המשך סדרת 'מחזה ישעיהו', פרקים י"ג – י"ד
הנביא פותח בזאת סדרת נבואות זעם על אומות העולם, על הרעה העתידה לבוא עליהם. בראשונה הוא פותח בבת בבל השדודה – 'מַשָּׂא בָּבֶל אֲשֶׁר חָזָה יְשַׁעְיָהוּ בֶּן אָמוֹץ' (יג א), ומתנבא על החורבן המוחלט והרעות העצומות הממשמשים ובאים עליהם. נסקור תחילה בקצרה את מהלך הנבואה.
סקירה כללית
ניתן לחלק את משא בבל לחלקים ראשיים ומשניים. תחילה מתנבא ישעיהו אודות חורבן ממלכת בבל:
א] פסוקים א-ה – ההכנות לחרבן בבל, בהתייחסו אל אלו העתידים להחריבו – 'אֲנִי צִוֵּיתִי לִמְקֻדָּשָׁי, גַּם קָרָאתִי גִבּוֹרַי לְאַפִּי עַלִּיזֵי גַּאֲוָתִי' (ג). 'בָּאִים מֵאֶרֶץ מֶרְחָק מִקְצֵה הַשָּׁמָיִם, ה' וּכְלֵי זַעְמוֹ לְחַבֵּל כָּל הָאָרֶץ' (ה). ב] פסוקים ו-ח – הפחדת יושבי בבל מפני האסון הממשמש ובא, כמו – 'וְנִבְהָלוּ, צִירִים וַחֲבָלִים יֹאחֵזוּן, כַּיּוֹלֵדָה יְחִילוּן, אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ יִתְמָהוּ, פְּנֵי לְהָבִים פְּנֵיהֶם' (ח). ג] פסוקים ט-יב – תיאור כללי של החרבן והשבר שיבואו עליהם – 'הִנֵּה יוֹם ה' בָּא, אַכְזָרִי וְעֶבְרָה וַחֲרוֹן אָף, לָשׂוּם הָאָרֶץ לְשַׁמָּה וְחַטָּאֶיהָ יַשְׁמִיד מִמֶּנָּה' (ט).ד] פסוקים יג-יח – פירוט הטבח, החורבן והסבל שיהיו מנת חלקה של בבל ביום חרון אף ה' – 'כָּל הַנִּמְצָא יִדָּקֵר וְכָל הַנִּסְפֶּה יִפּוֹל בֶּחָרֶב, וְעֹלְלֵיהֶם יְרֻטְּשׁוּ לְעֵינֵיהֶם, יִשַּׁסּוּ בָּתֵּיהֶם, וּנְשֵׁיהֶם תִּשָּׁכַבְנָה' (טו-טז). ה] פסוקים יט-כב. עליבותה של בבל אחרי השבר והחרבן – 'וְהָיְתָה בָבֶל צְבִי מַמְלָכוֹת תִּפְאֶרֶת גְּאוֹן כַּשְׂדִּים כְּמַהְפֵּכַת אֱ-לֹהִים אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה' (יט). 'וְרָבְצוּ שָׁם צִיִּים וּמָלְאוּ בָתֵּיהֶם אֹחִים, וְשָׁכְנוּ שָׁם בְּנוֹת יַעֲנָה וּשְׂעִירִים יְרַקְּדוּ שָׁם' (כא).
הפרשה מסתיימת עם ישועת ישראל העתידה – 'כִּי יְרַחֵם ה' אֶת יַעֲקֹב וּבָחַר עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל וְהִנִּיחָם עַל אַדְמָתָם, וְנִלְוָה הַגֵּר עֲלֵיהֶם וְנִסְפְּחוּ עַל בֵּית יַעֲקֹב, וּלְקָחוּם עַמִּים וֶהֱבִיאוּם אֶל מְקוֹמָם, וְהִתְנַחֲלוּם בֵּית יִשְׂרָאֵל עַל אַדְמַת ה' לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת, וְהָיוּ שֹׁבִים לְשֹׁבֵיהֶם וְרָדוּ בְּנֹגְשֵׂיהֶם' (יד א-ב).
