בלוג

שבבים ממסכת חייו המופלאה של מורנו הגאון רבי שמחה הכהן קוק זצ"ל, רבה של רחובות ושל בית הכנסת 'החורבה' בעיר העתיקה בירושלים, מאת נכדו הרב אליהו ליזרוביץ' שליט"א

לקראת כ"ג באייר – יום השנה הראשון להסתלקותו לשמי מרום של סבי הגאון רבי שמחה הכהן קוק זצוק"ל, רבה הראשי של רחובות, מגדולי אוהבי ארץ ישראל בדור האחרון, ומראשי הלוחמים למען קדושת ארץ ישראל ושלמותה – אני שמח לשתף את קוראי הגליון בזכרונותי.

אנחנו היינו הנכדים היחידים שגרנו ברחובות, עיר מגוריו של סבא. בתור רב העיר, היה הולך לכל מקום שהיו מזמינים אותו לדרוש, בכל הציבורים – ליטאי, חסידי, מרוקאי, ספרדי, תימני, אתיופי, רוסי – אצל כולם היה הולך לדרוש. הקשר הנפשי העמוק עם סבא התחיל כשהייתי ילד בן שבע-שמונה, כשנתן לי את התפקיד לטלטל עבורו את הספרים שלהם נצרך בדרשותיו – הוא לא השתמש בעירוב של העיר. כך כל שבת היה לי הכבוד הגדול ללכת איתו. הייתי מדבר איתו בצורה פתוחה על הכל.

רצון ה'

תמיד היה אומר לי – "ארץ ישראל זה לא פוליטיקה, זה תורה". הוא היה אומר לי, שהכל קשור אחד לשני – שבת, כשרות, טהרת המשפחה, ארץ ישראל – הכל זה תורה, זה דבר אחד. אין רק זה או רק זה. ממילא, הוא היה אדם שאכפת לו מארץ ישראל, מהשבת, מהכשרות, מהכל.

אני נדהמתי איך, בניגוד לכל הרוחות שנשבו בשעתו, כאשר כל מי שדבר על ארץ ישראל מיד היו מתייגים אותו – אליו זה לא נגע. הוא היה איש ארץ ישראל ואיש השבת, ותמיד עשה את רצון ה'. הוא ראה את הכל כנושא אחד.

הוא היה מדבר בבית הרבה על ארץ ישראל. הוא היה מדבר על זה יותר מהפן התורני, לא מהפן הלאומי. הוא ראה את זה כתורה, זה מה שחשוב להדגיש אצלו. הוא לא ראה את זה כמשהו ששייך לעולם החרדי או לעולם הדתי-לאומי. הוא ראה את זה כמה שה' רוצה.

הרבה פעמים, בסעודות השבת בבית, היה מקריא כל מיני ווארטים של אדמו"רים על ארץ ישראל. הוא היה מזכיר הרבה דברים מהראי"ה קוק זצ"ל על ארץ ישראל. כמו-כן, היה מזכיר את רבי מנחם זמבה זצ"ל הרבה בענייני ארץ ישראל – כמה פעמים אמר לי עליו, שתמך מאד בעליה, ועוד דברים. ראית שזה אכפת לו.

הוא היה משויך לכל הציבורים. יכולת להגדיר אותו כשייך לכל המגזרים, כשייך לכלל ישראל. הנהגתו האישית ומשפחתו חרדית לכל דבר, ועם זאת הוא לא נמנע מלהגיע גם לאירועים של הציבור הדתי-לאומי. אבל גם כשעסק בנושאים 'לאומיים', ראיתי שמה שמדריך אותו זה לא הלאומיות החילונית החלולה, אלא מה שדיבר אליו היה התורה, הנושא של ארץ ישראל – זה מה שאני ראיתי. אנחנו כל כך מושפעים מפוליטיקות, ואילו הוא, שהיה בקשר עם חברי כנסת, שרים ואף ראשי ממשלה – לא היה מושפע כלל.

פעם, כשהלכתי איתו בעיר, ציין בפני – "פה יש בית יעקב, כאן בית מדרש. פה יש הרבה דברים". אמרתי לו – "סבא, זה בזכותך". סבא השיב – "אתה לא מבין, מה שיש כאן זה תורה של ארץ ישראל". הוא ראה את זה כדבר תורני.

