בלוג

פתיחה

בשנים האחרונות, ימי עלית הדורות, הולך ונפוץ השיח הציבורי של יושבי בית המדרש וציבור היראים בכללותו סביב ההתחזקות ב'השגחה הפרטית'. סיפורי השגחה נהפכים למצרך מבוקש – קוים, עלונים, דרשנים ומשפיעים – כולם סובבים הולכים מסביב לגילויי ההשגחה המתגלים לנו, בעינינו קצרות-הרואי, בבעיותינו הקטנות, כאשר נדמה שהכל חשוך ואין תקוה והנה – מנצנצת לה קרן ההשגחה העליונה, מושיעה אותנו בעת צרותינו, מאירה לנו בעת חשכנו ומצילה את מצבנו העגום. וכבר אמרו המושלים – "אל תגיד 'אוף' – תגיד פרק קו"ף"! הוא פרק 'מזמור לתודה', לה' שעוזר ומלוה אותנו על כל צעד ושעל.

אולם האמת תיאמר, כי כל כמה שגדולים ומרניני לב גילויי ההשגחה הפרטית שבכל צעד ושעל, על אחת כמה וכמה כפולה ומכופלת טובתו של המקום על כולנו, בהשגחתו הכללית על כללות האומה לדורותיה. וְגַם אָמְנָה, אפשר לקבוע בפה מלא, כי 'ההשגחה הפרטית' אינה אלא בגדר 'סעיף' ו'ענף' מכלל מערכת הענק האדירה של 'ההשגחה הכללית', וכננס על גבי ענק, הרי זה בדרך 'לא זו אף זו' – לא רק שמשגיח הקב"ה על כללות אומתנו מעת יצירת האומה ועד הלום – אלא אף ברוב חסדו הוא משגיח ומרעיף חסדיו על יראיו בכל פרט ופרט. אולם עיקר ענין ההשגחה נאמר דווקא על האומה בכללותה, ולדורותיה.

תיתי לו, לגליון 'קדושת ציון', המייחד ומחדד את מבטו והשקפתו באספקלרית כללות האומה, וסולל ומפלס דרכים ונתיבות ממכמני תורתנו הקדושה, אשר נאמרה לאומה כולה, לא לעם של יחידים, אשר הקדיש את גליונו זה של חודש ניסן, הוא החודש אשר בחר בנו א-ל וקבעו לחודש הגאולה והפדות – 'בחודש הזה אתם נגאלים' – לנושא חשוב ויסודי זה, של גילויי 'ההשגחה הכללית' על עמנו ומולדתנו, מ'ראשית המחשבה' ועד ימינו עתה, ימי 'עקבתא דמשיחא', מ'בימים ההם' – ועד 'לזמן הזה'.

במאמר הבא נצא אֶל הַשָּׂדֶה לְלַקֵּט אֹרֹת[1] ממרחבי תורתנו הקדושה במעלת וחובת ההתבוננות והאמונה בהשגחה הכללית על אומתנו – עם קרובו. ויחלק המאמר לארבעה ראשים: א. מצוות הלימוד וההתבוננות בהשגחה הכללית. ב. ההשגחה הכללית כשורש האמונה בה'. ג. זכירת יציאת מצרים כשורש האמונה בהשגחה הכללית על עמו בני ישראל. ד. ההשגחה הכללית בשרשרת הדורות, בניסים הגלויים והנסתרים [שיטת הרמב"ן].

א.

חיוב הלימוד, ההכרה והאמונה בהשגחה הכללית

בשירת האזינו נאמר (דברים לב ז): "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר; שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ".

פסוק זה נאמר בפתיחת השירה כהקדמה לפסוקים שיבואו, בהם מספר הכתוב על יצירת האומה הישראלית, ובחירתה מכל עם, והשגחתו יתברך עלינו בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן – כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף; והנהגתו אותנו למעלה מכל טבע, מזל ומלאך – ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר[2]. ובפתיחת הדברים קורא-מצוה אותנו הכתוב – "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר!" – זכור, התבונן, למד את מעשי ה' מימות עולם, ראה כיצד נוהג ה' בחסדו כל דור ודור, "שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ" – אל תהיה כמי שאינו יודע לשאול, אשר 'אַתְּ פְּתַח לוֹ', אלא כבן החכם, השואל ודורש אצל אביו וזקניו, ומקבל מאוצרות דברי-ימיהם מלוא חופנים דעת ותבונה.

ובקונטרס ספר הזכרונות (לרצ"ה מלובלין מצוה ג בסופו) כתב: "ויראה, שמאמר 'זכור ימות עולם' וגו' שבא בלשון ציווי, יהיה מצוה מיוחדת על הענין הזה, להתבונן בחסדי השם יתברך עמנו בימות עולם, ובכל דור ודור".

