להגאון רבי ישכר שלמה טייכטל זצוק"ל הי"ד | חלק י"א
רבינו, כזכור, ברח מסלובקיה הכבושה בידי הנאצים ומרציחות היהודים, לבודפשט שבהונגריה, אליה עדיין לא נכנסו הנאצים, כשהיהודים ישבו שם בשלווה. הוא נסה לעורר את היהודים לסכנה הנצבת בפניהם, ולהסביר להם את החשיבות שבעזיבת הגולה ושההצלה נמצאת בארץ-ישראל, אך נתקל בהתנגדות גדולה מצד אלו מתושבי בודפשט, שרצו למנוע ממנו מלדבר אל אנשי העיר בנושאים אלו.
להלן נביא את התיחסותו להתנגדות זו, כשהוא מאריך בדבריו ובסיפור העובדות, ובסתירת טענותיהם [הדברים מדהימים, בפרט לאחר שראינו את תוצאות הויכוח בשנתיים הבאות. יש לזכור, שהדברים נכתבו בתש"ב –תש"ג, בעוד הפלישה והשמדת יהדות הונגריה החלו באדר תש"ד!].
כותב רבנו בספרו עמ' 225 בפרק ג' – 'הישוב והבנין' –
בהיותי עומד במקום הזה עם הדפסת ספרי הנוכחי, הוכרח לי לעזוב את עיר הבירה מאיזה סיבה, עד שעזר השי"ת שעת הכושר לחזור, והלכתי לקהילה אחת, קהילה נאה עם בעלי בתים מופלגי תורה ויראי ה'. ושם נמצא גם כן בית המדרש עם חסידים ואנשי מעשה. ואני במשך איזה שבועות שנתגוררתי שם, בחרתי לי להתפלל בקלויז של חסידים, כי מאד היה נעים לי עם חבורתם.
והרב הגאון אב"ד שליט"א כבדני בדרשה בביהכ"נ, ורק חסיד אחד ששמע מדרשות שדרשתי בעיר הבירה שאני מן המשתדלים ומן הלוחמים בעד העליה לארצנו הקדושה ובעד בנינה, קנא קנאה גדולה לעכב עלי שלא לדרוש בביהכ"נ , כי היה מתירא שאצא עם הרעיון הנשגב הלזה ולדבר ולהוכיח את גדול חיובה מצדנו. ומעשה שטן הצליח, שלא דרשתי בשבת הראשון שהייתי שם.
אבל אח"כ בקשו פני טובי העיר שנית לדרוש, ונעתרתי לבקשתם. ובשבת שלישית דרשתי בקיבוץ עם רב ודברתי ממצב אומתנו הקדושה בעיתים הללו במלוכות אירופא בהתרגשות ובהשתפכות נפש, עד שכל השומעים הורידו דמעות.
ומסקנתי בהדרשה הייתה, שאין לנו תקומה אחרת מגלותנו המר, רק שבעת שיניח ה' לנו מגלות המר הזה, לשוב לארצנו הקדושה. ושכל אחד מישראל מוטל עליו החוב הקדוש הזה להתאמץ בכל עוז לעזוב את ארצות הגולה ולשוב לחיק אמנו, שהיא א"י. וזאת הייתה הכוונה מהשי"ת בגלות המר שהגיענו עתה – לעורר אותנו משנת הגלות לכסוף ולחמוד לשוב לאחוזת אבותינו.
וגם אמרתי לפניהם את הדברים שהבאתי לעיל בהסכמה בשם הגאון החסיד בעל נפש חיה, שהביא בשם הרה"ק מלאך ה' צב-אות מרן רבי אליהו מגריידיטץ זצ"ל, שמה שנמצאין אף בצדיקים היותר גדולים שהם מתנגדים לזה, הוא רק מחמת התגברות הקליפות רח"ל לעכב על זאת. מפני שהקליפות יודעים שסופן תלוי בזה. והגאון הקדוש הנ"ל אמר כן בשעתו, שישבו ישראל במנוחה, על אחת כמה וכמה בשעתנו ששטף הגלות עבר עלינו בגלים מרובים ברוח סערה מאד. הכי נוכל להנחם בנחמה אחרת, אם לא בארץ חמדתנו?
ועם כל זאת נמצאים גם כעת ממאנים ומתנגדים לזה, הכי אפשר להבין זאת בשכל אנושי אם לא שהוא מצד תגבורת הקליפות רח"ל.
ודברים אלו עוררו עלי קנאה גדולה אצל החסיד הנ"ל. עד שבשבת האחרת שעמדתי לפני 'יארצייט', עכב עלי שלא להתפלל מוסף לפני התיבה, שהוא היה הגבאי של ביהמ"ד. ואמר, שכבר קדמני איזה חיוב אחר בע"ב תושב העיר, אשר לו זכות המוקדם בזה. ולבסוף נתוודע שלא היו דברים מעולם, ורק עבר עלי ברוח קנאה מחמת דרשה הנ"ל. ואמת, כי רבים גם רבים תפסו עליו בזה. והנה בשבת שאח"כ היו מברכים ר"ח אב, כבדו אותי לברך את החודש ולהתפלל מוסף, וכן עשיתי, אבל הוא כבר עשה את שלו.
ואח"כ ביום ב' לסדר מטו"מ בבקר, הגיע שמועה בביהמ"ד מבשורה הנעימה מהשתנות שנעשה בעולם, וששון ושמחה ליהודים, כי הכרנו בשמועה זו אתחלתא דגאולה. ובכל המנינים שהתפללו אז בביהמ"ד לא היו אומרים תחנון על סמך יו"ט זה. וממש היה לנו ברגע זו כמו שמחת היהודים בימי מרדכי ואסתר.
ואחר גמר כל המנינים, נשארנו עוד בביהמ"ד ודברנו ממעין המאורע. ועמדתי בתוך קיבוץ אנשים באים בימים ובחורים צעירים יראי א-להים באמת ומחונכים ברוח של חסידות האמתיים, זרע ברך ה' וצלם א-להים על פניהם.
עניתי ואמרתי לפניהם:
אבל עתה אחר שכבר התחילה הישועה למשמש ולבוא, ידע כל בר ישראל חיובו לפני ה' ולפני אומתו הקדושה, לעזוב את הארץ הטמאה ולכסוף לשוב לארצנו הקדושה. כי אז לא היה הגלות המר שעבר עלינו לריק. אבל באם עוד נשאר פה באויר ארץ העמים, היה כל זאת לבלי תכלית ולבלי הועיל.
על זה ענה אחד מהקובצים: זה לא. כי אין דעת הרבי שלו כן בענין א"י.
עוד אמר, שמפני כך נצולו אחינו בנ"י יושבי אונגרין, יען שלא התערבו עצמם בתנועת בנין הארץ.
למכאב לבנו באמת יש לשמוע מפי הרבה שוטים לומר כן. שע"כ חסה הקב"ה על אחינו בנ"י יושבי אונגרין, יען שמאסו בתנועת בנין הארץ ולא נתנו ידם לזה, רח"ל מהאי דעתא. פוק חזי עד כמה עקשנותם, ועם אנשים כאלו אין לטעון כלל. ועליהם אמר שלמה (משלי כו ד) "אל תען כסיל כאוולתו". וכן הבחורים צעירים ענו אחריו כן. כי בא"י ישנם כעת הרבה פושעים ואין להתחבר עמהם, וכיוצא בו מאלו הטענות, ולא עלה בידי בשום טענה ובשום ויכוח להטות לבבם אלי, והם באחת , יען כי רבם מתנגד לזה.
על זה אמרתי להם:
"אמת, שהרבי שלכם הוא אדם גדול בענקים, אבל תראו שהרבי מגור לא פחות ממנו, כי הוא גאון עולם ואיש א-להים קדוש, והרבה אלפים ורבבות מתלמידי חכמים ואנשי מעשה מסתופפים תחת צלו, והוא אומר שאם יתקבצו לא"י הרבה יראים וחרדים לדבר ה', יגבירו בזה את קדושת הארץ. וכעת שמעתי פה שגם הגאון הקדוש רבנו יוסף חיים זוננפלד ז"ל מרא דארעא דישראל אמר כן להגה"צ מוהר"ר פישל סופר זוסמאן ז"ל ראב"ד קהל יראים פה, שאם רבים מיראי ה' יתקבצו שמה, יגבירו בזה את קדושת הארץ. וכה אמר לו: 'וראה בטוב ירושלים', שלא די בזה בעומד מבחוץ ועושה ביקורת על הארץ ויושביה, רק לבוא לתוכה ולהגביר את קדושת הארץ. עכ"ד. א"כ ממילא טענתכם אינה טענה.
בכל זאת לא היה להועיל להטות לבבם מדעתם".
הנה באמת יש להתאונן, שאנשים הנ"ל המה באמת אנשים כשרים וצדיקים ונאמנים לה' והמה זרע ברך ה', ובענין הנשגב הלז, המה עקשנים מבלי לזוז אף זיז כל שהוא. וכל הצדיקים שהבאתי לעיל בתחילת ספרי וכל הראיות, וגם הרבי מגור, אין להם די עד מוכיח לזה. ומה יש לומר על זה זולת מה שאמר הקדוש הנ"ל מגריידיטץ, שהוא מחמת התגברות הקליפות שמעכבים עלינו, יען שזה סופם.
וכמו שאמר הרב הגאון גדול הדור מלובלין ז"ל לאחד ממנהיגי אונגרין, שעוד אתם אוכלים 'לעכטיגע פיש'. וכן יעזרם ה' גם להלאה, שישארו ב'הלכטיגע פיש' עד עולם, אבל ידעו מצער העולם ומדברי קדוש ישראל רבינו מאונסדורף שהבאתי בהקדמת ספרי, שהסכים לבנין הישוב מפני צערן של ישראל.
או מפאת איזה נגיעה שיש לאותן הממאנים בזה, כי לא עדיפי הם מהמרגלים שהתורה העידה שהם כשרים, ולבסוף נלכדו בענין א"י מחמת נגיעת עצמן, וכמו שהבאתי בהקדמה.
רבנו מוסיף להראות, שתופעה זו של התנגדות לעניני א"י אינה חדשה, והוא ממשיך שם עמ' 228:
אבל מקרה הנ"ל שקרה לי לקפחני בעבודת הקודש לאו חדש הוא.
כי כן קרה גם לקדמונינו שנתנו נפשם על חיבת הארץ. פוק חזי מה שכתב רבנו בעל 'כפתור ופרח', שהיה עוד מבעלי התוספות ומתלמידי בעלי תוספות הקודמים וחי בזמן הרשב"א והרא"ש, ונתן נפשו על חיבת א"י וישובה, ועבד בזה עשרים ושבע שנה. כמו שכתב בפרק יא בזה"ל: "הן הייתי עשרים ושתיים בגליל דורש וחוקר ועוד חמש שנים בשאר ארצות השבטים, לא מנעתי עצמי שעה אחת מרגל את הארץ, ברוך העוזר".
והוא כתב בהקדמת ספרו בזה"ל:
"ולא אתן על לב, מי שיבקש תואנה או עבר עליו רוח קנאה. תמה אני אם מזה הדור נמלט, אם בפרסום והודעה אם בסתר או בלט" עכ"ל. הרי, דהיו נמצאים גם אז מתעקשים ומתנגדים בפרסום והודעה ובסתר ובלט נגד הרעיון הקדוש והנשגב הזה דישיבת א"י. ונגד מי שמחבר וכותב דבר בזה הענין, יהיה המחבר גם גדול שבגדולים כמו רבנו המחבר בעל 'כפתור ופרח'.
וכן מצאתי בהקדמה לקונטרס מצות ישיבת א"י להגאון הגדול מו"ה יונה דב בלומברג מדווינסק שהבאתיו לעיל, שנדפס בשנת תרנ"ח בוילנא בהסכמת גדולי דור, ועשה ספרו הנפלא הנ"ל לשם שמים, וכותב שם בהקדמה וז"ל: "צירתי לי בדמיוני, שהרעיון הזה הקדוש מוסכם מכל צד, ואין מי מכל אחי בית ישראל שיחשוב אחרת. ולתמהוני ראיתי, כי לא כמחשבותי כן הוא. כי הרבה מאחינו הינם רחוקים מאד מזה. ורבים עוד אשר ירהבו עוז בנפשם להרחיב פה ולשון ולדבר אשר אין להעלות על כתב, עד כי לא אחת קרה לי להפגש בויכוחי דברים עם מרחיבי פה ולשון, אלה אשר לא יוסרו בדברים של טעם, כי אם בשבט פה ובגערת מדון.
וכן כתב עוד שם, כי לא אחת הביא לו יד המקרה בהפגשו בדברים עם אלה אשר ה' ברכם בעושר ובחכמה, ושמע שריקת שפתותיהם העושה שרטת בנפש האיש הנלבב, עד כי יצא מגדר חוק הסבלנות, וגם מצב בריאותו סבל הרבה מזה. והביא שם מתנד"א (א"ר פ"ו), כי רעה זו הייתה בימי מלכי ישראל, שהפחות נתן עיניו במי שגדול ממנו ואמר לו – אע"פ שאתה אומר כהלכה ואני אומר שלא כהלכה , יעברו דבריך ויתקיימו דברי. אפילו כל העולם יחרב. עכ"ל התנד"א. וכתב שם, כי מקרים כאלו פגשו אותו בדרכו על דרך חיבת הקודש, והיה לו למפגע אז של תוגה ומורת רוח תמיד. ולפעמים הסבו לו גם כעס ומכאובים, רוח כהה ודאבון נפש – עיי"ש.
וגם ממה שכתב הגאון רשכבה"ג מקוטנא בהסכמתו להגאון רבי הערש קאלישער, שבל יפול לבו מדברי המנגדים, כי לא בהשכל ידברו, יש להכיר כי רבו עליו המנגדים בזה.
הרי הראתיך, שאין חדש תחת השמש, ולא עדיף גורלי מגורל שקדמוני בזה, והיו גדולים וטובים ממני.
ומסיים רבנו:
ועתה, מה אתפלא אם נמצאים בזמננו המדברים עתק עלי בשביל עבודת הקודש, ואעפ"כ לא ינאני כל זה מעבודתי, אחרי אשר מצאתי עזר וסעד מרבותינו הקדמונים והאחרונים אשר הבאתי לעיל. ותקוותי תאמצני, כי ימצאון גם ברי לבב כאלה שיאמרון לפועלי יישר, ויחזקו אותי בעבודתי בעזה"י ויכירו גודל התכלית בזה. יען שהקליפה גובר כל כך להטות גם לב ישרים לבטל הטוב הזה, וכמו שהבאתי בתחילת ספרי בשם המקובל מגריידיטץ ז"ל.