כשהייתי בחור, בזמן הגרוש מגוש קטיף, כשסבא פעל בכל כחו למנוע את הגירוש, היו אומרים לי – "סבא שלך, מה זה? נהיה מזרוחניק?" ידעו שהוא מקובל על כולם. הוא היה מקובל מאוד על הרב אלישיב, על הרב שך, על הסטייפלר, על השפע חיים מצאנז שהיה לו קשר מאוד טוב איתו, על כל האדמו"רים והרבנים.

באתי אליו ואמרתי לו – "סבא, אני לא יודע אם אתה יודע, אבל אתה מאוד פעיל בנושא הזה, ובציבור החרדי כבר אומרים לי דברים". הוא אמר לי – "מה אכפת לי מה אומרים? זאת התורה!". הוא ראה את זה כמצות ה', זו היתה הגדולה שלו. כמו שידע להלחם על השבת ברחובות – שזה היה מאוד חשוב לו, והוא נלחם על זה בצורה שאין לה אח ורע – באותו קנה מידה, אם עכשיו צריך, נלחמים גם על ארץ ישראל.

פעם שאלתי אותו למה הוא פועל כל כך הרבה למנוע את ההתנתקות, כשהוא יודע שזה לא יעזור. הוא אמר לי – "אני עושה את מה שה' עכשיו רוצה". הוא לא חיפש תוצאות, אלא רק לעשות את מה שה' רוצה ממנו. ה' רוצה שילחם על ארץ ישראל, זה מה שהוא עושה, ה' רוצה שילחם נגד מכירת חמץ בפסח ברחובות, וגם את זה הוא עושה.

הוא חי את רצון ה' – זה מה שהרגשתי לאורך כל שנות הקרבה שלי איתו.

חיבת הארץ

כשהיינו הולכים בעיר, אנשים מכל הציבורים היו נגשים אליו. כשמישהו בא אליו ואמר לו – "הרב, אני גר באלון מורה", היתה לו כזו שמחה. ראית על הפנים שלו. אם היו באים ואומרים לו "הרב, הקמנו כולל בבני ברק", גם כן ראינו את אותה שמחה. זה גר באלון מורה, מיישב את הארץ, וזה מרבה עוד תורה בארץ ישראל.

נסעתי אתו פעם לחברון, הוא היה מגיע לשם כל שנה בחודש אלול לבקר בישיבת שבי חברון. אחרי שהיה בישיבה, עלה לבקר את הבן-דוד שלו שנרצח, הנכד של הראי"ה קוק זצ"ל, הרב רענן הי"ד, שהיה לו קשר מאוד טוב אתו. עלינו בעליה לקבר ישי ורות, הייתי ילד בן 10-11, והוא אמר לי – "אנחנו עולים פה בעליה של חברון עיר האבות". היו דמעות של שמחה בעיניים שלו. חברון מאוד דברה אליו.

פעם נסענו לירושלים לרב אלישיב זצ"ל, וכשהתקרבנו להרים של טלזסטון, הוא אמר לי עם חיוך – "אתה רואה איזה הרים יפים? אתה לא מבין מה אני אומר לך… זה הרים של ארץ ישראל".

פעם נסענו בכביש החוף, בדרך לרבי דוד אבוחצירא. סבא רצה לשאול אותו משהו על רחובות. לעת ערב הגענו למקום, בו אפשר לרדת קצת לים. הוא רצה לרדת, ירדנו וארגנתי לו שם איזשהו כסא, הוא ישב כמה דקות, התבונן ואמר לי – "הים של ארץ ישראל! מה רבו מעשיך ה', בארץ ישראל!".

פעם הייתי איתו בבני ברק, והוא החליט לקפוץ לביקור אצל הרבי מקאליב. הרבי כיבד אותו בכבוד גדול מאד. ידוע, שהרבי מקאליב תמיד הזכיר את השואה, והוא אמר לסבא – "עברנו את השואה, ואיזו זכות יש לנו, שעכשיו אנחנו בארץ ישראל", וכך התרגש במשך דקות ארוכות.

לפעמים היה אומר לי "בא, בא תלמד אתי". לא אשכח איך שפעם למדנו נושא מסוים בגמרא שקשור לארץ ישראל, ותוך כך אמר לי – "עכשיו תבין מה זה ארץ ישראל, תבין מה כתוב פה".