ובסוף דבריו כתב: "ונראה, ששתי מצוות הללו, של זכירת חסדיו יתברך עמנו, ואמונה בלב לגאולה העתידה[3], אנו יוצאים במה שאנו מזכירים דברים הללו בברכת קריאת שמע שלאחריה ביום ובלילה, ובתפילת שמונה עשרה. ואנשי כנסת הגדולה, שתקנו לנו תפלות וברכות בחכמה ותבונה, סדרו מעשיהם להזכיר בכלל דבריהם כל עיקרי האמונה והידיעות שציותה תורה על האדם לדעת ולהאמין ולזכרם, ובזה יצא ידי חובת הרבה מצוות דאורייתא, ובלבד שיהיו פיו ולבו שוין בכוונת מה שהוא אומר". 

שפתי כהן ברור מללו, כי נצטוינו בפסוק מצוה מיוחדת להתבונן בימות עולם ולחקור ולדרוש את מעשה ה' לאבותינו שבכל דוד ודור, כיצד הנהיגנו ועל במותינו העמידנו באהבתו ובחמלתו עלינו[4].

ומצינו מקראות נוספים, המצוים את בני א-ל חי להעמיק ולהתבונן בהשגחת ה', וניווטו את מהלך אומתנו הנבחרת.

נאמר בתורה (דברים ח ב-ה): "וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר, לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו אִם לֹא. וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ, לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם. שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה, זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה. וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ, כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱ-לֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ".

וכתב על כך רבנו יונה בספרו שערי תשובה (שער ג אות יז): "ודע,כי המעלות העליונות נמסרו במצות עשה, כמו מעלת הבחירה וכו', ומעלות זכרון חסדיו והתבונן בהם, שנאמר (דברים ח ב): 'וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכֲךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר וגו', ונאמר (שם ח ה): 'וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱ-לֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ'". ועוד הוסיף, כי מצאנו כן גם בדברי דוד, שאמר (תהלים קז מג): 'מִי חָכָם וְיִשְׁמָר אֵלֶּה וְיִתְבּוֹנְנוּ חַסְדֵי ה', ועוד אמר (שם כו ג): 'כִּי חַסְדְּךָ לְנֶגֶד עֵינָי"'.

ובספר חרדים (מצוות עשה פרק א אות כג) הביא את דבריו אלו של רבנו יונה, והוסיף: "ומינה נלמוד מקל וחומר, אם נצטוינו לזכור לדורות החסדים שעשה עם אבותינו, כל שכן שכל אחד מישראל חייב לזכור החסדים שעושה עמנו תמיד לכלל ישראל, שמציל אותנו משיני אריות רשעים העומדים תמיד עלינו לכלותינו, ולזה אנו אומרים בכל יום מזמור 'לולי ה' שהיה לנו'; וכן חייב כל אחד מישראל לזכור החסדים שגמלו ה' יתברך מעת שיצרו בבטן אמו, ואז יכנע לפניו ויבוש וישוב בתשובה שלמה. וכן שמעתי מפי מורי הרב החסיד כמהור"ר יוסף סאגיש זצ"ל".

ועוד נאמר בתורתנו הקדושה (דברים ד לב-לט): "כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ, לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱ-לֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ, וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם, הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ?! הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱ-לֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי? אוֹ הֲנִסָּה אֱ-לֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים, כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם ה' אֱ-לֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ? אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת – כִּי ה' הוּא הָאֱ-לֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ! מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קֹלוֹ לְיַסְּרֶךָּ, וְעַל הָאָרֶץ הֶרְאֲךָ אֶת אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה, וּדְבָרָיו שָׁמַעְתָּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. וְתַחַת כִּי אָהַב אֶת אֲבֹתֶיךָ וַיִּבְחַר בְּזַרְעוֹ אַחֲרָיו, וַיּוֹצִאֲךָ בְּפָנָיו בְּכֹחוֹ הַגָּדֹל מִמִּצְרָיִם. לְהוֹרִישׁ גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמְּךָ מִפָּנֶיךָ, לַהֲבִיאֲךָ לָתֶת לְךָ אֶת אַרְצָם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה. וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ – כִּי ה' הוּא הָאֱ-לֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת, אֵין עוֹד'".

וכתב על כך בפסיקתא זוטרתא – מדרש לקח טוב (דברים שם): "כי שאל נא. מצוה על ישראל להבין ולהשכיל שהקב"ה יכול להושיעם ולקבצם מן האומות כשם שעשה לאבותינו במצרים, שנאמר 'או הנסה א-להים לבוא לקחת' וגו'"[5].

לסיכום, ניתן לומר כי החיוב להתבונן ולהשכיל בהשגחה הכללית על עמנו – הוא חיוב גמור, מדאורייתא, אשר נצטווינו עליו פעמים רבות בתורה בכמה לשונות: בזכירה, בידיעה, בשאלה ובבינה, וכמצוה גמורה ייחשב, אלא שלא נמנתה מצוה זו בתרי"ג. אך רבות הן המצוות שלא נמנו בתרי"ג, צא ולמד בספר החרדים להאזכרי, ובין טעמי דבר בשורשי ספר המצוות לרבינו המיימוני.