אחר כך מתנבא הנביא – 'וְהָיָה בְּיוֹם הָנִיחַ ה' לְךָ מֵעָצְבְּךָ וּמֵרָגְזֶךָ וּמִן הָעֲבֹדָה הַקָּשָׁה אֲשֶׁר עֻבַּד בָּךְ' (ג), או אז – 'וְנָשָׂאתָ הַמָּשָׁל הַזֶּה עַל מֶלֶךְ בָּבֶל, וְאָמָרְתָּ: אֵיךְ שָׁבַת נֹגֵשׂ שָׁבְתָה מַדְהֵבָה' (ד). משל שנמשך עד סוף הפרשה שבפסוק כג. בפרשה שלאחריה (פסוקים כד-כז) ממחיש הנביא את מוחלטות הנבואה, כי כשם שעשה ה' באשור את אשר דימה לעשות בהם, כך יהיה גם עם בבל – 'כִּי ה' צְבָ-אוֹת יָעָץ וּמִי יָפֵר, וְיָדוֹ הַנְּטוּיָה וּמִי יְשִׁיבֶנָּה' (כז). ומכאן אנו למדים, שנבואה זו נאמרה לאחר נפילת אשור.
בראשית הגאולה נשאר חלק בחו"ל והגוים מבקשים להסתפח לישראל שבארצם
עתה עלינו להתבונן בתיאור הנביא את ישועת ישראל – 'כִּי יְרַחֵם ה' אֶת יַעֲקֹב, וּבָחַר עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל, וְהִנִּיחָם עַל אַדְמָתָם, וְנִלְוָה הַגֵּר עֲלֵיהֶם וְנִסְפְּחוּ עַל בֵּית יַעֲקֹב, וּלְקָחוּם עַמִּים וֶהֱבִיאוּם אֶל מְקוֹמָם, וְהִתְנַחֲלוּם בֵּית יִשְׂרָאֵל עַל אַדְמַת ה' לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת, וְהָיוּ שֹׁבִים לְשֹׁבֵיהֶם וְרָדוּ בְּנֹגְשֵׂיהֶם'. רוב המפרשים הסכימו, כי מקראות אלו מדברים אודות הגאולה האחרונה, וכן אמרו להדיא בזוהר (וירא קז:)[1].
הקורא בספר מפורש, בשום שכל להבין במקרא, נוכח כי הנביא מתאר תהליך הדרגתי – תחילה ישועה כללית כאשר ירחם ה' על עמו ויבחר בזרע ישראל, ינוחו על אדמתם, וירווח להם עד שיהיה כדאי לגרים להתלוות להם ולהסתפח אליהם, כשבמקביל, רבים מבני ישראל נשארים שרויים בגולה בין העמים. רק לאחר כל זאת, בשלב מאוחר יותר, יקחום עמים ליושבים בִּשְׁבִי הגולה להביאם אל מקומם. והדברים תואמים בעליל את הנכתב במאמרים קודמים אודות השלבים השונים בקיבוצי הגליות – קחם־נא משם.