פעם אמר לי – "הרוצה להחכים ידרים. הדרום של ארץ ישראל", הדגיש, "זה לא סתם".

נסענו פעם לטבריה, חל אז היארצייט של אבא שלו, הרב רפאל, שהיה רבה של טבריה, אוהב תורה וארץ ישראל ברמות, תלמיד של הראי"ה קוק. הגענו לפני בית הקברות, שם קבורים חלק גדול מתלמידי הגאון והבעש"ט. ככהן, לא יכל להיכנס לתוך בית הקברות. סבא שלח אותי שאתפלל שם בחלקה של תלמידי הגאון והבעש"ט, ואמר – "אנשים שמסרו נפש ועלו לארץ ישראל כשלא היה להם כלום, לא ידעו איפה יאכלו. ערבים, זה מה שהיה פה – במקום כזה ראוי להתפלל".

קיום התורה בארץ ישראל

כמו שהזכרתי, תמיד היה אומר – "ארץ ישראל זה תורה, זה לא פוליטיקה". שמעתי את זה ממנו פעמים רבות. היית רואה את השמחה שלו על כך שהוא מקיים הלכה דווקא בארץ ישראל.

היה מורגל בפיו בשם אחד האחרונים – אינני זוכר כעת מי, ואני לא זוכר בדיוק את הלשון – שארץ ישראל בלי תורה ותורה בלי ארץ ישראל, זה כמו להניח תפילין של יד בלי תפילין של ראש.

הוא היה יוצא כל שבת ל'משמרת שבת' ברחובות. היו הולכים לחנויות שפתחו בשבת ואומרים להם – "שבת היום". הוא ידע מתי צריך להיות רך ומתי להיות תקיף, ולא לחינם אהבו אותו ברחובות, כי היתה לו החכמה לדבר עם כל אחד לפי דרכו. היה בעל חנות אחד, שמעל חמש שנים ניסה סבא לדבר אתו ולא הצליח. אמרתי לו – "נסית חמש שנים ולא הולך". הוא ענה לי – "אתה לא מבין דבר אחד. אם היהודי הזה יסגור, יהיה קידוש ה' כפול. יהיה קידוש ה', כי ה' כרת אתנו את הברית של השבת שהיא אות ביני וביניכם, והקידוש ה' השני – שבארץ הקודש סגורה חנות בשבת". הוא ראה את הקדושה של ארץ ישראל בכל דבר.

פעם הלכתי איתו ל'משמרת שבת', ובדרך הוא התחיל לשיר אתי – "ישמחו במלכותך". הלכנו לבד, והוא הוסיף – "אתה יודע מה זה ה'ישמחו במלכותך' של השבת פה בארץ ישראל? אתה לא יודע מה זה בכלל!".

במוצאי שבת אחת, חזרנו ברגל מקרית משה ברחובות אחרי סעודה שלישית, וסבא חיפש מנין להתפלל בו – הוא אכל סעודה שלישית באיזה מקום, ולא הספיק להתפלל אתם מעריב. הוא אמר, שאולי ילך לבית הכנסת 'לומדי תורה' של הרב פישר, שם יספיק את זמן ר"ת. הוא הלך מהר מאוד, כי היה חשוב לו להספיק מעריב, ובדרך אמר לי – "זכינו לשמור שבת, אבל בארץ ישראל". הוא ראה את זה ממש כזכות. הייתי ילד בן 12, אני זוכר את זה כמו היום.

ההתיחסות שלו לכל התורה שהוא מקיים בארץ – זה היה אצלו משהו מאוד מיוחד. הוא ראה בזה ערך עליון, דווקא פה בארץ. היו אלו משפטים שהייתי שומע ממנו המון. "זכינו לשמור ככה, ועוד בארץ ישראל".

אני זוכר כשהייתי ילד קטן והתקרבה שנת השמיטה, הוא מאוד לחם שלא יהיה היתר מכירה ברחובות. ראיתי שהדבר הזה מאוד בנפשו, הוא הרבה לדבר על השמיטה. שאלתי אותו, "סבא, בסדר, הכל טוב, מה אתה כל כך נלחם? אתה יודע שיש גם כאלה שמתירים, הרב עובדיה יוסף, הרב אברהם שפירא" – הרב אברהם שפירא הרי היה אדם שארץ ישראל היתה מאוד חשובה לו. אמרתי לו  "על מה המלחמה פה בנושא השמיטה?" הוא אמר לי – "אתה לא מבין דבר אחד, השמיטה בארץ ישראל זה קדוש".