ב.

השגחה כללית כשורש האמונה בה'

רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי, פותח את יסוד שיטתו באמונת ה', בדברים אלו (מאמר א אות י-יא):

"אחר כן קרא [מלך כוזר] חכם מחכמי היהודים ושאל אותו על אמונתו.

אמר לו החבר: אנחנו מאמינים בא–להי אברהם יצחק ויעקב, המוציא את בני ישראל ממצרים באותות ובמופתים ובמסות, והמכלכלם במדבר, והמנחילם את ארץ כנען, אחר אשר העבירם את הים והירדן במופתים גדולים, ושלח משה בתורתו, ואחר כך כמה אלפי נביאים אחריו מזהירים על תורתו, מיעדים בגמול הטוב לשומרה, ועונש הקשה לממרה אותה. ואנחנו מאמינים בכל מה שכתוב בתורה, והדברים ארוכים".

ובהמשך הדברים ביאר החבר יותר (שם אות כה): "כן פתח משה לדבר עם פרעה כשאמר לו 'א-להי העברים שלחני אליך', רצה לומר, א-להי אברהם יצחק ויעקב, מפני שהיה אברהם מפורסם אצל האומות, וכי התחבר אליהם דבר הא–להים והנהיג אותם ועשה להם נפלאות, ולא אמר 'א-להי השמים והארץ שלחני אליך', ולא 'בוראי ובוראך'. וכן פתח א-להים דבריו אל המון ישראל: "אנכי ה' א-להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", ולא אמר: 'אני בורא העולם ובוראכם'. וכן פתחתי לך מלך הכוזר, כאשר שאלתני על אמונתי, השיבותיך מה שאני חייב בו וחייבין בו כל קהל ישראל, אשר התברר אצלם המעמד ההוא בראות עיניהם, ואחר כן הקבלה הנמשכת שהיא כמראה העין".

ברוח דברים אלו, חתם הכוזרי את ספרו (מאמר ה אות כא):

"ונעזוב ראיית הקראים במצות דוד לבנו: 'ואתה שלמה בני דע את א-להי אביך ועבדהו' (דברי הימים א כח ט), וראייתם מזה, שצריך לדעת את הא-להים ידיעה ברורה ואחר כן התחייב עבודתו [אך לא כן פירוש הכתוב באמת], אבל הזהיר לסמוך על אביו וזקניו להאמין בא-להי אברהם יצחק ויעקב, אשר דבקה בהם השגחתו וקיים להם יעודיו בהרבות זרעו, והנחילם ארץ כנען, וחנות שכינתו בתוכם".

לשיטת רבנו יהודה הלוי בעל ספר הכוזרי, יסוד האמונה היהודית אינו נובע מחקירה שכלית ואינו מיוסד על פיה. אדרבה, זוהי דעה 'קראית', פסולה; ומה שדעה זו נשענת על הפסוק המוכר 'דע את א-להי אביך ועבדהו', אין פירושו שיש קודם לדעת את ה' באמצעות חקירה והוכחה, אלא יש לדעת את ה' א–להי אביך מכח הקבלה מאבותינו אברהם יצחק ויעקב, שהיתה השגחת ה' חופפת עליהם, וקיים להם ה' את מה שהבטיח לזרעם, להוציאם מארץ מצרים ולהביאם אל ארץ ישראל.

לפי דבריו הוא מתרץ קושיה גדולה[6] על לשון הדיבר הראשון מעשרת הדברות (שמות כ א) – 'אָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים'. לכאורה היה מתאים יותר לומר 'אנכי ה' אשר בראתי את העולם'! אולם כאמור, בפסוק זה מניח ה' את יסוד האמונה לבני ישראל, וכאן מבהיר לנו ה' את שורש האמונה. שורש האמונה היהודית אינו נובע מראיות והוכחות על בריאת העולם, חשובות ככל שתהיינה. שורש אמונתנו הוא מכך, שה' הוא א-להיך, כלומר נגלה ומשגיח עליך ועל אבותיך, 'אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים' בכך שהראה לנו ה' את השגחתו עלינו בניסי יציאת מצרים וכל הנלוה להם. בכך הוראינו לדעת כי ה' – הוא הא-להים[7].

אמור מעתה: ההכרה וההתבוננות בהשגחת ה' על עמו בראשית יצירתו, באירועים הגדולים והמכוננים של נסי יציאת מצרים, תהלוכות המדבר וההבאה לארץ ישראל, על כל פרטי הניסים וגילויי ההשגחה העליונה שנראו שם, היא היא זו המשרישה באיש היהודי את האמונה בה'! הקב"ה, לדידו של היהודי, אינו מתואר אצלו כ'בורא העולם', לא ח"ו שאינו מאמין בזה, אבל לא משם מקור אמונתו! הקב"ה של היהודי הוא 'א-להי אבותינו', א-להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, הא-להים הרועה אותנו מעודנו עד היום הזה, ואשר גלויי השגחתו עלינו לא פסקו אף לרגע קט[8].