את אפיוני הגאולה והדרגיותה במקראות אלו הטיב לתאר המלבי"ם, כאשר הוא מוסיף להבחין עוד בשלב הראשון, שהוא קיבוץ הגליות וירושת הארץ בראשונה, את שני מצבי הגאולה – 'זכו' ו'לא זכו', וזו לשונו – "הנה גאולת ישראל תלויה באחד משני דברים: או מצד רחמי ה'; או מצד מעשיהם הטובים. כי אם יהיו זכאים בעת הגאולה, אז אין צריכים לרחמים וחמלה, רק כמו שבחר ה' בהם מקדם להיות לו ממלכת כהנים וגוי קדוש כן ישוב יבחר בם. אבל אם לא יהיו זכאים, ולא יהיו מובחרים שיבחר ה' בהם מצד הבחירה, אז עכ"פ יפדם מצד הרחמים והחמלה שירחם על עָנְיָם ושעבודם ויחוש פן יאבדו בגוים. וידוע, כי שם 'יעקב' יאמר על ההמונים והפחותים, ובשם 'ישראל' יקראו בעת היותם במדרגה מעולה ונשאה. על זה אמר – הגאולה תהיה או מצד 'כי ירחם ה' את יעקב' – על ההמונים שאין ראויים מצד מעשיהם, או מצד 'כי יבחר עוד בישראל' – שהם המעולים. 'ונלוה הגר עליהם', מצד שלותם והצלחתם. 'ולקחום' – רצה לומר, תחלה יקבלו גרים שיתגיירו בעת שלא יהיו בשלוה גמורה, אבל אח"כ יקחו גוים אותם, ויביאו אותם אל מקומם ולא יתקבלו עוד לגרים, רק יתנחלו אחר שכבר יהיו על אדמת ה' לעבדים ולשפחות".
ישועת ישראל וחזרתם לארצם קודם ימות המשיח
הבחנה זו, לפיה רק בשלב הגאולה הראשון מקבלים גרים, אולם בשלב השני אין מקבלים גרים, מוכחת גם מדברי חז"ל, ומדבריהם אנו למדים עוד, כי זמנו של החלק הראשון של הגאולה, בו מרחם ה' על עמו ומניחם על אדמתם, חל עוד קודם הימים הנקראים 'ימות המשיח'. כי הנה בעת אשר מרחם ה' על בית יעקב, ובוחר עוד בישראל ומניחם על אדמתם, נאמר 'וְנִסְפְּחוּ עַל בֵּית יַעֲקֹב', וממנו למדו חז"ל (קדושין ע:), כי קשים גרים לישראל כספחת – כתיב הכא 'ונספחו', וכתיב התם 'לשאת ולספחת' (ויקרא יד נו). ומאידך, קיימא לן (יבמות כד:), שאין מקבלין גרים לימות המשיח. ממילא יוצא, שהעת שבה עדיין מקבלים גרים היא קודם "ימות המשיח", אף על פי שכבר חזרו ישראל והונחו על אדמתם[2].
לדעת הזוהר (ויחי רטו:), דוקא בעת הזאת, במצב הראשוני הזה, כאשר "יְרַחֵם ה' אֶת יַעֲקֹב וּבָחַר עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל וְהִנִּיחָם עַל אַדְמָתָם' – קשים הגרים כספחת, כמשמעות המקרא. ואגב אורחא אנו למדים מדברי הזוהר על משבר דיור הנלווה להתרבות ישראל לאחר חזרתם לארצם, וזו לשונו – "תנא קשים גרים לישראל כספחת בעור החי … כתיב 'כי ירחם ה' את יעקב ובחר עוד בירושלם ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב', כד יתובון לארעהון … יתלוון גיורין עם ישראל ויהוויין להון כעומקא בבשריהון, וכל כך למה … אמר רבי שמעון על תחומין דארעא, דכל חד יהא רעוא למידר בארעא דישראל ותסתער דיורין"[3]. [פירוש – כאשר ישובו ישראל לארצם, יתלוו גרים עִם ישראל, ויהיו להם כספחת בעור. וכל כך למה, אמר רבי שמעון – על שטחי הארץ, כי כל אחד יהא ברצונו לדור בארץ ישראל, ויתרבו בו הדיורים עד שיהיה צר המקום, ולכן יהיו קשים להם הגרים (ע"פ מהרח"ו באור החמה)].[4]
[1] ראה מה שכתב המלבי"ם – "מסדר הכתובים מבואר, שנבא זאת על גאולת בבל, ובאמת לא נתקיימו אז היעודים האלה. אמנם תנוח דעתך בזה עם מה שכתבתי בתחלת קאפיטול י"א, שזמן הגאולה העתידה כבר התחילה מימי חזקיה ותלויה ועומדת, על עת יזכו, ואם היו זוכים היו היעודים האלה מתקיימים בצאתם מבבל, ואחר שלא זכו נתאחר הדבר עד יבא חזון למועד ויפח לקץ וכמ"ש חז"ל (סנהדרין צז:)".
[2] ראה מה שכתב בזה בספר בני יששכר (חודש אב, מאמר ב, ובספרו אגרא דפרקא אות רמא) – "מבואר בכתבי האריז"ל אשר בימים הללו [-ימי בין המצרים] נולדים נשמות גרים מיחודים עליונים (פע"ח שער הברכות פ"ז), וביום האחרון הוא תשעה באב זמן לידת משיח (ירושלמי ברכות פ"ב ה"ד). הרמז בזה, 'אין מקבלים גרים לימות המשיח', כיון שנולד משיח כבר נפסק זמן לידת הגרים, נ"ל. וכן תמצא בברכות שמונה עשרה מתפללים בברכת 'על הצדיקים' – 'ועל גרי הצדק', ואח"כ על בנין ירושלים, וצמיחת קרן לדוד.וזהו מה שאמרו רז"ל קשים גרים לישראל כספחת, דכתיב ונלוה הגר אליהם ונספחו על בית יעקב". יעוין שם. לפי דרכנו למדנו, שכל זה מתרחש לאחר קיבוץ גליות בראשונה, שהרי ברכת 'על הצדיקים' באה לאחר ברכת 'תקע בשופר' שכנגד קיבוץ גליות, כמבואר בגמרא (מגילה יז:).
וראה עוד דברים נפלאים שכתב הרמח"ל (אוצרות רמח"ל, רות א) – "'וירא כי אין איש' זה משה, 'וישתומם כי אין מפגיע' מן המשיחין, 'ותושע לו זרועו וצדקתו [-כנס"י] היא סמכתהו' (ישעיהו נט טז), זה שהכתוב אומר 'ותקם היא [נעמי, כנס"י] וכלותיה' (רות א ו), מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, 'בזעת אפך תאכל לחם' (בראשית ג יט). 'ותשב משדי מואב' (רות שם) לשוב לאדמת הקדש … 'עד שובך אל האדמה כי ממנה לוקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב' (בראשית שם), הרי חז"ל אמרו (ירושלמי נזיר פ"ז ה"ב), אדם הראשון ממקום כפרתו נברא, מעפר המזבח. וישראל הקרויים 'אדם' (יבמות סא.) בדין הוא ששמה ישובו … ובלכתה ילכו הגרים הנגררים אחריה ליהנות מכבודה ומרב טוב אשר נצפן לנו … וקשים גרים לישראל כספחת, על כן לא יקבלו אותם לימות המשיח, 'כי מר לי מאד מכם' כספחת. 'כי יצאה בי יד ה" (רות א יג), יד החזקה על ישראל נגלתה ולארצם ישובו".
[3] דברי הזוהר הם בסדרת מאמרים סתומים שבראש פרשת ויחי, מאמרים שכמעט ולא פורשו בידי המפרשים, ולרוב עוסקים בגאולה האחרונה. על סתימת מאמרים אלה כתב בהגהות מהרצ"א (לבעל בני יששכר) – "מעודי אני רואה שיש בזה נסיבה מאת השי"ת, כי באלו המאמרים יש גילוי לקץ הגאולה".
[4] אחר כך אומר שם הזוהר – "כתיב (ישעיה נד ב) 'ויתדותיך חזקי', צָבי למימר, סיכיא דהויין עמך מעקרא אתקיף יתהון וסייע יתהון יתיר משאר עממין". ופירש מהרח"ו – "וצוה להם השי"ת כי אין ראוי להם להצטער על זה, ואדרבה ראוי להם להחזיק בידם, וז"א 'ויתדותיך חזקי', ר"ל הגרים הדומים בעיניכם כקוצים ויתדות, ראוי לך שתחזקם שתחזיק בידם ולא לדחותם, כי הלא היה בהם צדקות וזכות כי נתגיירו וראוי להחזיקם משאר הגוים".