פעם בערב שמיטה, סבא הגיע לדבר בעיריית רחובות. הוא רצה שישמרו שמיטה כהלכתה. היו שם ראש העיר וכל חברי העירייה, והוא הצליח ממש לשכנע אותם. זה היה מדהים. היה נראה שאין סיכוי, היה ברור שימצאו כל מיני היתרים. הוא אמר להם – "איזו זכות, שכאן ישמרו שמיטה כהלכתה בארץ ישראל". ראית, שהיה חשוב לו גם השמיטה וגם ארץ ישראל, ארץ הקודש.

פעם דברנו על ציצית, על תכלת – כן ללבוש, לא ללבוש. היתה תקופה שהיה לובש שתי ציציות, אחד לבן אחד תכלת, הוא גם הכיר את הקהילה של הרב זילברמן, שאצלם לובשים תכלת – הם מחותנים. שאלתי אותו – "סבא, מה אתה אומר? כן ללבוש?". הוא אמר לי – "אני לא פוסק לך, אני לא יודע… אני לא אומר לך מה תעשה". ככה הסתיימה השיחה. אחרי שנכנסתי אליו שוב לחדר, הוא אמר לי – "אבל מה שלא תלבש, תכלת או לבן, דבר אחד אני יכול להגיד לך, שללבוש ציצית בארץ ישראל – זה לא דומה לללבוש בחוץ לארץ". 

פעם חזר מהרובע, וראיתי שמחה גדולה על פניו, כשעלה במדרגות של הבית ברחובות. הסתקרנתי לדעת על מה השמחה. שאלתי אותו, והוא השיב – "הייתי עכשיו ברובע וראיתי יהודים הולכים עם תפילין בתוככי העיר העתיקה על יד מקום הקודש והמקדש, שם הולכים עם תפילין!". במשך רבע שעה היה מאוד שמח. ראית שהוא גם שמח על עצם ההליכה עם תפילין, וגם על כך שברובע היהודי, בציון המצוינת, מקום כזה קדוש, הולכים עם תפילין.

הוא שמח על כל ישוב שקם. הוא הגיע למסור שיעור בכולל של הרב רענן בעיר חברון, ובלילה כשחזרנו לבית, אמר בהתרגשות – "לומדים תורה בעיר האבות חברון בארץ ישראל".

קרה פעם בעיר רחובות, שתלו שם תמונה מאוד לא צנועה. סבא פנה לראש העיר ואמר לו – "פה, בארץ ישראל, פלטרין של מלך, לשים כזו תמונה?" הוא אמר לו – "אנשים גם יכשלו, ארץ ישראל פה!.. בעיר כמו רחובות, שהקימו אותה תלמידי ישיבת וולוז'ין?". ראש העיר הסיר את התמונה הזאת.

אני זוכר שפעם דברו, שאלי ישי ביטל בזמנו את הויזות בין אוקראינה לישראל, כי רצה להקל על חסידי ברסלב שיוכלו לנסוע לאומן בלי צורך בויזה. דיברנו על זה, וסבא אמר לי – "אבל מה? בסדר, הם יטוסו בלי ויזות, אבל הרבה גויים יבואו לפה בגלל זה, יוכלו לבוא מאוקראינה, יטמאו את ארץ ישראל.". מאוד היה אכפת לו שלא יטמאו את ארץ ישראל.

ארץ ישראל לעומת חוץ לארץ

סבא היה נוסע הרבה לניו יורק בשביל ישיבת מאור התלמוד, ישיבה שהקים ברחובות. פעם שאלתי אותו – "סבא, מה הדבר שהכי קשה לך בחיים לעשות?". לא התכוונתי למשהו מסוים, שאלתי סתם מסקרנות.

הוא אמר לי משפט שעד היום אני חושב עליו – "כשאני בניו יורק, שבע שעות אחורה, בארץ ישראל זה כבר שבת. אני מרגיש שאני כבר לא יכול לעשות מלאכות, למרות שאני עושה ואני יכול. אני יודע שבארץ הקודש כבר שבת."

סבא לא היה מדבר אתנו על הנסיעות שלו לחו"ל, אולי פה ושם שמעת משפט. הוא רק סיפר לי שפעם אחת, אחד התורמים הציע לו טיול מאוד גדול בחו"ל למשך כמה שבועות בחודשי יולי-אוגוסט. אותו אחד ניסה להגיד לו – "הרב, נקח אותך להרים, מקום מאוד יפה". אבל סבא לא רצה להגיע. שאלתי אותו "למה?". אמרתי לו – "אם היית הולך, אולי היית מקבל תרומה יותר גדולה". הוא השיב – "אני לא מטייל בחו"ל. אני לא יכול."

פעם חזר מחו"ל ביום שישי, היה עיכוב של עשר שעות בטיסה, והוא נחת פה שעתיים לפני שבת. עד שיצא עם המזוודות, הגיע ישר למנחה. הוא הניח את הדברים בבית, אפילו לא היה מספיק זמן להתקלח, והלך ישר להתפלל. בסעודה, שאלתי אותו – "איך היה בחו"ל?". עניין אותי לשמוע אותו, וגם לדעת איך הלך בתרומות. "אנחנו עכשיו בארץ ישראל" – זה מה שענה לי. הוא לא אהב לדבר על חוץ לארץ.

גם כשנסע, הראש שלו היה פה. סיפרו לי, שגם כשהיה מגיע לחו"ל, היה מדבר על ארץ ישראל. גם שמה, הוא חי מאוד את ארץ ישראל.

תמיד היה מזכיר את רבי ישראל מרוזי'ן, שהיה הולך עם מלבושים מכובדים, כידוע, אבל הנעליים היו מזהב בלי סוליות. יום אחד, השמש ראה שיורד לו דם. הוא שאל אותו מה קרה, ור' ישראל אמר לו, שאמנם הוא הולך עם מלבושי מלכות, אבל עם זאת הולך יחף, כי הוא עדיין לא בארץ ישראל! סבא היה חוזר הרבה על הסיפור הזה.

ההתנתקות

הנושא של גוש קטיף 'אכל' אותו בצורה, שלדעתי הוא לא חזר לעצמו אחרי זה. איך ששרון הכריז על זה – שאין ספק שהכריז על זה כי רצה להנצל מהמשפטים שלו – מאותו רגע סבא התגייס כולו למערכה. תמיד היה אומר, שזה לא נכון מה שראש הממשלה אמר, שפנו אליו מארצות הברית, אלא זה הוא שבא והציע את זה להם. הוא ראה שהוא מסתבך בענייניו, לכן בא והציע להם, ומבחינתם – 'בכבוד'…

הוא דבר בזמן ההתנתקות, גם איתי וגם ברבים, על כמה נקודות. דבר ראשון – על הפן של קדושת ארץ ישראל, שזו אדמה של ארץ ישראל. אם זו אדמה קדושה, איך אנחנו יכולים לבוא ולתת את זה לערבים, איך יכול להיות דבר כזה? דבר שני – מה יגידו אומות העולם, מה יגידו בספרד, מה יגידו באירופה, מה יגידו? שהיהודים מפנים את האחים שלהם? הדבר השלישי – לתפוס עשרת אלפים יהודים ולגרש אותם, מה יהיה אתם מבחינה נפשית? איפה הם יתאקלמו מבחינת פרנסה? הכל כאב לו. סבא היה אדם מאוד רגיש והתיחס לכל הבחינות, זו היתה הגדולה שלו.

למדתי באותה תקופה בישיבת 'הדרת דוד' של הרב מלצר בבית וגן, נין של הרב איסר זלמן. זה היה בחודש תמוז לפני הגרוש, והרב מלצר שליט"א הזמין אותו למסור שיחה. לפני השיחה, הייתי יחד עם סבא בדירה שלו ברובע. הוא שאל אותי, בהתחשב שמדובר בישיבה בסגנון מסוים – "עוד מעט הגרוש. אני בא עכשיו לישיבה שלך, יהיה אפשר לדבר על גוש קטיף? ראש הישיבה יסתדר עם זה?". הוא הבין, שאני גם לומד שם, הוא היה אדם מאוד שכלי, וגם לא רצה להרוס קשרים. זו היתה הגדולה שלו, בכל דבר חשב איפה תהיה תועלת. אמרתי לו – "כן, דבר, בכבוד". הוא בא, דיבר שם שעתיים כמעט, ראית שזה כואב לו, זה כאב לו בגלל שלוש הבחינות – גם ארץ ישראל, גם הקדושה, גם למה לזרוק יהודים. היתה לו אהבת ישראל מאוד גדולה לכל יהודי באשר הוא. ממש ככה.

באותה תקופה הסתובבתי אתו הרבה. ברוב המקרים הלכתי איתו לרבנים. דווקא כשהיה בכנסת – לא הגעתי אתו. הוא אמר לי לא לבוא, אולי כי לא רצה שאכנס לבנין הטמא שם.

גוש קטיף 'אכל' אותו, הוא הלך ודבר בכל מקום שיכל. הוא הלך מרב לרב. באחת ההזדמנויות, נכנסתי אתו למרן הרב אלישיב. הוא ניסה למנוע את הכניסה של יהדות התורה למהלך, נכנסתי אתו לזה וראיתי, שהרב אלישיב מאוד היה אכפת לו. הרב אלישיב אמר לו – "אני נגד ההתנתקות". אני זוכר שאמר לו את זה. בסוף הרב אלישיב אמר, שיש עוד חברי מועצת, שילכו לשאול את כולם מה הם אומרים, ובינתיים להגיד לאחד מחברי הכנסת שם לא לחתום עם שרון על הכניסה של יהדות התורה. אבל עד שזה הגיע למעשה, פעלו אחרת.

לפני שביצעו את הגרוש, סבא הגיע, יחד עם הרב יונה מצגר, לרב אלישיב, לדבר על בתי הכנסת. כנראה הבין, שאין התנגדות חוצצת בין הרבנים והאדמו"רים לתכנית הזאת. הוא לפחות ניסה שמדינת ישראל לא תהרוס את בתי הכנסת בידיים, ואכן עלתה בידו.

הוא הלך מרב לרב, אבל ראית שזה חשוב לו מהפן התורני. הוא לא ערבב פוליטיקה, וזה מה שחשוב שהקוראים פה ידעו. הוא הלך מרב לרב, לרבי ממודז'יץ', לרבי מאלכסנדר. לגאון רבי שמואל אויערבאך, שהיה מאוד נגד ההתנתקות. הייתי אתו אצל הרב שמואל אוירבך על זה. ר' שמואל דאג, שיתלו בישיבת מיר, שזה מקום מרכזי של המון בני תורה – אני לא יודע אם תלו בסוף או לא – תפילה שיתפללו שלא תהיה התנתקות. כולם היום מכירים את 'הרב שמואל אויערבאך הקנאי' שעושים אותו היום, בשל המאבק הבלתי-מתפשר שלו נגד הגיוס, אך בד בבד צריך לזכור, שהיתה לו אהבה גדולה מאוד לארץ ישראל. חשוב שידעו, שהוא היה מאוד נגד ההתנתקות.

היינו בבני ברק, אצל הרב מאיר צבי ברגמן, אצל הרבי ממודזיץ' והרבי מאלכסנדר הקודם, אביו של הרבי שליט"א. כשחזרנו, השעה היתה 2 בלילה, וסבא לא אכל כלום כל היום. באותה תקופה, היה לו מאוד קשה נפשית. הוא פתח את הבית, בבית היה לו ארון קודש, והוא פשוט בכה מעל שעה שלא תצא לפועל תכנית ההתנתקות. במשך שעה בכה על זה בבית, ראית שזה אכפת לו.

הגאון הרב בעדני זצ"ל הגיע לדבר אתו על גוש קטיף, ראו שהוא מאד התנגד לזה ומאד כאב על זה.

הוא היה מחובר מאוד לידידו הטוב הרבי מערלוי זצ"ל, ושניהם היו מחוברים מאוד לנושא ארץ ישראל. גם הרבי מסדיגורה זצ"ל, הסבא של הרבי שליט"א, מאוד אהב את סבא.

נסענו לרבי מסדיגורה בתל אביב לפני ההתנתקות, ומיד כשנכנס, הם התחילו לבכות מעל ארבעים דקות ולא יכלו לדבר. אחר כך הרבי אמר לו בכאב – "איך מפנים יהודים?!". סבא היה מדבר אתי הרבה על הפינויים. היה מאוד כואב לו, מאוד היה אכפת לו, הייתי רואה דמעות בעיניים שלו.