והדברים ברורים, כי מימי צאתנו מארץ מצרים לא פסקה אמונה מאבותינו, ובכל דור ודור עלינו ללמוד, להבין ולהכיר את גודל השגחת ה' עלינו בני ישראל עם קרובו, ומכך להתעצם ולהתחזק באמונתנו הנצחית, נצח ישראל לא ישקר.

ג.

מצות זכירת יציאת מצרים כשורש האמונה בהשגחה הכללית על עמו ישראל

נאמר בתורה (שמות יג ג): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם, זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים". ונאמר עוד (דברים טז ג): "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ". ומכאן למדו חכמים את המצוה לזכור את יציאת מצרים בליל הפסח, ואף בכל יום ויום, כדרשתו הידועה של בן זומא (ברכות יב:), המובאת אף בנוסח ההגדה.

ובביאור ענין המצוה, כתב רבנו משה המיימוני במורה הנבוכים שלו (חלק ג פרק לט): "וכבר ידעת גם כן חזוק התורה לזכור המכות שחלו על המצריים תמיד, 'למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים', ואמר 'ולמען תספר באזני בנך ובן בנך' וגו', ובדין היה לעשות כן בזה הענין, מפני שהם עניינים שמאמתים הנבואה והגמול והעונש, אם כן כל מצוה שמביאה לזכרון דבר מן הנפלאות או להתמיד האמונה ההיא – כבר נודע תועלתה".

והרמב"ן הוסיף ובאר, ואף הרחיב גבולי המצוה בסוף פרשת בא (שמות יג טז), וז"ל – "ובעבור כי הקדוש ברוך הוא לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון. והחמיר מאד בענין הזה כמו שחייב כרת באכילת חמץ (לעיל יב טו) ובעזיבת הפסח (במדבר ט יג), והצריך שנכתוב כל מה שנראה אלינו באותות ובמופתים על ידינו ועל בין עינינו, ולכתוב אותו עוד על פתחי הבתים במזוזות, ושנזכיר זה בפינו בבקר ובערב, כמו שאמרו (ברכות כא.) "אמת ויציב דאורייתא", ממה שכתוב (דברים טז ג) "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך", ושנעשה סוכה בכל שנה. וכן כל כיוצא בהן מצוות רבות זכר ליציאת מצרים".

והר"ן כתב בדרשותיו (דרוש ה): "ועל זה נמשך יציאת מצרים כולו. כי רצה ה' יתברך שיתחדשו האותות בגאולה ההיא שהיא בלי ספק התחלת התורה, למען ידעו כל ישראל, שהנמנעות בחק הטבע אינם נמנעות בחק ה' יתברך, כי זאת הפינה היותר גדולה בדת, ומי שיכפור בה יכפור הדת בכללו ויבטל גמול ועונש לגמרי". וראה שם שביאר, כי מפני כן בחר ה' להראות אותותיו דווקא בארץ מצרים, היא ארץ החרטומים והמכשפים, להודיע כי אין כה' א-להינו, ונעלה הוא מכל כח, בין טבעי ובין כישופי.

ובספה"ק יסוד העבודה (ח"ד פ"ג ד"ה והאמונה) האריך ביותר בענין יסוד זה של זכירת יציאת מצרים כיסוד האמונה, וכתב: "והאמונה זאת היא יסוד מוסד, ומצווים אנחנו על דבר זה עם כמה מצות, בכדי שע"י המצות נזכור ביציאת מצרים, כמו כל עניני פסח וסוכות ושבת ועומר ושבועות ושביעית ויובל בחירות עבדים, בכולם ניתן הטעם בשביל יציאת מצרים, וחמשים פעמים נזכר בתורה יציאת מצרים נגד נ' שערי בינה. והרי זה שכל התבוננות וכל השכליות גדולות והשגות נפלאות – כולם נצמחים ויוצאים ושורים ומועילים אם הם שורשן עולה ונגדל על היסוד המוסד של האמנת יציאת מצרים, ואם אין יסוד אין בנין. וכי ענין האמנת יציאת מצרים היא המצוה המסוגלת, שהיא מצוה ורצון השי"ת בה, מפני שסגולתה היא סגולת א-להית אשר אי אפשר לאדם שיהיה איש אמונה כי אם ע"י אותה מצוה, וכמו סגולת הציצית שהיא מסוגלת לאדם לבלתי יסור אחרי לבבו ועיניו…

ולכך אפילו בשעת מתן תורה אמר 'אנכי וכו' אשר הוצאתיך מארץ מצרים', כי ענינה היא גדולה לפני ה' כענין בריאת עולם, וגם הרבה יותר היא לבני ישראל שהוא יסוד העבודה, וכאשר אדם משים מחשבתו באמונה זו, היא מסוגלת להסיר ממנו כל המסכים המבדילים, וגם ע"י זה נשפע לו שפע אמונה והשגת הלב בהרגשת הדעת, ונפקחו עיני העורים, והיו עיניך רואות את מוריך (ישעיה ל כ), איש ואיש לפי מעשיו ועבודתו הפנימיות. ומבלעדי האמונה זאת – כל השכליות וכל השגות שבעולם לא יועילו לו, וח"ו נפול יפול, כי כן ייסד המלך הקב"ה".

