ברגלים האחרונים, שמנו לב שמשהו קורה בדרך לבית ה'. רגילים אנו להתייחס לכותל המערבי כמקום לשפוך בו שיח לפני אדון עולמים, ודבר זה ודאי משפיע על רבבות העולים בחג – הם מגיעים בעיקר כדי להתפלל. ללא ספק, המילים של תפילת המוספים של הרגלים מקבלות עוצמה ומעוררות את הרגש כשהן נאמרות מול שריד הר בית קדשנו. "והביאנו לציון עירך ברנה, ושם – כלומר, וכאן – נעשה את קרבנות חובותינו", במהרה בימינו אמן. אבל ברגלים האחרונים יש חידוש – התעצמות של שמחת הרגל באזור.
בשיחה עם הרב שלמה בריז, מייסד ארגון 'קרית מועדנו', הפועל לרווחת עולי הרגלים והגברת שמחת הרגל בירושלים המקודשת, הוא פורס בפנינו, קוראי 'קדושת ציון', את הרעיון.
"כולם מכירים את דעת הרמב"ם, שנטילת לולב בירושלים המקודשת בכל ימי חג הסוכות היא מדאורייתא, אבל לא שמים לב לפסוק ממנו נלמד דין זה – 'ושמחתם לפני ה' א-להיכם שבעת ימים'. כשהרב אלישיב זצ"ל הגיע כמנהגו בימי החג ליטול לולב ליד הכותל, זה לא היה רק עבור קיום 'דין' נטילת לולב, אלא ביטוי של שמחה לפני ה'."
הרב בריז אסף מקורות רבים על ענייני העליה לרגל אף בזמן הזה, כשלדאבוננו עדיין בית המקדש עומד בחורבנו, על ענין השמחה לפני ה' ברגל, וכן על המעלה הגדולה של סיפוק צרכיהם של עולי הרגלים. מי מאתנו אינו מכיר את הסיפור על נקדימון בן גוריון (תענית יט:)? נקדימון לווה מעיינות מים מהגמון אחד עבור עולי רגלים, והקב"ה הוריד עבורו גשם ברגע האחרון ממש כדי שלא יצטרך לשלם.
יש ביטוי מעניין בתפילתו של נקדימון. "רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא עשיתי, אלא לכבודך עשיתי, שיהו מים מצויין לעולי רגלים." "רואים מכאן", אומר הרב בריז, "שהדאגה לרווחתם של עולי רגלים היא היא כבוד המקום, ולא רק לרווחתם, אלא גם לשמחתם." כראיה לכך מביא הרב בריז את הסיפור עם נבות היזרעאלי. המדרש מספר, שנבות "היה קולו נאה, והיה עולה לירושלים, והיו כל ישראל מתכנסין לשמוע את קולו". המדרש מסמיך מנהגו זה על הפסוק, "כַּבֵּד אֶת ה' מֵהוֹנֶךָ", ממה שחננך. כשהפסיק נבות ממנהגו זה, כבר חמדו את ארצו ונגרמה נפילתו. על כל פנים רואים, שכל הדאגה סביב העליה לרגל היא כבוד ה'.
ניצני המהפכה התחילו בנסיעות של הרב בריז למירון בל"ג בעומר. אחרי שנים רבות בהן היה נוסע צפונה וקולט אל תוכו את חווית הרוממות והשמחה, הוא הגיע למסקנה, ששמחה זו – ראוי לעשותה יותר מכל דווקא לפני ה', ובמיוחד בזמן בו ה' ציווה על השמחה, ברגלים. הדחיפה הגדולה הגיעה אחרי אסון מירון. באותו ליל ל"ג בעומר, הוא היה נוכח באסיפה קטנה של משפחה וחברים, וסיפר להם את הרעיון שלו להעתיק את חווית השמחה לשלושת הרגלים, לפני ה' בירושלים המקודשת. כשבהמשך היום נודע לו, כי האסון פגע בכמה ממכריו – בין הנספים היו בן של החברותא שלו, אחד ממתפללי בית הכנסת בשכונתו, ואחיו של אחד המשתתפים באסיפה הקטנה – החליט הרב בריז שהוא חייב כבר לפעול. רבות הוזכרו אז דברי החת"ם סופר בהספדו על הרוגי רעידת האדמה בצפת בתקצ"ז, שקנאת ירושלים עשתה זאת, כי "שמו פניהם לצפת כי שם קבר איש א-להי הרשב"י במירון והאר"י בצפת וכו' וירושלים נשכחה לגמרי והוא עיר שם ה' שמה שגם בזמן הזה מצוה לעלות לרגל לירושלים וכו' לא שם איש על לב אלא לעלות לצפת להילולא דרשב"י וכו'". כך הגיע עם כמה משפחות נוספות לחוג את חג השבועות הסמוך, בעיר העתיקה בירושלים המקודשת.