לרבי מערלוי היתה דירת נופש בטבריה, והוא היה מגיע לשם הרבה. סבא שמע שהרבי נמצא שם, ונסע אתי לבקר אותו. הגענו לטבריה, נסענו דרך הבקעה. בדרך לדירה, עברנו דרך הכביש שרואים ממנו את בית העלמין של טבריה.

הוא אמר לנהג – "עצור". אמרתי לו – "סבא, הבית של הרבי מערלוי זה בקרית שמואל בטבריה, לא פה". "עצור". חשבתי שאולי הוא רוצה קצת לנשום אויר, אחרי כל הלחץ הזה של ההתנתקות, אולי הוא רוצה לראות את הכנרת. אבל הוא אמר לי – "לא, פה קבור הרב מנחם מענדל מויטעבסק, שהוא האדמו"ר של ארץ ישראל [בעל 'פרי הארץ']. בא נתפלל שלא תהיה התנתקות, שזה לא יקרה." סבא נעמד שם מעל 20 דקות עם דמעות בעיניים. הוא נסע עם מונית, והנהג שהיה חילוני, ראה שהרב בוכה, אז הוא ירד לראות מה קורה. גם הנהג הצטרף אלינו, סבא הוריד את הכובע, שם לו את הכיפה, מעל 25 דקות, אמר – "ר' מנחם מענדל, אתה האדמו"ר של ארץ ישראל, בא תפעל בשמים, שלא יחללו את ארץ ישראל, שלא יגרשו יהודים" – מעל 25 דקות. כך היה קורא לו – 'האדמו"ר של ארץ ישראל'.

אני רוצה לציין שבאותה תקופה, לפני עוד מעט 19 שנים, בזמן הגירוש מגוש קטיף, הרב מנחם מענדל מויטעבסק לא היה כל כך ידוע. סבא אמר לי, שיש לו ספר בשם 'פרי הארץ'. זו היתה הפעם הראשונה שנודע לי על הספר הזה. הוא אמר לי, שהספר הזה נמצא אצלו בבית. שבוע אחרי זה באתי אליו, ואמרתי לו – "סבא, ספרת לי על הספר 'פרי הארץ', בא נלמד". הוא הוציא, התחלנו ללמוד בו כמה דקות, וסבא אמר – "זה הרבי של ארץ ישראל".

אחרי ההתנתקות, ראו עליו, שלקח את זה ללב. הוא לא דיבר אתי על זה הרבה. כנראה הבין, שצריך להתקדם הלאה. אבל פעם אחת אמר לי אחרי ההתנתקות – "תדע לך, שאדם שאין לו דעת תורה – הימין שלו זה שום דבר. ראית איך ראש ממשלה שבנה ישובים והיה ימני, בסוף החריב את הכל, כי בלי תורה – הימין זה שום דבר".

ירושלים ובית המקדש

סבא נולד בירושלים, בבית מנדלבוים, והוא סיפר לי, שכילדים הם הרבו לבקר בקבר שמעון הצדיק וגם בכותל. הוא נהג לומר על עצמו שהוא 'בן ירושלים'.

כשאני נזכר בכמיהה שלו לירושלים, יורדות דמעות. כשהיינו באים לכותל, היה אומר – "עוד פסיעה, אנחנו בבית המקדש". הוא חי את ירושלים ובית המקדש במשך כל השנה.

פעם אחת ירדנו מהרובע לכותל ביום מאד חורפי, ובדרך פגשנו את הג"ר שמעון בעדני זצ"ל. כידוע, הרב בעדני תמיד דיבר בעניני משיח וגאולה, והוא פנה לסבא – "הרב שמחה, מתי יבוא המשיח?". סבא השיב לו בחיוך – "אנחנו כבר ממש קרובים, צריך רק לקפוץ מעבר לקיר".

סבא היה הולך לכותל בחגים, והוא היה מתחיל לבכות באמצע. פעם אמר – "תראה, כל כך הרבה אנשים באים לברכת כהנים, ומה נשאר לנו? רק לעבור את הגדר ואנחנו בבית המקדש".

שנזכה במהרה בימינו!