האריכות כאן בדברים אך למותר, ודבריהם הקדושים כגחלי אש אינם צריכים פירוש, ורק נסכם את תורף הדברים העולה מכללא, אשר מצוות יציאת מצרים נקבעה ע"י בוראנו כיסוד האמונה והעבודה, וכשורש למצוות רבות הנשזרות מפקעתו, מפני היותו יסוד האמונה בהשגחת ה' על אומתנו, אשר נגלתה בזרוע עוזו בנוראות יציאת מצרים ואותותיו ומופתיו בארץ חם.

ומשם נקח לעבוד את בוראנו באמונת אומן עד עולם, להתבונן ולראות את השגחת ה' עלינו החופפת ומגנה עלינו, ואשר נגלית גם בדורות אחרונים, למי שאך פוקח עיניו ואינו מסמאם ברהבים ושטי כזב. ויהי רצון שנזכה להיות מכת המאמינים ובוטחים בהשגחתו עלינו, ולראות עין בעין עוצם זרועו ועוזו עלינו, ימין ה' רוממה, ימין ה' עושה חיל.

ד.

ההשגחה הכללית בשרשרת הדורות – בנסים הגלויים והנסתרים

נודעים ומפורסמים דברי הרמב"ן בפירושו על התורה, בסוף פרשת בא (שמות יג טז) בענין כללות נסי יציאת מצרים.

נצטט להלן מעט מדבריו היסודיים, המאירים את העינים בהבנת סיפורי התורה וביסודות האמונה:

"ועתה אומר לך כלל בטעם מצוות רבות. הנה מעת היות עובדי גילולים בעולם מימי אנוש, החלו הדעות להשתבש באמונה, מהם כופרים בעיקר ואומרים כי העולם קדמון, כחשו בה' ויאמרו לא הוא, ומהם מכחישים בידיעתו הפרטית ואמרו 'איכה ידע אל ויש דעה בעליון' (תהלים עג יא), ומהם שיודו בידיעה ומכחישים בהשגחה, ויעשו אדם כדגי הים שלא ישגיח הא-ל בהם ואין עמהם עונש או שכר, יאמרו עזב ה' את הארץ. וכאשר ירצה הא-להים בעדה או ביחיד ויעשה עמהם מופת בשנוי מנהגו של עולם וטבעו, יתברר לכל בטול הדעות האלה כלם, כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם א-לוה מחדשו, ויודע ומשגיח ויכול… ולכן יאמר הכתוב במופתים 'למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ' (שמות ח יח), להורות על ההשגחה, כי לא עזב אותה למקרים כדעתם… אם כן האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה כולה.

ומן הנסים הגדולים המפורסמים – אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו, עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו, שכולם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצוות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו, הכל בגזרת עליון, כאשר הזכרתי כבר (בראשית יז א, ולעיל ו ב). ויתפרסמו הנסים הנסתרים בענין הרבים כאשר יבוא ביעודי התורה בענין הברכות והקללות, כמו שאמר הכתוב (דברים כט כג-כד) 'ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת', ואמרו 'על אשר עזבו את ברית ה' א-להי אבותם', שיתפרסם הדבר לכל האומות שהוא מאת ה' בעונשם. ואמר בקיום 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך'".

לאורו הבהיר של הרמב"ן – הניסים הנגלים והמפורסמים שעשה ה' ביציאת מצרים – לא ללמד על עצמם יצאו אלא על הכלל כולו – על הניסים הנסתרים ועל 'כל דברינו ומקרינו', שכולם אינם טבע ולא מנהג עולם, אלא הם נסים ממש בגזרת עליון. והוא יסוד התורה כולה!

ובענין 'הנסים הנסתרים' כתב הרמב"ן בבראשית (יז א), על מאמר ה' לאברהם אבינו 'אֲנִי אֵ-ל שַׁ-דַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים': "וטעם להזכיר עתה זה השם [ש-די], כי בו יעשו הנסים הנסתרים לצדיקים, להציל ממות נפשם, ולחיותם ברעב, ולפדותם במלחמה מיד חרב, ככל הנסים הנעשים לאברהם ולאבות, וככל הבאים בתורה בפרשת אם בחקותי ובפרשת והיה כי תבא, בברכות ובקללות שכולם נסים הם, כי אין מן הטבע שיבואו הגשמים בעתם בעבדנו הא-להים, ולא שיהיו השמים כברזל כאשר נזרע בשנה השביעית, וכן כל היעודים שבתורה, אבל כולם נסים ובכולם תתנצח מערכת המזלות, אלא שאין בהם שינוי ממנהגו של עולם כנסים הנעשים על ידי משה רבינו בעשר המכות ובקריעת הים והמן והבאר וזולתם, שהם מופתים משנים הטבע בפרסום, והם שיעשו בשם המיוחד אשר הגיד לו. ולכן אמר עתה לאברהם אבינו, כי הוא התקיף המנצח שיגבר על מזלו ויוליד, ויהיה ברית בינו ובין זרעו לעולם, שיהיה חלק ה' עמו, וברצונו ינהיגם, לא יהיו תחת ממשלת כוכב ומזל"[9].

עולה מדבריו, כי הנהגת השי"ת עם האבות ועם כללות האומה לאורך הדורות, אף שאין בה שינוי מנהגו של עולם כנסי משה רבינו – מכל מקום כל מהותה של הנהגה זו היא בגדר 'נס', הנהגה מושגחת ומחושבת בגזרת עליון. מטר השמים ומשמני הארץ, וכל תהלוכותיו של הקב"ה אתנו, אינם בדרך טבע ומקרה ח"ו, אלא הנהגה א-להית, הנרמזת בשם ש-די, בו נגלה הקב"ה לאבותינו הקדושים[10].

ובהרחבה פירש הרמב"ן שיחתו בפרשת הברכות והקללות, 'אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ' (ויקרא כו יא): "אבל אלו הברכות שבפרשה הזאת הן כלליות בעם, והן בהיות כל עמנו כלם צדיקים, ולכך יזכיר תמיד בכאן הארץ – 'ונתנה הארץ', 'לבטח בארצכם', 'שלום בארץ', 'מן הארץ', 'לא תעבור בארצכם'. וכבר בארנו כי כל אלה הברכות כולם נסים, אין בטבע שיבואו הגשמים ויהיה השלום לנו מן האויבים ויבוא מורך בלבם לנוס מאה מפני חמשה בעשותנו החוקים והמצוות, ולא שיהיה הכל הפך מפני זרענו השנה השביעית.

ואף על פי שהם נסים נסתרים, שעולם כמנהגו נוהג עמהם, אבל הם מתפרסמים מצד היותם תמיד לעולם בכל הארץ. כי אם הצדיק האחד יחיה, ויסיר ה' מחלה מקרבו, וימלא ימיו, יקרה גם זה בקצת רשעים. אבל שתהיה ארץ אחת כולה, ועם אחד תמיד, ברדת הגשם בעתו, ושובע, ושלוה, ושלום, ובריאות, וגבורה, ושברון האויבים, בענין שאין כמוהו בכל העולם, יוודע לכל כי מאת ה' היתה זאת. ועל כן אמר (דברים כח י) 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך'".

והיפך זה יהיה בקללות, בעונשי הארץ שאמר (פסוק יט) 'ונתתי את שמיכם כברזל', ועונשי החולי כמו שאמר (דברים כח נט) 'וחלאים רעים ונאמנים', שיקולל המאכל ויחליא, ויתפרסם הנס בהיותו תמיד קיים בכולם. על כן כתוב (שם כט כא) 'ואמר הדור האחרון בניכם אשר יקומו מאחריכם והנכרי אשר יבוא מארץ רחוקה וראו את מכות הארץ ההיא ואת תחלואיה', שלא יתמהו באיש ההוא אשר רבצה בו כל האלה (שם פסוק יט), כי כן יהיה פעמים רבים כמנהגו של עולם בכל האומות שיבואו מקרים רעים באיש אחד, רק בארץ ההיא יתמהו וישאלו כל הגוים 'על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת' (שם פסוק כג), כי כולם יראו וידעו כי יד ה' עשתה זאת, ויאמרו (שם פסוק כד) 'על אשר עזבו את ברית ה' א-להי אבותם'.

והכלל, כי בהיות ישראל שלמים והם רבים, לא יתנהג ענינם בטבע כלל, לא בגופם, ולא בארצם, לא בכללם, ולא ביחיד מהם, כי יברך ה' לחמם ומימם, ויסיר מחלה מקרבם, עד שלא יצטרכו לרופא ולהשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל, כמו שאמר (שמות טו כו) 'כי אני ה' רופאך'".

סולל לנו רבנו הרמב"ן את הדרך ומאיר לנו נתיבות, לא רק לימי צאתנו מארץ מצרים, לא רק לעתות 'נִפְלָאוֹת בְּאֶרֶץ חָם, נוֹרָאוֹת עַל יַם סוּף' (תהלים קו כב) – אלא לאורך כל מהלך ההסטוריה, מימי האבות אשר התהלכו לפניו יתברך ועד לימינו אנו. בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו יצא ממצרים, כי אכן, בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, והקב"ה עומד עלינו בחסדו, משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים, ומנהיג ומנווט, פודה ומציל ועונה ומרחם בכל עת צרה וצוקה. לא רק באופן של 'וְנָתַתִּי מוֹפְתִים בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ' (יואל ג ג), אלא אף גם בכל מהלך ומשעול של דור ודורשיו, הדורש ומְבַקֵּשׁ אֱמוּנָה, יגלה את קרנו הודו ותפארתו בוקעים עלינו ברחמיו, משגיחים ומנהלים, וכדבר שנאמר על ידי ישעיהו נביאך (סג ט) – "בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר, וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם, בְּאַהֲבָתוֹ וּבְחֶמְלָתוֹ הוּא גְאָלָם, וַיְנַטְּלֵם וַיְנַשְּׂאֵם כָּל יְמֵי עוֹלָם".

---

[1] על-פי מלכים ב ד לט.

[2] ובאמת מצינו, כי הפרשה שם גופא מדברת על ההשגחה העליונה בהקשר של ארץ ישראל לעם ישראל, ככתוב שם 'בהנחל עליון גויים' וכו', וברר את ארץ ישראל לחלקם ולנחלתם של בניו. ראה בספרי (שם פיסקא שיא) – "דבר אחר בהנחל עליון גוים, כשהנחיל הקדוש ברוך הוא עולם לאומות, פירש תחומה של כל אומה ואומה כדי שלא יהו מעורבים, שילח בני גומר לגומר, בני מגוג למגוג, בני מדי למדי, בני יון ליון, בני תובל לתובל, פירש תחומן של אומות כדי שלא יכנסו לארץ ישראל – יצב גבולות עמים". וראה בהרחבה יותר באדרת אליהו להגר"א זללה"ה שם.

[3] א.ה. גם על מצוה זו דיבר הרצ"ה לעיל שם.

[4] ומן הראוי להוסיף נופך למצוה ולהביא את פירושו של מרן בעל נועם אלימלך זצללה"ה [האזינו] בפסוק זה: "זכור ימות עולם, פירוש, אך כן תתנהגו, שתזכרו ותחשובו תמיד רוממות א-ל וגדולתו, כל הניסים והנפלאות שמימות עולם, כדי שתכנוס רוממותו וגדולתו בלבכם*".

[5] דברים ברוח דומה לזו, מצינו בדברי הסמ"ק (מצוה א), שם פירש כי מכלל מצות האמונה בה' היא האמונה בהשגחה, ובכללה גם האמונה בביאת המשיח. וזו לשונו:

"לידע, שאותו שברא שמים וארץ – הוא לבדו מושל מעלה ומטה ובד' רוחות, כדכתיב (שמות כ א) 'אנכי ה' א-להיך' וגו', וכתיב (דברים ד לט) 'וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא הא-להים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד'. ודרשו חכמים – אפילו באויר. לידע, פירוש לאפוקי מן הפילוסופין שאמרו שהעולם נוהג מאליו במזלות. ואין לו מנהיג ולא דַבָּר, ואפילו קריעת ים סוף ויציאת מצרים וכל הנפלאות שנעשו במזל היו. ויש לנו להאמין, כי שקר הם דוברים. אכן הקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם כולו ברוח פיו. והוא הוציאנו ממצרים ועשה לנו כל הנפלאות, ואין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה, שנאמר (תהילים לז) 'מה' מצעדי גבר כוננו'. ובזה תלוי מה שאמרו חכמים (שבת לא) ששואלין לאדם לאחר מיתה בשעת דינו – 'צפית לישועה'. והיכן כתיב מצוה זו. אלא ש"מ בזה תלוי, שכשם שיש לנו להאמין שהוציאנו ממצרים, דכתיב 'אנכי ה' א–להיך אשר הוצאתיך' וגו', ועל כרחין מאחר שהוא דיבור, הכי קאמר – כשם שאני רוצה שתאמינו בי שאני הוצאתי אתכם, כך אני רוצה שתאמינו בי שאני ה' א–להיכם ואני עתיד לקבץ אתכם ולהושיעכם. וכן יושיענו ברחמיו שנית, כדכתיב (דברים ל ג) 'ושב וקבצך מכל העמים' וגו'".

ויעוין בספר הזכרונות (ג, כט), שחלק על דברי הפסיקתא זוטרתא בפירוש מקראות אלו והעשה שבהן. אולם כתב, כי ניתן ללמוד עשה זה מהפסוק הנאמר לאחר שירת האזינו (דברים לב מו): "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם", הוא ציווי על השימה בלב וההתבוננות בענין השירה איך כל עניניה כבר נתקיימו. ובכלל המצוה גם כן האמונה בקיום כולה, ויהיה המצוה על דרך שימת לב וההבנה מתוך מה שכבר נתקיים ממנה, שכך עתידה להתקיים כולה, ושסוף הכל 'דם עבדיו יקום ונקם ישוב לצריו', והוא בביאת המשיח. והוא על הדרך שביאר בעל הפסיקתא, להאמין בזה על דרך ההשכל וההבנה".

[6] קושיה זו הועלתה גם על-ידי מפרשי התורה, ראה אבן עזרא (שמות כ.): "שאלני ר' יהודה הלוי מנוחתו כבוד, למה הזכיר 'אנכי ה' א-להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים', ולא אמר 'שעשיתי שמים וארץ ואני עשיתיך'. וזאת היתה תשובתי אליו…".

