותתבונן בהערצה בדמות הצל שלך המשתקפת על אבני הקודש של נחלת ה' ותאמר – "עד הצל הזה ועדים האבנים הללו, לכל באי עולם עדות היא, כי השכינה שורה בישראל".
וִיהֵא רַעֲוָא לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיַּרְאֵנוּ בִּיאַת מְשִׁיחֵנוּ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ, עִם הַמַּלְאָכִים הַשַּׁיָּכִים לַגְּאֻלָּה, וִיקֻיַּם בָּנוּ מִקְרָא שֶׁכָּתוּב: כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת, אָמֵן נֶצַח סֶלָה: