הנה ימי הפורים, הימים בהם שמחים אנו על הצלתם של ישראל בגלות פרס ומדי – לכאורה אין להם שייכות לגאולת ישראל, למקדש ולציון. ימים אלו באים הם לציין את קיום ההבטחה האלוקית של "ואף־גם־זאת בהיותם בארץ איביהם לא־מאסתים ולא־געלתים לכלתם" (ויקרא כ"ו, מ"ד), ולכאורה אין להם שייכות לסדר ההנהגה האלוקית המובילה לגאולת ישראל ולבנין המקדש.
אולם לאמיתו של דבר, די בהתבוננות קלה בקורות התקופה בה אירע נס פורים על-מנת להבין שאין הדבר כפי שנראה ממבט ראשון. הרי נס פורים אירע אחר שכבר נפקדו ישראל פקידה בזמן כורש, כמו שכתוב בעזרא א', א' – ג' – " ובשנת אחת לכורש מלך פרס לכלות דבר־ה' מפי ירמיה העיר ה' את־רוח כרש מלך־פרס ויעבר־קול בכל־מלכותו וגם־במכתב לאמר. כה אמר כרש מלך פרס כל ממלכות הארץ נתן לי ה' אלקי השמים והוא־פקד עלי לבנות־לו בית בירושלם אשר ביהודה. מי־בכם מכל־עמו יהי אלקיו עמו ויעל…". אז עלו ישראל והעמידו את המזבח על מכונותיו והתחילו בבנין המקדש. אמנם העבודה נעצרה על-ידי שטנת צרי יהודה ובנימין והייתה בטלה עד שנת שתים לדריוש המלך. והנה באותו הזמן שבין פקידת כורש לסיום בנין המקדש [שהם הפקידה והזכירה המקבילות לפקידה וזכירה דגאולת מצרים ודגאולה העתידה כמבואר ברמח"ל במאמר הגאולה] – באותו הזמן אירע נס פורים. נס פורים התרחש בשנת י"ג לאחשורוש והחלו לנהוג את ימי הפורים לשנה אחרת, והיא הייתה שנתו האחרונה של אחשורוש, ומיד אחריו מלך דריוש ונשלם בנין המקדש.
ודעת לנבון נקל, שלא יתכן שיהיה נס פורים באותו הזמן שבין פקידה לזכירה, ולא יהיה לנס שייכות לענין, ובפרט שסמוך ונראה לנס הפורים נשלם בנין המקדש בהתעוררות הזכירה.
גם מדברי חז"ל יש להוכיח, כי קיימת שייכות עמוקה בין ענין נס פורים לענין בנין המקדש וגאולת ישראל. וכן מובא בגמרא במגילה י"א. בפרוש השם 'אחשורוש' – "אחשורוש, אמר רב: אחיו של ראש, ובן גילו של ראש [נבוכדנצר]. אחיו של ראש – אחיו של נבוכדנצר הרשע שנקרא ראש… ובן גילו של ראש, הוא [נבוכדנצר] הרג – הוא [אחשורוש] ביקש להרוג, הוא החריב – הוא בקש להחריב, שנאמר 'ובמלכות אחשורוש בתחלת מלכותו כתבו שטנה על ישבי יהודה וירושלים' (עזרא ד', ו')". נמצאנו למדים, כי עצם שמו של אחשורוש מורה על היותו דומה לנבוכדנצר בבחינת היותו מחריב המקדש.
עוד אמרו שם בדף י"א: – "אמר רבא: מאי כשבת – לאחר שנתיישבה דעתו. אמר: בלשצר חשב וטעה, אנא חשיבנא ולא טעינא. מאי היא? דכתיב כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקד אתכם, וכתיב למלאות לחרבות ירושלים שבעים שנה. חשוב ארבעין וחמש דנבוכדנצר, ועשרים ותלת דאויל מרודך, ותרתי דידיה – הא שבעים [וישראל טרם נגאלו], אפיק מאני דבי מקדשא ואשתמש בהו". ראינו, אם כן, כי ענינו של אחשורוש הוא נגד בית המקדש, ונתישבה דעתו בראותו, שאין ישראל נגאלים.
עוד אמרו שם בדף ט"ו: על הכתוב "מה בקשתך עד חצי המלכות ותעש" (אסתר ה', ו') – "חצי המלכות ולא כל המלכות, ולא דבר שחוצץ למלכות, ומאי ניהו – בנין בית המקדש".
וגם הנה מבואר בפסוקים, שמרדכי היה עם עולי הגולה עם זרובבל ויהושע בפקודת כורש, אלא שחזר אחר-כך לשושן, וכתבו המפרשים (רלב"ג על עזרא, ב', ב') שחזר כדי לבקש על בנין בית המקדש.
עוד אמרו חז"ל, כי בניו של המן הם היו כותבי השטנה על יושבי יהודה וירושלים (סדר עולם רבה פרק כ"ט).
נמצאנו למדים מכל זאת, שאף כי ענין המקדש אינו מפורש במגילה כלל, מכל מקום מגלים לנו חז"ל, כי פנימיותם של דברים סובבת סביב המקדש, בהיות אחשורוש והמן מתנגדי המקדש וגאולת ישראל, ומרדכי מבוני המקדש והפועלים למענו.
ועומקם של דברים נתבאר לנו על-ידי מרן האריז"ל בשער הכוונות ענין הפורים, ואף כי לא למדתי חכמה ואיככה דעת קדושים אדע, מכל מקום אבואה לרדות מעט דבש מתוך דברי האר"י, דברים המתישבים על הלב ומובנים אף לבני-אדם כערכי. וראוי לציין, כי הדברים מיוסדים על דברי רבנו הרמח"ל בספר הכללים כלל כ"ז ובקטע המקביל ב"דעת תבונות".
יש להתבונן בדבר פלא, שהנה בספר דניאל מתוארים כמה וכמה ניסים גלויים וגילויים אלוקיים לעיני העמים שהיו לאורכה של גלות בבל, החל מתחילת ספר דניאל, כאשר דניאל וחבריו, על-אף שלא אכלו מפת בג המלך, נראה מראיהם טוב מכל הילדים האוכלים את פת בג המלך, דרך הצלתם של חנניה, מישאל ועזריה מכבשן האש ועד להצלתו של דניאל מגוב האריות, נראית בעליל הנהגה של ניסים גלויים. גם כל המלכים הודו והכירו מכח אלו הנסים בכוחו וגדולתו של אלוקי ישראל, וכפי שאמר נבוכדנצר לדניאל בפותרו לו את חלומו – "מן-קשט די אלהכון הוא אלה אלהין ומרא מלכין וגלה רזין" (דניאל ב', מ"ז), ואף חקק חוק ואמר "ומני שים טעם די כל־עם אמה ולשן די־יאמר שלו על אלההון די־שדרך מישך ועבד נגוא [חנניה, מישאל ועזריה] הדמין יתעבד וביתה נולי ישתוה כל־קבל די לא איתי אלה אחרן די־יכל להצלה כדנה" (שם ג', כ"ט). והדברים מגיעים לשיאם כשנבוכדנצר אומר – "ולעלאה ברכת ולחי עלמא שבחת והדרת די שלטנה שלטן עלם ומלכותה עם־דר ודר…" (שם ד', ל"א), וכבר אמרו על זה חז"ל, שביקש נבוכדנצר לגנות כל שירות ותשבחות של דוד עד שבא מלאך וסטרו (סנהדרין צ"ב:).
והנה כך נמשכה ההנהגה עד ימות דריוש, ועד בכלל, שהרי בימיו הייתה הצלתו של דניאל מגוב האריות, שבעקבותיה שלח אגרות לכל האומות – "מן־קדמי שים טעם די בכל־שלטן מלכותי להון זיעין ודחלין מן־קדם אלהה די־ דניאל די־הוא אלהא חיא וקים לעלמין ומלכותה די־לא תתחבל ושלטנה עד־סופא" (דניאל ו', כ"ז).
אמנם החל משנה אחת לאחר מכן, משעלה כורש הפרסי למלוך, לא מצאנו עוד נסים גלויים ולא גילויי נבואה לעיני העמים [ואף שבישראל עדיין שרתה הנבואה והיו נביאים כמו חגי, זכריה ומלאכי, מכל מקום לא נתגלתה אמיתות נבואתם לעיני העמים]. ובכל ספר עזרא-נחמיה איננו מוצאים אלא עזרה ממרום בדרך הטבע, וכן במגילת אסתר אין אנו רואים כי אם השגחה אלוקית בדרך הטבע.
והדברים נראים תמוהים ומתמיהים, כיצד בכל זמן הגלות שישראל בארץ אויביהם והמקדש חרב ושומם, ה' מופיע ומתגלה לעיני העמים, ואילו משהחלה לצמוח ישועתם של ישראל בשנת אחת לכורש מלך פרס, משהחלה פקידת ישראל – מאז נסתלקה ההופעה האלוקית, ואין עוד חזון לעיני העמים, ואין עוד כבוד ה' נגלה.
והדברים מתבארים על-פי דברי האר"י הקדוש, וכך הם בפני הדברים – בכל זמן הגלות, זמן הריחוק וההסתרה, אין הארת פנים של קרבה, של אהבה לישראל. אמנם הקב"ה מחזיק את ישראל קרובים אליו על-ידי איזו הופעה אלוקית המתגלה בעולם, ועל-ידי זה ישראל נשארים אחוזים וקשורים בו יתברך, בראותם בו את מקור חיותם ואת צורם ומשגבם, אשר אי אפשר להם בלתו.
אמנם בהגיע תור הגאולה להופיע ובבוא זמן שמש הגאולה להפציע, בבוא העת לחדש את הקשר בין כנסת ישראל לקב"ה, אז אין הקב"ה חפץ שיהו ישראל פונים אליו מתוך הכרח, מתוך שגלוי להם שאין להם כל בררה אחרת, רוצה הוא ה' יתברך שפנייתם של ישראל אליו תהיה מתוך אהבה, מתוך רצון, מתוך חיבור, ועל-כן נעלה הענן וכביכול ישן הוא אלוקיהם של אלו. "אותותינו לא ראינו אין־עוד נביא ולא־אתנו ידע עד־מה" (תהילים ע"ד, ט'). עולי הגולה השבים לציון אינם רואים אותות ומופתים שיכריחו את כל ישראל לעלות עמהם. הם שרויים באימה מפני עמי הארצות, ורק אשר לבו בוער באהבת אלוקיו – המתנדבים בעם – הם עולים לירושלים מתוך חפצם העז ותשוקת ליבם. רוב העם בוחר לו להנות מסעודתו של אותו רשע החוגג את מפלתם של ישראל ואת מפלתו של המקדש. רק טהורי לב קדושי רעיון הם הפועלים עם ה' ועם עמו. וזהו רצונו של מקום. לזה מכוונת היא החכמה האלוקית, להיות פנייתה של כנסת ישראל אל אלוקיה מתוך תוכה, מהתעוררותה היא, מעומק לבה.
והנה המן הרשע, אשר לא ידע מסוד זה, אך ידע גם ידע מחילוף ההנהגה, מזה שאין אלוקי ישראל מופיע בגלוי, מכך שבניית מקדשו מושבתת על-ידי מלכי פרס, וכביכול אין עמו כח לעזור – מכח זה הוא סבר שעתה בידו הכח לעצור את התכנית האלוקית, לעצור את בית המקדש לעולם בכך שישמיד אחת ולתמיד את עם ישראל, את עם הקודש והמקדש. ודבר זה ידוע, שאין עמלק מתעורר אלא בשעה שהוא רואה את ישראל קרבים לארצם, קרבים אל מקדשם. בשעה ששרו ישראל על הים "תבאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה' מקדש אד-ני כוננו ידיך" (שמות ט"ו, י"ז), כששמו ישראל פעמיהם אל ארץ-ישראל, בא עמלק. בשמוע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים, בא הוא ונלחם בישראל (במדבר כ"א, א'), וכבר אמרו חז"ל כי היה זה עמלק (במדבר רבה י"ט, כ'). גם בדור אחרון ראינו, כי בהחל ישראל להתעורר לשוב אל ארצו ואל מולדתו, נתעורר העמלקי הארור כנגדו להשמידם ולהאבידם, וכן גם המן בראותו את התעוררות ישראל לחזור לארצם ולבנות את מקדשם זמם בטומאתו להשמידם ולהאביד כל זכר קודש מן העולם. הוא חשב לנצל את אותו פרק זמן בו מסתיר הקב"ה את פניו מעמו על-מנת להשמידם מעל פני האדמה.
אמנם עצתו פעלה את ההפך הגמור, שבגזרתו החזיר את ישראל בתשובה מה שלא עשו מ"ח נביאים ושבע נביאות, ובשוב ישראל אל אלוקיו נעשה נס פורים, ובו נתגלתה אהבתו העצומה של ה' לבניו לעמו, אשר עוד קודם חזרתם בתשובה, ואף בתוך כדי חטאם במשתה אחשורוש, כבר הזמין הוא יתברך שמו להם ישועה, ונתגלה להם לישראל כיצד כל מחשבותיו יתברך עליהם לטובה, וכל הסתר הפנים אינו אלא דרך להביאם אליו לקרבם אליו באהבה. ואזי קבלו ישראל את התורה קבלה באהבה המעולה יותר ויותר על קבלת התורה בסיני שהייתה מתוך הכרח וכפיית הר כגיגית, ובכך נשלמה עצת החכמה העליונה שיהו ישראל פונים אל השי"ת באהבה ולא מתוך הכרח, ואז נבנה הבית השני, וחזר חיבור קוב"ה עם כנס"י באהבה.
ונמצא, שהמן ברצותו לבטל את בנין המקדש חשב לאבד את ישראל, אך משיב חכמים אחור הניא עצתו וסיבב מחשבתו שהיא עצמה תפעל את החזרת ישראל לאביהם שבשמים ואת בנין המקדש.