[7] וראה עוד להלן [סימן ג] מה שביאר בזה מרן בעל 'יסוד העבודה'.

[8] לאור הדברים נבין באורח פשוט ומאיר את דברי משה רבנו לעם ישראל, בצוותו להם את מצות האמונה בה' (דברים ד לב-לט) [ואשר הובאו גם בדברינו לעיל סימן א]: "כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ, לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּרָא אֱ-לֹהִים אָדָם עַל הָאָרֶץ וּלְמִקְצֵה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמָיִם, הֲנִהְיָה כַּדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אוֹ הֲנִשְׁמַע כָּמֹהוּ? הֲשָׁמַע עָם קוֹל אֱ-לֹהִים מְדַבֵּר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ, כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אַתָּה וַיֶּחִי? אוֹ הֲנִסָּה אֱ-לֹהִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי, בְּמַסֹּת, בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים, וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים, כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם ה' אֱ-לֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ? אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת, כִּי ה' הוּא הָאֱ–לֹהִים, אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ!

מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קֹלוֹ לְיַסְּרֶךָּ, וְעַל הָאָרֶץ הֶרְאֲךָ אֶת אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה, וּדְבָרָיו שָׁמַעְתָּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. וְתַחַת כִּי אָהַב אֶת אֲבֹתֶיךָ, וַיִּבְחַר בְּזַרְעוֹ אַחֲרָיו, וַיּוֹצִאֲךָ בְּפָנָיו בְּכֹחוֹ הַגָּדֹל מִמִּצְרָיִם. לְהוֹרִישׁ גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמְּךָ מִפָּנֶיךָ, לַהֲבִיאֲךָ לָתֶת לְךָ אֶת אַרְצָם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה. וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ, כִּי ה' הוּא הָאֱ–לֹהִים, בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת, אֵין עוֹד".

משמעות הדברים, שמתוך 'הדבר הגדול הזה' – גילויי מעמד הר סיני וגילויי ההשגחה של יציאת מצרים 'לקחת לו גוי מקרב גוי' ועד הניסים שבביאת הארץ 'להוריש גוים גדולים ועצומים ממך, להביאך לתת לך את ארצם נחלה' – כל זה הוא בגדר 'אתה הראית לדעת' – רְאִיָּה וידיעה ברורה שאין אחריה כלום, כי ה' הוא הא-להים. ומכאן באה ההוראה הישירה – "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא הא-להים… אין עוד".

[9] וכן הוסיף לבאר זאת על הכתוב 'וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵ-ל שַׁ-דָּי' (שמות ו ב): "וענין הכתוב, כי נראה לאבות בשם הזה שהוא מנצח מערכות שמים ולעשות עמם נסים גדולים שלא נתבטל מהם מנהג העולם, ברעב פדה אותם ממות ובמלחמה מידי חרב, ולתת להם עושר וכבוד וכל טובה, והם ככל היעודים שבתורה בברכות ובקללות, כי לא תבוא על אדם טובה בשכר מצוה או רעה בעונש עבירה רק במעשה הנס, ואם יונח האדם לטבעו או למזלו, לא יוסיפו בו מעשיו דבר ולא יגרעו ממנו. אבל שכר כל התורה וענשה בעולם הזה הכל נסים והם נסתרים, יחשב בהם לרואים שהוא מנהגו של עולם, והם באדם עונש ושכר באמת. ומפני זה תאריך התורה ביעודים שבעולם הזה, ולא תבאר יעודי הנפש בעולם הנשמות, כי אלה מופתים שכנגד התולדה, וקיום הנפש ודבקה בא-להים הוא דבר ראוי בתולדתה שהיא תשוב אל הא-להים אשר נתנה" [הערת המערכת – ביחס לשאלה נכבדה זו בה דנו הקדמונים, מדוע לא הזכירה תורתנו את יעודי העולם הבא, ראוי מאד לעיין בדבריו המאלפים של רבנו הגר"א בשיר השירים א ג ד"ה לריח שמניך – עיי"ש].

[10] וכעין דבריו כתב הנשר הגדול רבנו הרמב"ם באגרת תחית המתים (מהדורת שילת עמ' שע), וז"ל – "וזאת גם כן תועלת גדולה, רצוני לומר היות השמיעה [בקול ה'] מתקנת עניני עולמם והמרי מפסידם. וכבר זכר בתורה שהוא מופת מתמיד בדורות, רצוני לומר – תקון הענינים עם העבודה והפסדם עם המרי. אמר – "והיו בך לאות ולמופת ובזרעך עד עולם" (דברים כח מו). ומפני זה אמרו – "אין מזל לישראל" (שבת קנו.), רצונם לומר, שתקונם והפסדם אינו לסבה טבעית ולא על מנהג המציאות, אלא נתלה בעבודה ובמרי, וזה אות יותר גדול מכל אות" – עיי"ש בהמשך כל דבריו האמלפים.