בכחות עצמו ובעזרת חברים שנרתמו לרעיון [ראה מסגרת], הצליח בזמן שנותר עד חג הסוכות לסדר כמה סוכות בעיר העתיקה, ואספקה של מזון ושתיה בהכשרים המהודרים, לכבוד החג ולרווחת עולי הרגלים. בפסח שלאחר מכן, סדרו כבר אהל רחב-ידים ברחבה שלפני בית כנסת 'החורבה' עם כיבוד ושתיה, ואהל נוסף לטיפול בתינוקות, שכלל גמ"ח למוצרי יסוד כמו מוצצים, טיטולים, ותחליפי חלב. סודרו גם מתחמי ישיבה למשפחות במקומות נוספים באזור. מרגל לרגל המיזם הולך ומתפתח, ובפסח האחרון כבר זכינו, והשר החדש לירושלים ומסורת ישראל, הרב מאיר פרוש, נרתם לעזור. בעזרתו, הורחב האהל המרכזי שברחבת החורבה – כך יש מקום מכובד עם כניסות נפרדות למשפחות, לגברים ולנשים. כמו-כן סופקו מצות ויין, מעדנים ועוגיות, ושתיה קרה וחמה, למשך כל ימי החג, כולל שבת ויום טוב – זמנים בהם אין אפשרות לקנות, לרווחת ולשמחת עולי הרגלים. הרבה מילדי האזור באים כדי לעזור, כולל גם להפעיל את המכונות המייצרות ברד וים-בם-בם, ולחלק לאלפי ילדי עולי הרגלים הבאים.
התגובות של הציבור לא אחרו לבוא, אם מדובר במשפחות שלמות על טפיהן, שהגיעו מותשות מטלטולי הדרך, ויכלו לעשות עצירת התרעננות, ואם בכאלו, שנאבד לתינוק שלהן המוצץ או נגמרה לו המטרנה. לעיתים הייתה זו קבוצת חברים, שמצאו מקום מזמין בו יכלו לשבת, לאכול ולשמוח. "מקודם באתי לבד, שאר המשפחה נשארו בבית ומראש ויתרו על התענוג המפוקפק של הגעה מרחוק, כולל החלפת אוטובוסים, רק כדי להגיע ולא למצוא מקום להניח את העצמות. אחרי שסיפרתי להם מה שיש כאן, כבר כולם הגיעו", סיפר אחד העולים.
צמרמורת אוחזת ברב בריז כשהוא מספר על תושבת הרובע שפנתה אליו בסמוך לאהל, בלי לדעת שהוא היה היוזם לכל העסק. "בעלי נפטר לפני כחודש, ולא ידעתי איך אעבור את החג בבדידות. אני נמצאת כאן כמעט כל יום, כך יש לי שמחת חג. שיבורכו מי שארגן את זה", היא אמרה, דומעת מהתרגשות. כך הרגיש בחוש שמתקיים כאן ציווי התורה, "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ".
העולים הרבים שמגיעים דרך העיר העתיקה ורואים את שלטי ההכוונה, את מקומות הישיבה, את הכיבוד, ואת האווירה השמחה, מקבלים את ההרגשה, שיש מי שדואג לקבל את פניהם. יש כאן גם חסד וגם ריבוי כבוד שמים. בפרוספקטים שהדפיסו הארגון, ניתן למצוא מקורות רבים לענין העליה לרגל אף בזמן הזה, וכן מכתבים מרבנים התומכים ומעודדים את הפעילות. נדיבי לב המעונינים ליטול חלק בזכויות העצומות של הדאגה לכבוד ה', מוזמנים לפנות אל הארגון.
הפעם האחרונה שהיתה שמחה המונית כמו שיש היום במירון – ככל הנראה הייתה בבית המקדש. כולנו תפילה, שתחזור השמחה למקומה הראוי ולדרגתה הראויה, בבנין בית המקדש במהרה בימינו!