וכעת נבואה להתבונן על המצב שאנו נמצאים בו כיום לאור גילויים אלו. הנה ישראל היה בגולה אלפיים שנה, ובמשך כל אלפי שנים אלו היו ישראל דבוקים בה', דבוקים בתורתו ובמצוותיו. ואמנם כשנתבונן נראה, כי מה שהחזיק את ישראל במשך כל שנות גלותם דבוקים בה' הוא שלגויי הארצות לא הייתה כל תרבות אחרת להציע. ברוב ככל מקומות מושבותם היו הפשוטים שביהודים חכמים מחכמי הגויים, ומוסריים וערכיים לאין ערוך מהטובים שבטובים שבהם. הנסיונות להמיר דת היו ברובם אונסי נפשות ובמיעוטם אונסי ממון, אך מעבר לזאת לא היה לה לטומאה מה להציע. וכך החזיק הקב"ה את עמו ישראל אצלו אחוזים וקשורים בו באופן שלא היה להם כל-כך מקום אחר לפנות אליו.
אמנם לפני כשלוש מאות שנה החלה רוח אחרת מפעמת אצל אומות העולם, רוח חכמה והשכלה, רוח חרות ודמוקרטיה. רוח זו הייתה לה לכנסת ישראל לרוח סועה וסער, רוח ששברה את תורני ספינתה ורוב בניה צללו במים רבים בעזוב ישראל את תרבותו ללכת לחצוב בורות נשברים מתרבות המערב. וכבר אמרו בזוהר (בראשית קי"ז.) – "ובשית מאה שנין לשתיתאה יתפתחון תרעי דחכמתא לעילא ומבועי דחכמתא לתתא", ודרשו כן מהפסוק "בשנת שש־מאות שנה לחיי־נח בחדש השני… נבקעו כל־מעינת תהום רבה וארבת השמים נפתחו" (בראשית ז', י"א), ואכן היו מי התהומות האלו דחכמתא תתאה דלתתא למי מבול לכנסת ישראל, וכבאי התיבה נותרו מעטים דבוקים באמונת אומן בה' ובתורתו.
ולכשנתבונן נראה, כי ממש באותה עת החלה תקומתה של כנסת ישראל בארצה, מתחילה על-ידי תלמידי הגר"א שבאו במתי מעט ליישב את הארץ, וכיון דנבט נבט ונתרבה הישוב כאן בארץ-ישראל מאד, אחר כך התרחב הישוב על-ידי תנועת 'חובבי ציון', עד שנתישבה הארץ בישוב עצום שהיה זה לצערנו על-ידי התנועה הציונית. ואף-על-פי-כן כבר אמר רשב"י במעשה דבן תמליון, כי 'יבוא הנס מכל מקום' (מעילה י"ז:).
ויש להתבונן מהו פשר הדבר, דמיום שהחלה גאולת ותקומת ישראל, הסתיר ה' פניו מישראל ונתן כח בסט"א לפתות בחלקלקות לשונה רבים מישראל. אלא הן הן הדברים שאמר האר"י, כי בהגיע עת תקומה וקץ הגאולה, עוזב הקב"ה את ישראל כביכול, ואינו מחזיקם עוד קשורים בו בהכרח, רק נותן להם את הבחירה להיות פונים אליו או אל המערב. ואכן רבים הם הנהנים מסעודתו של אחשורוש, ורק מעטים הם המפנים מבטם אל בוראם, אל עושה כל אלה. אך בזה הוא רצונו של מקום, בפניה שתבוא אליו מתוך רצון ואהבה, מתוך הכרה, חיבור וקשר. ולשם מסובבת היא החכמה העליונה את כל ההיסטוריה כולה.
והנה אכן במצב של הסתרה כזו, ניתן לו כח לעמלק, וסבר גם הוא כהמן זקנו, שיכול הוא להשמיד את ישראל. לצערנו לא זכינו שתתבטל עצתו ותופר מחשבתו לגמרי כמו בפרס, אך על-כל-פנים בבואו אל ארץ הקודש, הארץ אשר כבר החלה בה תחיית האומה, נגפו ה' בקרב אל-עלמיין, ונראה לעיני כל כי לא יישן שומר ישראל. ועתה אחים, הנה עצתו של אלוקינו קום תקום, עוד נשובה אליו באהבה כרצונו, אלא שכבר אמרו, שאם אין ישראל עושים תשובה, מעמיד להם הקב"ה מלך קשה כהמן וישראל עושים תשובה. אבל למה נחכה לזאת, הבה נשוב נא אל ה', נפנה אליו באהבה מתוך הכרה ורצון, וישוב הוא אלינו לשכון כבוד בתוכנו.